קבר הרמב"ם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מתחם קבר הרמב"ם בטבריה (מאי 2005)
מראה קבר הרמב"ם בתחילת שנות החמישים

קבר הרמב"ם נמצא על פי הפולקלור היהודי בטבריה. הרמב"ם נפטר במצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204), והאגדה אומרת שהוא ציווה כלשון צוואת יעקב אבינו לבניו: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (ספר בראשית, פרק מ"ז, כ"ט),‏[1] ובעקבות כך הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו.

בחלקה שבה נמצא קבר הרמב"ם מצוינים גם קבריהם של השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי, וכן האמוראים רבי אמי ורבי אסי. כן קבור שם מיימון, אבי הרמב"ם, ונכדו של הרמב"ם רבי דוד הנגיד. רבים הם הבאים לעלות על קברים אלה, אף שהדבר מנוגד לפסיקתו של הרמב"ם עצמו בספרו משנה תורה: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהן, דבריהם הם זיכרונם... ולא יפנה אדם לבקר הקברות".‏[2]

בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המנציח את פועלו.

מבנה הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר הרמב"ם, והקברים הסמוכים לו, המיוחסים לרבנים מתקופת התנאים ועד למאה ה-17 הם שרידים לבית הקברות היהודי העתיק שקדם לבית הקברות היהודי שהוקם במהלך המאה ה-18 דרומית לטבריה, והשתרע על פני המדרון שמצפון וממערב לטבריה. הקבר שרד בעוד שמרבית הקברים האחרים חוללו והושחתו, בשל יחס הכבוד שקיבל הרמב"ם גם מהאוכלוסייה הערבית.

בשנת 1920 יזם הרב יעקב משה טולידאנו רכישה של קרקעות סביב הקבר ובניית חומה סביבו, והקבר עבר לידיים יהודיות.‏[3]

בשביל המוביל אל הקבר הוקמו 14 עמודים (שבעה בכל צד), ועליהם שמות 14 חלקי ספרו של הרמב"ם "משנה תורה", שהוא גולת הכותרת של כתביו ההלכתיים. מעל מתחם הקבר הוקם מבנה מתכת גדול המסמל כתר.

הפולמוס סביב מקום קבורתו של הרמב"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויכוח רב שנים נסב סביב סוגיית קבורתו של הרמב"ם במקום המיוחס לו בטבריה. המקור הראשון למסורת זו הוא בחיבור קדמון בשם "קברי אבות", שנכתב בשנת 1225, ובו נכתב שהרמב"ם נקבר בטבריה.‏[4] לעדות זו מסייעת העובדה שבשלהי המאה ה-13 נערכו על קברו של הרמב"ם בטבריה טקסי החרמות ונידויים נגד ספריו השנויים במחלוקת (כגון מורה הנבוכים).‏[5] גם המצאות קבר נכדו, רבי דוד הנגיד, בסמוך למקום המיוחס לקבורת הרמב"ם, מסייעת להנחה זו.

בתחילת המאה ה-19 עלה לארץ ישראל יוסף סופר, יהודי מברודי שבפולין. הוא כתב יומן מסע על ביקורו בארץ, ובין השאר כתב כך:

כמה שנים לפני מותו הוא (=הרמב"ם) היה מתאווה לילך לארץ ישראל, והמלך (=של מצרים) לא הניח לו לילך. כשבא יום פקודתו למות, קרא לתלמידים שלו וציווה להם קודם מותו, (שאחרי פטירתו) תיכף מיד יקחו גמל אחד... ואחר כך יניחו אותו על הגמל, והגמל ילך למקום שירצה, ותלמידים ילכו עם הגמל. ובמקום שיעמיד הגמל את עצמו ולא ירצה לזוז משם, שם יקברו אותו. וכך עשו. והלך הגמל מאליו, מבוקר עד ערב, ובא הגמל עד עיר טבריה ועמד במקום אחד סמוך ל(קבר) רבי יוחנן בן-זכאי ולא רצה לזוז משם, וכיוון שראו תלמידים הנס הגדול הזה, לקחו אותו מן הגמל וקברו אותו שם

יוסף סופר, עדות ביהוסף, עמוד 35-36

בספרו ההיסטוריוגרפי של שלמה אבן וירגה, שבט יהודה, מתאר המחבר את מסע ההלוויה של הרמב"ם:

בהגיע מלווי הארון לארץ ישראל, פגעו בהם ליסטים. המלווים ברחו, והליסטים נותרו עם הארון. אולם כל הניסיונות שלהם להרים את הארון ולהשליכו לים לא הועילו, אף־על־פי שהיו כשלושים איש גיבורי חיל. ליסטים אלו מיד הבחינו שמדובר בארון ובו 'איש אלהים'. מיד יצאו לקרוא למלווים שברחו, והבטיחו את היהודים שיוליכוהו למחוז חפצם, והם גם כן ליוו אותו, ונקבר בטבריה. זה שמענו באמת גמור.

– שבט יהודה לרבי שלמה אבן וירגה

חוקרה של ארץ ישראל, פרופ' זאב וילנאי, הביא אגדה עממית המספרת על הבאת ארון הרמב"ם לטבריה:

...וכתום המספד עשו ארון וישימו את גוף המת בתוכו. ויעמיסו האנשים את הארון על גמל וישלחוהו לארץ ישראל...ובארץ ישראל שמעו קהילות היהודים כי הארון עם עצמותיו של הרמב"ם מובל להקבר בארץ הקודש, ויצאו לקראתו לקבלו ולהכניסו בכבוד גדול. ויהי הם שואלים את היהודים המלווים אותו ממצרים למקום קבורתו של הצדיק, השיבו אותם כי לא גילה הרמב"ם לפני מותו מקום הקבורה, ומסר לבני ארץ ישראל להכריע בדבר. ומחלוקת גדולה פרצה בין הקהילות השונות. ירושלים באה ואמרה כי היא לב העולם, ובה על הר הזיתים ינוח הרמב"ם. אנשי חברון אמרו כי נאה לו לצדיק לנוח על משכבו בחברון, שכן שם מערת המכפלה... ויושבי מירון הוכיחו כי להם קברו של רשב"י... לא היה קץ לדברים ולמריבות, והקהילות לא יכלו להגיע לשום פשרה.

וכאשר שמו על לבם כי בזיון גדול הוא למת, שארונו עומד ומחכה, החליטו האנשים לעזוב את הגמל על הארון לנפשו והיה המקום שיעמוד ויברך - שם תהיה קבורתו. וכן עשו. היה הגמל מהלך הרבה ימים עד שבא לטבריא, ובשדה אחד כרע רבץ הגמל. ויקברוהו במקום ההוא, ושם קברו עד היום הזה.

– זאב וילנאי, מצבות הקודש בארץ ישראל

הרב פנחס מילר בספרו "ארץ גליל" טוען כי לא ייתכן שתלמידי הרמב"ם יקבעו את קברו על פי הכרעת בהמה, הפועלת ללא הגיון, קל וחומר בהמה טמאה. לדעתו קברו של הרמב"ם נקבע דווקא בטבריה משום שמשפחתו ותלמידיו רצו להפגין בקבורת רבם בטבריה, עריסת תורה שבעל פה, מולדת המשנה והתלמוד, כי הרמב"ם לא בא בספריו לתת תחליף לתלמוד, כי שטענו החולקים עליו, ולא שולל את צורך הלימוד והעיון בשאר ספרי תורה שבעל פה. אדרבה, הרמב"ם בא לחזק את התורה שבעל-פה ולהשלימה, ולפיכך אך טבעי שקבורתו תהא בטבריה.

מאידך, היו ששללו מסורת זו וטענו שהרמב"ם נקבר, ככל הנראה, בחברון, בסמוך למערת המכפלה. טענה זו הובאה על ידי ד"ר אהרן קמינקא, שנטל חלק בוויכוח שהתנהל על גבי עיתון "הארץ" בנושא זה, והיא מבוססת על כתב יד מהמאה ה-16, שם נכתבו הדברים‏[4]. דעה זו מובאת גם בהגהת ר' שמואל שולם על ספר יוחסין השלם: "ויש אומרים שנקבר בין האבות בחברון"[6].

נוסח המצבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח מצבתו הראשון של הרמב"ם היה כך: "פה נטמן רבי משה בן מיימון - מבחר המין האנושי".

בתקופת המחלוקת על כתביו, כחמישים שנה אחרי מותו (המחלוקת אותה עורר רבי שלמה מן ההר ותלמידיו, מחקה יד זדונית את הכיתוב, ושינתה אותו ל: "רבי משה בן מיימון - מוחרם ומין". בתקופה מאוחרת יותר, חזרו בהם אותם מתנגדים (כנראה אחרי חזרתו בתשובה של ‏‏רבי יונה גירונדי) והסירו את הכיתוב (שלשלת הקבלה).

הכתובת כיום על מצבת קבורתו של הרמב"ם היא: "ממשה עד משה לא קם כמשה".

המאבק נגד החפירות באזור הקבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף 1955 החלו באתר עבודות פיתוח מטעם משרד הדתות, ועד מהרה התגלו קברים רבים מסביב לקברו של הרמב"ם. עובדי מע"ץ המשיכו בעבודות למרות הימצאות הקברים, ומאוחר יותר הצטרפו לחפירות באתר עובדי אגף העתיקות והמוזיאונים ונטלו מהמקום ארונות קבורה ועצמות.‏[7] לאחר מספר שבועות של עבודות באתר, ב-1 בינואר 1956, הוזמנו למקום אנשי חברא קדישא מטבריה, והם הובילו לקבורה את שאריות העצמות שהיו פזורות בשטח.

ידיעה שפורסמה ב-2 בינואר בעיתון "הארץ" על "טיהור חצר קבר הרמב"ם מטומאת הקברים הלא-ידועים שנתגלו בו", עוררה סערת רוחות בקרב החוגים החרדיים בישראל ובחו"ל. למול הפרסום בעיתון על "ספקות בדבר זהותם של מתים אלו אם הם 'בני ברית' או לא", טען רבה הראשי של תל אביב - הרב יעקב משה טולידנו - כי "סביבת קבר הרמב"ם מלאה לה קברי גדולי ישראל... מתקופת הנשיאים ובעלי המסורת... ואף אחד לא פקפק בזה לחשוב שיש שם קברים של לא-יהודים".‏[8]

אחד מהמנהיגים הבולטים של הציבור החרדי אז, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הזדעזע ממה שראה כחילול כבוד המתים. הוא פנה לרבני העדה החרדית ונטורי קרתא - הרב עמרם בלוי והרב אהרון קצנלנבוגן - וביקש מהם לארגן הפגנות ולמנוע ככל יכולתם את המשך העבודות בקברים שבטבריה. הם יצאו עם מספר רב של פעילים לאתר קבר הרמב"ם ומחו על הריסת הקברים. המחאות הועילו, ומשרד הדתות ומחלקת העתיקות נרתעו והחליטו להקפיא זמנית את העבודות באתר.‏[9] הקפאת העבודות הביאה לשתי שאילתות בכנסת, שלהן השיב סגן שר הדתות זרח ורהפטיג.‏[10]

לאחר תקופת-מה חודשו הפעולות שנתפסו בעיני החרדים כחילולי הקברים, ועימן המחאות וההפגנות מצד החרדים. אנשי נטורי קרתא הציבו משמרות סביב הקברים לאורך כל היממה על מנת למנוע בגופם מהפועלים ומהארכאולוגים להתקרב אל הקברים. למחאה הצטרפה קבוצת חרדים מבני ברק, בהם הרבנים חיים שאול קרליץ, שמריהו יוסף גריינמן ודוד שמידל. קבוצות המוחים מנו מאות אנשים, והם ערכו גם הפגנות ברחובות טבריה. אנשי נטורי קרתא פרסמו כי הם שוקלים פנייה לאו"ם על מנת שיתערב בפרשה זו.

באחד הימים פגע אחד הטרקטורים שעבדו במקום בקברו הסמוך של השל"ה. אף כי הפגיעה הייתה בשוגג, פרצה במקום סערת רוחות, ונהג הטרקטור מיהר להמלט על נפשו. בעקבות תקרית זו התחוללה מהומה קשה, והמחאה הקיצונית שהתרחשה ביום ההוא הביאה להחלטה הסופית להשעות את העבודות באתר קבר הרמב"ם. נציגי משרד הדתות והרבנות הראשית התחייבו ששום עבודת חפירות לא תתבצע עוד במקום.‏[11] החרדים החלו מיד בליקוט העצמות המפוזרות וקבורתן - מלאכה שארכה שבועות אחדים. העצמות נקברו בסמוך לקבר הרמב"ם, והוקמה עליהן מצבה שעליה הכיתוב: "ליקוט עצמות".‏[12]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב וילנאי, מצבות קודש בארץ-ישראל ב', הוצאת אחיעבר, 1986, עמ' 285–295.
  • צבי אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, הוצאת כנה, 1997, עמ' 231-2.
  • דותן גורן, ’המקום הקדוש והנערץ נעשה עתה למרכז ישוב יהודי חשוב’: קורות שכונת מיימוניה מסביב לקבר הרמב"ם בטבריה, עת-מול, 190 (נובמבר 2006), עמ’ 25-22.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוטי מרינגר, הרמב"ם.
  2. ^ משנה תורה, הלכות אבל פרק ד הלכה ד.
  3. ^ יעקב משה טולידאנו, מאורות, עמ' 33.
  4. ^ 4.0 4.1 פורום היסטוריה באתר נענע - על מקום קבורתו של הרמב"ם
  5. ^ מיכאל איש שלום, מקומות קדושים, עמוד 71
  6. ^ ספר יוחסין, מהדורת פיליפובסקי, עמוד 220
  7. ^ מתקדמת עבודת שיקום קבר הרמב"ם, דבר, 17 בנובמבר 1955
  8. ^ מתוך מכתבו שפורסם ב"הארץ", 5 בינואר 1965.
  9. ^ יעקב אביאל, "הסערה מסביב לקבר הרמב"ם", "הארץ", 23 בינואר 1956.
  10. ^ ורהפטיג מסביר פרשת קבר רמב"ם, דבר, 24 בינואר 1956
  11. ^ ידיעות אחרונות, 10 בפברואר 1956.
  12. ^ שמעון יוסף מלר, הרב מבריסק, הוצאת פלדהיים, ירושלים ה'תשס"ו, חלק ג', עמ' 474-433.