קהל קדוש בית אלוהים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קהל קדוש בית אלוהים (באנגלית: Congregation Kahal Kadosh Beth Elohim או KKBE), הוא בית הכנסת הרפורמי הראשון שהוקם על אדמת ארצות הברית. בית הכנסת פעיל עד היום בצ'ארלסטון, דרום קרוליינה והוא אחד מבתי הכנסת העתיקים בה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת "קהל קדוש בית אלוהים" נחנך בטקס חגיגי ב-19 בספטמבר 1794, כ"ה באלול התקנ"ה, בשבת האחרונה לפני ראש השנה. חנוכת בית הכנסת הייתה במעמד מושל דרום קרוליינה, סגן המושל, בעלי משרות בשלטון ואנשי כנסייה, עדות נוספת להיותם של היהודים חלק בלתי נפרד מהעיר.

עד למאה ה-19, היה "קהל קדוש" בית הכנסת היחיד בצ'ארלסטון. מאחר שרוב תושביה היהודים של העיר היו צאצאים של מגורשי ספרד, בית הכנסת היה ספרדי. מחוקת בית הכנסת נראה, כי היה לו מונופול על חיי הדת בעיר: לפי סעיף 12 בחוקה, תושבים חדשים היו צריכים לגור בצ'ארלסטון פרק זמן של שנה לפני שיכלו להתקבל כחברים בבית הכנסת ובסעיף 9 בחוקת בית הכנסת מובהרת הציפייה מיהודי העיר שבתום השנה הזאת אכן יהפכו לחברים:

"כל הזרים המגיעים לכאן, שאחרי פרק זמן הקבוע בחוקה אינם הופכים לחברים בבית הכנסת, ישאו בעונשים ומגבלות העשויים לחול גם על חברי הקהילה ולא יורשו להירשם כחברים עד שמגבלות אלו יוסרו"‏[1].

דוגמה לעונשים שהושתו על אנשים שלא נרשמו כחברים היא שלילת הזכות להיקבר בבית הקברות היהודי. כמובן שהושתו מגבלות ועונשים גם על אנשים שנישאו ללא-יהודים, דבר שהיווה אחר כך את אחד הגורמים בפיצול והפיכת בית הכנסת לרפורמי. דוגמה נוספת למונופול של בית הכנסת על חיי הדת בעיר, ניתן למצוא בסעיף שאוסר על תושבי העיר לייסד בית כנסת או אפילו מניין בבית של אחד התושבים, במרחק של עד 5 מייל מהעיר.

בשנת 1838 פרצה בעיר שריפה שהחריבה את מבנה בית הכנסת כליל, אך נשארו בידינו מספר ציורים המעידים על חזותו של בית הכנסת וחלל התפילה הפנימי שבו, ואליהם נוסף מסמך המתאר איך בית הכנסת נראה מבפנים. ניתן למצוא דמיון רב בין מבנה בית הכנסת לכנסייה בשם סיינט מיכאל, שהייתה המקום בו עשירי צ'ארלסטון נהגו להתפלל.‏[2]

התנועה הרפורמית של בני ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור הראשון והשני של המאה ה-19 פקד את צ'ארלסטון משבר. כחלק משינויים כלכליים ודמוגרפיים, מחירי תוצרים חקלאיים שהיו מעמודי התווך הכלכליים של העיר, כמו אורז וכותנה, צנחו. בנוסף, ערי נמל אחרות החלו לכרסם במעמדה של צ'ארלסטון כעיר הנמל המשמעותית ביותר באזור. המשבר ואי הביטחון הכלכלי שבא בעקבותיו הביאו לעזיבה של תושבים לבנים רבים את העיר ולתקריות בין שחורים ללבנים, שערערו את תחושת הביטחון האישי של התושבים. התקופה הובילה את העיר לגל של התעוררות דתית באזור, שלא פסח על יהודי העיר.

הזמנים הקשים הצריכו בדק-בית. בשנת 1824 נפגשה קבוצת יהודים בני העיר במטרה לדון באדישותם כלפי דתם, בהזנחתה ובחוסר העניין שלהם בבית הכנסת. מסקנתם הייתה שהבעיה אינה נעוצה בהם אלא בסדר התפילה בבית הכנסת. כחלק מהפתרונות לבעיה, הם השוו בין סדר התפילה שלהם לסדרי תפילה של קבוצות מיעוט דתיות לבנות אחרות בעיר, ציינו את השאיפה להתכבד על שכניהם הנוצרים וציינו ניסיונות של מיסיונרים אוונגליסטים להמיר את דתם.

באותה שנה, עתרו ארבעים ושבעה מחברי בית הכנסת להנהלת בית הכנסת בבקשות לשנות את מבנה סדר התפילה והטקס במקום. בין היתר כללו דרישותיהם הנגשה של הטקסטים: תפילה באנגלית לצד העברית ודרשה על פרשת השבוע לטובת חברים שאינם מבינים עברית. בנוסף, ביקשו העותרים קיצור של התפילה והפסקת המכירות הפומביות של העליות לתורה.

העותרים והעתירה היוו את נקודת השיא במתח שבין דור הסבים שעמדו בהנהלת בית הכנסת לדור ילדיהם, שהיו אמריקנים בהווייתם: הנהלת בית הכנסת הורכבה ממהגרים שגילם הממוצע חמישים ושש, דוברי כמה שפות. הם היו אמידים ובעלי מעמד בקהילתם. לעומתם העותרים, שחלקם היו בניהם של חברי ההנהלה, היו ילדי ארצות הברית, קיבלו חינוך אמריקני, דיברו אנגלית כשפת אם וגילם הממוצע היה שלושים ושלוש. הם היו אמידים פחות ומנהיגיהם היו מעורבים בחיי התרבות ובחוגים האינטלקטואליים של העיר. שתי הדוגמאות הבולטות לכך הם מובילי העתירה שאחר כך הפכו לדמויות מפתח בקהילה: יצחק הרבי ואברהם מואיז, שהיו שניהם ילידי דרום קרוליינה ובנים למהגרים משכילים שקיבלו חינוך אמריקני.

הנהלת בית הכנסת ראתה בעתירה זו הפרה של הסטטוס קוו הדתי בבית הכנסת ובהתחשב בכך, היא סירבה לעתירה. כתוצאה מכך, עזבו שלושה עשר מהעותרים את בית הכנסת והקימו את "התנועה הרפורמית של בני ישראל" (The Reformed Society of Israelites). גם בהקמת התנועה הזאת שאבו הפורשים את השראתם מתנועות שהוקמו על ידי בני מיעוטים לבנים אחרים בעיר ומההיכל בהמבורג החדש בגרמניה, בית-הכנסת הנחשב לרפורמי הראשון.

בינואר 1825 החלו הפורשים בראשות הרבי ומואיז לקיים מפגשים חודשיים. ההצטרפות נפתחה לכל הגברים היהודים שגילם למעלה מ-17. מאחר שלא מעט מהפורשים והמצטרפים אליהם היו נשואים בעצמם לנשים לא יהודיות, הדבר היווה עקיפה של המגבלה שהשית "קהל קדוש בית אלוהים" על נישואין לנשים לא יהודיות, והביא להצטרפות של כמאתיים אנשים שהיוו כחמישים בתי אב.

התקנות המגבילות של בית הכנסת על הקמת מניין נוסף, ההגבלות שהושתו על אנשים שבחרו לא להיות חברים ב"קהל קדוש" והעובדה שככל הנראה חלק מהמצטרפים היו ילדים של חברים בבית הכנסת, מעידה על חוסר שביעות רצון מהתנהלות בית הכנסת, שהובילו לבסוף לפרישה ולהקמתה של "התנועה הרפורמית של בני ישראל".

בשנת 1830, תחת הנהגתו של מואיז כנשיא, הוציאה התנועה סידור תפילה - חמש עשרה שנים לפני הקהילה הרפורמית בגרמניה. הסידור היה שונה מסידור התפילה המסורתי שהיה נהוג עד אז: בין היתר נכללו בו ברכות חדשות שנכתבו במיוחד, כמו ברכה מיוחדת לברית המילה או "הצהרת אמונה" שהייתה מבוססת על עיקרי האמונה של הרמב"ם והושפעה, ככל הנראה, מעשרת הדיברות וממגילת הזכויות של ארצות הברית.

באותה תקופה החלה פעילות גוברת של נשים במסגרות הדתיות. את הרוח הזאת עיגנו חברי התנועה בסידור התפילה ובטקסים: במהלך החתונה, הכלה הצהירה על רצונה לקבל את הטבעת ולברית המילה נוצרה מקבילה - טקס הענקת שם לבת, בו הוחזקה התינוקת על ידי אימהּ או סבתהּ. טקסטים מוכרים הוכנסו לריטואלים קיימים, כמו שירת "אשת חיל" בלוויית אשה. טקסטים חדשים רבים- בעיקר תפילות ושירים- נכתבו על ידי פנינה מואיז, אחותו של אברהם.

בשנת 1833, בעקבות משברים שעברו על התנועה ואיימו על המשכה, החליט הנשיא אברהם מואיז לאחד את התנועה מחדש עם בית הכנסת "קהל קדוש", ויחד עם חברי התנועה החל לשנות את בית הכנסת מבפנים. התפילות והריטואלים לנשים לא התקבלו, אך דרישות אחרות הפכו לנורמה בקהילה: הדרישה מהחזן החיתה ידיעת אנגלית לצד עברית, והוחלט שיעביר שיחה שבועית על השבת באנגלית. ב-1836 הוזמן גוסטב פוזננסקי מהמבורג, שהכיר את סדרי ההיכל, לשמש כדרשן. השריפה שפרצה והחריבה את בית הכנסת ב-1838 היוותה פתח לשינוי נוסף: בעקבות פנייה של שלושים ושמונה חברים בבית הכנסת החדש, נבנה והוכנס עוגב. הדבר גרם למשבר גדול בקהילה שנגמר בפיצול ויצירת בית כנסת חדש, של קהילת שארית ישראל. עם זאת, קהילת "קהל קדוש בית אלוהים" הייתה חזקה דיה, ובית הכנסת המשיך להתקיים ולהוות מודל לבתי כנסת נוספים שיקומו ברות זאת. עד 1855, מרבית יהודי העיר האמידים השתייכו דווקא לבית הכנסת "קהל קדוש" ובתי כנסת רפורמיים הוקמו במספר מקומות נוספים בחופה המזרחי של ארצות הברית.

בית הכנסת כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום עומדת בראש בית הכנסת הרבה סטפני אלכסנדר, האשה הראשונה בתפקיד. המבנה הנוכחי בנוי בסגון יווני ונחנך ב-1978.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יונתן ד. סרנה, "היהדות באמריקה", הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2005
  • "Portion of the People, Three Hundred Years of Southern Jewish Life", ed. Theodore Rosengarten and Dale Rosengarten, Columbia: University of South Carolina Press in association with McKissick Museum, 2002,
  • Daniel Kurt Ackerman, "The 1794 Sunagogue of Kahal Kadosh Beth Elohim of Charleston: Reconstrudted and Reconsidered." American Jewish History 93 (2007): 159-174.
  • Uriah Zvi Engelman, "The Jewish Population in Charleston: What stunted Its Growth and Prevented Its Decline?." Jewish Social Studies 3 (1951): 195-210.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הציטוט מתוך Uriah Zevi Engelman, "Jewish Population in Charleston: What Stunted It's Growth and Prevented it's Decline?," Jewish Social Studies 13, No. 3 (1951)
  2. ^ Daniel Kurt Ackermann, "The 1794 Sunagogue of Kahal Kadosh Beth Elohim of Charleston: Reconstrudted and Reconsidered," American Jewish History 93 (2007):164-166