קוו ואדיס (סרט, 1951)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קוו ואדיס (סרט, 1951)
Quo Vadis.jpg
בימוי: מרווין לרוי
הפקה: סם צימבליסטה
תסריט: הנריק סנקביץ' (רומן), ס.נ. ברמן, סוניה לוין, ג'ון לי מאהין
עריכה: רלף א. וינטרס
שחקנים ראשיים: רוברט טיילור
דבורה קר
פיטר יוסטינוב
לאו גן
פינליי קרי
פליקס איימאר
אברהם סופר
מוזיקה: ניקלוס רוזסה
צילום: רוברט סרטיס
ויליאם ו. סקאל
חברת הפצה: MGM
הקרנת בכורה: 8 בנובמבר 1951
שפת הסרט: אנגלית
תקציב: 7,000,000$ (משוער)

קוו ואדיס (בכתיב לועזי: Quo Vadis) הוא סרט קולנוע אפי משנת 1951 שנעשה על ידי MGM. הוא בוים בידי מרווין לרוי והופק על ידי סם צימבליסטה, לפי תסריט שחיברו ג'ון לי מאהין, ס.נ. ברמן וסוניה לוין. הסרט מבוסס על הרומן הקלאסי שיצא לאור בשנת 1895 קוו ואדיס, שכתב הנריק סנקביץ'. את המוזיקה הלחין ניקלוש רוזה Niklos Rozsa והוא צולם בידי רוברט סרטיס Robert Surtees וויליאם ו. סקאל.

בסרט כיכבו רוברט טיילור, דבורה קר, לאו גן, פיטר יוסטינוב, וכן פינלאי קרי (Finlay Currie), פליקס אימלר (Felix Aylmar) ואברהם סופר (Abraham Sofaer). לסופיה לורן ישנו תפקיד בסרט באחת מהופעותיה הקולנועיות הראשונות. גם לאליזבט טיילור ישנה הופעה קצרה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הסרט – קוו ואדיס – הוא ביטוי לטיני שמשמעו "לאן אתה הולך?", ואשר מתייחס למפגש בין פטרוס לישו בדרך האפית. לפטרוס, הנס מפני הרדיפות של הקיסר נירון, נגלה בחזונו ישו והוא שואלו "Domine, quo vadis?" (לאן פניך, אלי?). ישו משיב לו, "לאן שאלך לא תוכל ללכת בעקבותי כעת, אולם תלך אחרי לאחר מכן" (חזון יוחנן 13:36). (בסרט עונה לו האל: "מאמיניי ברומא זקוקים לך. אם תיטוש אותם אבוא לרומא להיצלב בשנית") פטרוס מפרש זאת ככך שישו חזר לרומא על מנת להיצלב בשנית. פטרוס, ההולך אחרי אמונתו, שב לרומא ונצלב לרגלי גבעת הוותיקן, היכן שבזיליקת פטרוס הקדוש ניצבת כיום.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלילה מתרחש ברומא העתיקה בין 68 ל-64 לספירה במהלך שלטונו של הקיסר נירון. הנושא הוא העימות בין הנצרות לבין השחיתות הפושה באימפריה הרומית, בייחוד במהלכה של התקופה האחרונה לשושלת הקיסרים היוליו-קלאודית. הדמויות והאירועים המתוארים הם עירוב של דמויות היסטוריות ממשיות ומצבים ודמויות בדויות.

הסרט מספר את ספורו של מפקד הצבא הרומאי, מרקוס ויניקיוס (בכיכובו של רוברט טיילור), השב מהמלחמות, ומתאהב בנוצריה אדוקה, ליג'יה (בכיכובה של דבורה קר). ויניקיוס נמשך אליה עד מאוד. סיפור העלילה נטווה אל מול הרקע ההיסטורי הרחב של הנצרות הקדומה ורדיפתה על ידי נירון קיסר (בגילומו של פיטר יוסטינוב). למרות שהיא גדלה כרומאית, כבתו המאומצת של הגנרל בפנסיה, ליג'יה היא טכנית בת ערובה של רומא. דודו של מרקוס, פטרוניוס (אותו מגלם לאו גן), שהוא איש סודו של הקיסר, משכנע את נירון לתתה לאחיינו כהוקרה לשירותו רב השנים. ליג'יה מתנגדת לכך, אך חרף זאת מתאהבת במרקוס. בינתיים עוינותו של נירון גוברת יותר ויותר ואי שפיותו מתגברת. כשהוא מעלה בלהבות את רומא הוא מאשים את הנוצרים, מרקוס עוזב על מנת להציל את ליג'יה ואת משפחתה. נירון שובה אותם ואת כל הנוצרים. הוא גוזר עליהם להיות נדונים למוות על ידי אריות בזירת הקולוסיאום. מרקוס נאסר אף הוא בנסותו להציל את ליג'יה. בכלא, פטרוס שנאסר אף הוא, משיאם זה לזו. פופיאה, אשתו של נירון, שמשתוקקת למרקוס שלא נעתר לחיזוריה, רוקמת מזימה שטנית. ליג'יה נכבלת לעמוד עץ בזירה. שור פראי מוצב אף הוא שם, ואורסוס, שומר הראש הענקי של ליג'יה, חייב לנסות להורגו בידיו הריקות, שאם לא כן תנוגח ליג'יה למוות על ידי השור. מרקוס נקשר בתא הצופים, לצידם של נירון ופופיאה, ועליו לצפות במחזה הנורא. השור תוקף את ליג'יה שוב ושוב ואורסוס מנסה לגונן עליה ונאבק עמו. ברגע שנדמה שאבדה כל תקווה, קורא מרקוס "ישו, תן לו כוח!", מיד אחר כך אורסוס שובר את מפרקתו של השור. הקהל שנדהם מגודל המאורע הניסי, מבקש מנירון לחון אותם. מרקוס משתחרר מכבליו, קופץ לתוך הזירה ביחד עם חייליו הנאמנים מהליגיון שצפו בנעשה, ומכריז כי גנרל גלבה צועד ברגע זה לרומא ומתכוון להחליף את נירון.

הקהל, שמשתכנע כעת כי נירון ולא הנוצרים אחראי לשריפתה של רומא, מתמרד. נירון נס בבהלה לארמונו, שם הוא רוצח את פופיאה ומאשים אותה בכל. אז, אקטה, אישה העומדת בראש הרמון הנשים של נירון, האוהבת אותו והוא אינו משיב לה אהבה, מופיעה. ומתחננת בפניו לבצע התאבדות לפני שההמון יסתער על הארמון. נירון לא מסוגל להביא עצמו לעשות זאת. לכן, אקטה דוחפת את הפגיון לכיוון ליבו. מרקוס וליג'יה הם כעת חופשיים ומוצאים את אושרם.

צוות השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרומן של הנריק סנקביץ' צולם פעמים מספר, בכללם שלוש גרסאות אילמות, (1902), (1912), ו-(1925); המיני-סדרה משנת 1985 בכיכובם של קלאוס מריה ברנדאואר כנירון והמיני-סדרה משנת 2001 בוימו על ידי ג'רזי קאואלרוויץ.
  • ססיל ב. דה-מיל בסרטו סימן הצלב מתאר סיפור דומה מאוד, שמבוסס על מחזה תיאטרלי הנשען בכבדות על הרומן של סנקביץ'.
  • הסרט לוהק ב-1949 עם אליזבט טיילור כליג'יה וגרגורי פק כמרקוס ויניקיוס. ברגע שההפקה החליפה ידיים בשנה שלאחר מכן, עברו התפקידים הראשיים לידיהם של דבורה קר ורוברט טיילור.
  • הסרט צולם באתר ברומא ובאולפני צ'ינצ'יטה.

פרסים ומועמדויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוו ואדיס היה מועמד בשמונה קטגוריות לפרס האוסקר: פעמיים עבור שחקן המשנה הטוב ביותר (לאו גן כפטרוניוס ופיטר יוסטינוב כנירון קיסר), כמו גם פרסים עבור התפאורה הטובה ביותר בצבע, הצילום הטוב ביותר בצבע, עיצוב התלבושות הטובות ביותר בצבע, העריכה הטובה ביותר, עבור המוזיקה הטובה ביותר ועבור הסרט הטוב ביותר. על כל פנים הסרט לא זכה ולו בפרס אחד.

פרס גלובוס הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיטר יוסטינוב זכה בפרס גלובוס הזהב כשחקן המשנה הטוב ביותר. רוברט סרטיס ויליאם ו. סקאל זכו בפרס גלובוס הזהב לצילום הטוב ביותר. הסרט אף היה מועמד לסרט הטוב ביותר בקטגורית דרמה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]