קולודיון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדפס פורטרט של תאודור רוזוולט מנגטיב זכוכית שבור שנעשה בתהליך הקולודיון
מראה של נגטיב זכוכית (בו צולמו סוס ועגלה)‏‏‏[1]

תהליך קולודיון (Collodion) הוא תהליך צילום שנעשה בו שימוש במחצית השנייה של המאה ה-19, ובו הדמות צולמה על גבי לוח זכוכית שנמשח בחומרים רגישים לאור (הלידי כסף), שהוצמדו אל לוח הזכוכית באמצעות חומר הקולודיון. התהליך כונה גם צילום לוח רטוב או לוח רטוב.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולודיון הוא חומר צמיגי המתקבל כאשר ממיסים ניטרו צלולוזה (המופקת מסיבי כותנה) בתמיסת אתר ואלכוהול. משילוב זה מתקבל נוזל דביק, שכאשר הוא מתאדה, נותרת שכבה דקה, קשה ושקופה. השם קולודיון נגזר מהמילה היוונית לדבק. תמיסת הקולודיון התגלתה בידי הכימאי הצרפתי בשם לואי מאנה. הקולודיון היה בשימוש כאמצעי רפואי לחבישת פצעים עוד לפני שהפך לשמו של תהליך צילום.

הפסל פרדריק סקוט ארצ'ר (1813-1857) גילה ב-1851 את ערכו של הקולודיון למטרות צילום. הוא השתמש בחומר כדי להצמיד את חומרי הצילום הרגישים לאור ללוחות זכוכית, מהם ניתן היה להפיק נגטיבים שקופים, ששמרו על רמת פירוט וחדות גבוהים בזמן הדפסתם. ארצ'ר לא הוציא פטנט על תגליתו, ואפשר להמון להשתמש בתהליך החדש מבלי לשלם תמלוגים לממציא (בניגוד לשיטת הצילום המקבילה אז, הקלוטייפ, שעוגנה בזכויות פטנט). ארצ'ר מת בחוסר, כמה שנים לאחר פרסום המצאתו.

שימושים קודמים בצילום על זכוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הבעיות העיקריות שניצבה בפני הניסיון להשתמש בזכוכית כבסיס לחומרי הצילום, הייתה כיצד למרוח את החומרים הרגישים לאור מבלי שאלו ישטפו מהמשטח החלק של הזכוכית. בעיה זו לא הייתה קיימת בנייר, כיוון שהוא ספג חומרים אלו. לשם כך היה צורך בחומר שקוף, דביק ועמיד בשטיפה, שביכולתו לקבע את החומרים הרגישים לאור על הזכוכית, ועם זאת, לאפשר את מעבר האור, ואת תהליך הפיתוח וההדפסה.

עד להמצאת תהליך הקולודיון, שיטות הצילום הנפוצות היו הדאגרוטיפ והקלוטייפ. הדאגרוטיפ היה שיטה לצילום על גבי לוח מתכת, שהפיקה דימוי חד ומפורט אך קטן ויחידאי (בלתי ניתן לשכפול). הדאגרוטיפ היה חופשי מזכויות פטנט, למעט באנגליה. הקלוטייפ היה תהליך צילום של נגטיב על גבי נייר סיבי רגיל, והדפסתו כפוזיטיב על גבי נייר אחר. משום שבעת הדפסת הנגטיב, האור נאלץ לעבור דרך סיבי הנייר, נפגמה מאוד רמת החדות והפרטים של התצלום, ונוצר דימוי מטושטש. בנוסף, הקלוטייפ, שהומצא בידי ויליאם הנרי פוקס טלבוט, עוגן בזכויות פטנט.

הפגמים הבולטים שבנגטיב הנייר הסיבי העידו כבר מראשית התהליך על הצורך באלטרנטיבה טובה יותר. הדאגרוטיפ, למרות ההתלהבות הרבה שעורר, היה עשוי מחומרים יקרים יחסית, ומוגבל מבחינת היכולת להפיץ ידע ולענות לצורך בהעתקים רבים של אותו הדימוי (למטרות דפוס, למשל), אותן סיפק הקלוטייפ. כדי לגבור על פגמים אלו, היה צורך בנגטיב על בסיס שקוף (סרטים שקופים על בסיס פלסטי, המוכרים לנו כיום לא היו בנמצא בתקופה זו), והאפשרות המתבקשת הייתה שימוש בזכוכית כבסיס. הצילום על זכוכית נתפס כשיטה אידאלית שתוכל לשלב בין האיכויות של שתי שיטות הצילום הנפוצות: יכולת השכפול ההמוני והעלות הנמוכה יחסית שבקלוטייפ, ואיכות החדות והפרטים שבדגרוטיפ היקר והיחידאי. אי לכך, מפתיע לגלות שתהליך הצילום על זכוכית השימושי הראשון הופיע רק בשנת 1848.

עם זאת, השימוש בזכוכית למטרות צילום לא היה חדש. ניספור נייפס, אחד ממציאי הצילום ומי שנחשב לראשון שהצליח לקבע תמונה, השתמש במסגרת ניסוייו בזכוכית, בשנת 1822. שותפו לימים, דאגר, טען שגם הוא יצר "רישומים על זכוכית, אותם החשיב כבעלי "קסם רב ועידון גדול יותר" לעומת התמונות שיצר על גבי מתכת.‏‏‏[2]

המדען הידוע, ואחד מאבות הצילום, סר ג'ון הרשל, ערך מאות ניסויי צילום עם חומרים מגוונים והקדים את זמנו בגילוייו. ב-9 בספטמבר 1839 הצליח ליצור נגטיב על גבי זכוכית - כמה עשורים לפני ששיטה זו הפכה לטכניקת הצילום העיקרית. לנגטיב זכוכית היה פוטנציאל לייצר הדפסים עשירים בפרטים, בניגוד לנגטיב הנייר בעל הסיבים, אך הרשל לא ניסה לשווק את שיטתו, משום שהתעניין בזכוכית בשל היותה נייטרלית מבחינה כימית, יחסית לנייר, ואפשרה לו לבודד את פעולתם של חומרים פוטוכימיים (חומרים רגישים לאור) מהבסיס שעליו הם מונחים.‏[3] רוברט הנט (Hunt) וידידו ג'ון ט. טאוסון (Towson) מפלמות' ערכו ניסויים בשיטת צילום זו, והצליחו להפיק תמונות "מעודנות ביותר" אותן ניתן היה לשכפל באיכות ובכמות. ואולם, תהליך הצילום על זכוכית של הרשל היה לא יישומי, ככל הנראה, אחרת קשה להבין מדוע לא הפך לחלופה לקלוטייפ.‏‏‏[4]

תהליך האלבומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבל נייפס דה סן ויקטור (Abel Niépce de Saunt-Victor אחיינו של ניספור נייפס) המשיך לערוך ניסויים עם זכוכית, על מנת למצוא את החומר המתאים להדבקת מלחי הכסף לזכוכית. הוא ניסה חומרים שונים כמו עמילן וג'לטין, עד שלבסוף מצא את הפתרון בחלבון ביצה המכונה גם אלבומן (האלבומן הינו סוג החלבון הקיים בלובן ביצה). התהליך שהמציא נקרא "אלבומן על זכוכית", והניב תוצאות טובות יותר מאשר נגטיב הנייר של הקלוטייפ. סן ויקטור רשם על תהליך ה"אלבומן על זכוכית" פטנט בשנת 1847, הציג אותו בפני האקדמיה הצרפתית למדעים ב-25 באוקטובר אותה שנה, אך חשף את פרטי התהליך רק ב-12 ביוני 1848.

בתהליך האלבומן, לוח הזכוכית צופה בשכבה דקה של חלבון ביצה בו עורבבו כמה טיפות של תמיסת פוטציום יודי. כשהלוח התייבש, הוא נשטף בתמיסה חומצית של ניטראט הכסף, ולאחר החשיפה, הדמות הסמויה פותחה בעזרת חומצה גאלית ונקבעה בקובע רגיל.

למרות שההמצאה החדשה הייתה צעד גדול קדימה, היו לה מגבלות משמעותיות, שהאפילו על יתרונותיה. החיסרון המרכזי של תהליך היה בכך, שעם האלבומן ניתן היה לערבב רק כמות קטנה מאוד של חומר רגיש לאור, מבלי שהתערובת תתפרק. עקב כך, זמן החשיפה התארך והגיע ל-5 עד 15 דקות, תלוי בעוצמת האור, מה שהקשה על צילום דיוקנאות. תהליך זה לא האריך ימים, ובכל זאת, בזמן שימושו, נוצל ליצירת תצלומי נוף ואדריכלות מרשימים ביותר, וליצירת רפרודוקציות של יצירות אמנות. האלבומן המשיך להיות חומר ציפוי מעולה לניירות ההדפס הצילומי (תהליך האלבומן), בהם לא היה צורך ברגישות גבוהה לאור.

עידן הקולודיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1851, שנת מותו של דאגר, נפתח עידן חדש בהיסטוריה של הצילום, עם גילוי התהליך שהחליף את שיטות הדאגרוטיפ והקלוטייפ. במרץ אותה שנה הציג פרידריך סקוט ארצ'ר את תהליך הקולודיון, שהיה מהיר יותר מכל שיטות הצילום שקדמו לו, והראשון, באנגליה לפחות, שלא עוגן במגבלות פטנט.‏‏‏[5] תגליתו יצרה מהפכה בעולם הצילום, שהשפעתה נמשכה כ-30 שנה, וכונתה על ידי היסטוריונים של הצילום "עידן הקולודיון".‏‏‏[6] הפופולריות העצומה של התהליך דעכה רק עם המצאת תהליך הצילום על לוח יבש בשנת 1880.

למרות שהמצאתו הביאה לפריחה ולתפוצה גדולה יותר של הצילום, פרידריך סקוט ארצ'ר מת עני וחסר כל, ללא התהילה, תגמולים או אף הכרה בחשיבותו בהיסטוריה של המדיום. ארצ'ר התוודע לצילום דרך רופאו, הצלם ואחד מאבות הצילום הפסיכיאטרי, היו וולך דיאמונד (Hugh W. Diamond), ראשית במטרה לצלם דיוקנאות של האנשים אותם פיסל. עם הזמן, שקע בניסיונות לפתור בעיות הקשורות לצילום, והפך מפסל לסוג של ממציא. כמו צלמים רבים ניסה ארצ'ר לשפר את האיכות והפירוט בתמונותיו על ידי שימוש בנגטיב זכוכית. ב-1848 החל לנסות את תמיסת הקולודיון, תחילה על גבי נייר, ומיוני 1849, על גבי זכוכית. תמיסת הקולודיון, שהומצאה ב-1846, הורכבה מחומר נפיץ (guncotton) שעורבב עם אתר, ויצר תמיסה דביקה ושקופה שכונתה קולודיון. ארצ'ר לא היה הראשון לנסות לבדוק את התאמתו של הקולודיון לתהליך הצילום, אך הוא זה שהצליח במקום בו אחרים נכשלו, משום שהאחרים השתמשו בתמיסה רק כבסיס יבש, עליו מרחו כסף יודי, ואילו הוא ציפה לוח זכוכית בקולודיון יודי, כלומר, באמולסיה של קולודיון שהכילה אַשְׁלְגָּן יודי, והשתמש בה כשהיא רטובה.‏‏‏[7] השיטה נקראה "לוח-רטוב" משום שהרגישות החומר לאור נפסקה עם התייבשות התערובת. את הלוח היה צריך לפתח במהרה, במקום, ולשם כך בנו לצלמים חדרי חושך ניידים באוהלים וקרונות. התהליך דרש אור שמש חזק, והחשיפה נמשכה עד מספר שניות. את הנגטיב הדפיסו לרוב על גבי ניירות אלבומן.

לתהליך החדש היו מספר יתרונות:

  1. תשליל חד ובהיר בעל איכות גבוהה של פרטים.
  2. מחיר זול פי 12 מאשר בשיטת הדגרוטיפ.
  3. ארצ'ר מעולם לא רשם את המצאתו כפטנט. העוסקים בשיטת הקולודיון יכלו לעשות זאת ללא הוצאות נוספות כגון תשלום עבור עצם השימוש בשיטה.
  4. הלוח הרטוב רגיש יותר לאור מאשר שיטת האלבומן, זמן החשיפה קוצר לחמש שניות בלבד.

בגלל יתרונותיה של שיטת הקולודיון נעלמו לחלוטין, תוך חמש שנים השיטות הישנות שהיו נהוגות עד אז.

הכנת נגטיב זכוכית בשיטת הלוח הרטוב (קולודיון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הכנת לוח הזכוכית - יוצקים את תמיסת הקולודיון לאחר שאשלגן יודי הומס בה, על פני לוח זכוכית נקי וממורק.
  2. ריגוש הלוח - בעודו לח, יש לטבול את הלוח בתמיסת כסף חנקתי כשתי דקות. הראקציה הכימית בין התמיסה לאשלגן יודי מניבה את יודיד הכסף (שהוא החומר הרגיש לאור). לאחר מכן מנערים ממנו את עודפי התמיסה ומניחים אותו בקופסת נשיאה אטומה לאור כדי להעבירו למצלמה.
  3. חשיפה – מיד לאחר הנחתו במצלמה ובעודו רטוב, חושפים את הלוח במפתח צמצם 11 או 16 ובמהירות שבין מספר שניות למספר דקות תלוי בעצמת האור ובטמפרטורת הכימיקלים.
  4. פיתוח – מיד לאחר החשיפה יוצקים על הלוח תמיסת מפתח (שהורכבה מחומצה פירוגאלית (pyrogallic acid) או סולפט ברזלי (ferrous sulphate), ממתינים עד אשר הבבואה תתפתח במלואה ולבסוף שוטפים במים.
  5. קביעה - הנגטיב קובע בתמיסת נתרן תיאוסולפאט (hyposulphite) או בתמיסה אשלגן ציאנידי (potassium cyanide), לאחר מכן שוטפים, מייבשים ולבסוף מצפים בשכבת לכה, אך הציפוי איננו בגדר חובה.

כל הפעולות הללו היו חייבות להתבצע בזריזות ולפני שתמיסת הקולודיון מתייבשת. האתר המצוי בקולודיון התאדה במהירות ולכן היה הכרח לפתח את הלוח מיד לאחר החשיפה. מכאן קיבל תהליך זה את הכינוי "הלוח הרטוב".

לעתים, החסרים בידע הכימי או הפיזיקאלי הדרוש לתהליך היו כה גדולים, שהביאו לתוצאות הרות אסון, שכן הקולודיון הורכב מתמיסה נפיצה (ניטרו צלולוזה) לה הוספו אלכוהול ואתר, שמתלקחים בקלות. לאחסון לקוי, לטיפול רשלני ולתשוקה הבלתי מרוסנת להדליק אור בחדר החושך כדי לראות את התוצאה, היו אפקטים קשים. בנוסף, קיבוע לוח הקולודיון נעשה עם תמיסת אשלגן ציאנידי - רעל קטלני שתוקף את מערכת העצבים. מומים, שריפות, שיגעון, מחלות ומוות, שרווחו בין משתמשי תהליך הקולודיון, הקנו לו את הכינוי "האמנות האפלה" באותם ימים.

אף שארצ'ר הועיד תחילה את הקולודיון לתהליך נגטיב-פוזיטיב, הצלם גיימס אמברוס קוטינג גילה כי אפשר לצלם פוזיטיב ישיר על הלוח הרטוב. תהליך זה כונה בשם אמברוטייפ והיה זול ופשוט יותר. התפשטות תהליך האמברוטייפ משמעו כי הצילום התקרב לפשוטי העם שקודם לא יכלו להרשות זאת לעצמם.

צלמים מצלמים בשיטת הלוח הרטוב (קולודיון)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המגבלות שנבעו משיטת הלוח הרטוב אילצו את הצלמים לשאת עימם יחד עם ציוד הצילום גם עגלות בהן אוהל חדר חושך ובו כל הכלים הדרושים והכימיקלים לתהליכים השונים לפני ואחרי הצילום עצמו. בנוסף, מאחר שלא היו קיימות מכונות הגדלה וכל ההדפסים נוצרו בשיטת הדפס מגע, היו הצלמים נדרשים לשאת מספר מצלמות כל אחת לתמונה בגודל אחר אם רצו לצלם תמונות בגדלים שונים. לעתים הגיע משקלו של ציוד הצילום הדרוש עד ל-200 קילו. משנת 1853 הוחל ייצור ערכה חשוכה ומתקפלת, שנארזה במעין מזוודה ונפרשה על חצובה. צלם הלוח הרטוב משתמש בערכת חדר החושך הנייד בתנאים של צילום מחוץ לסטודיו לשם הכנת הלוח הרטוב רגעים מעטים בלבד לפני חשיפתו.

למרות שתהליך הפקת התצלום בשיטת הלוח הרטוב הייתה מסורבלת ודרשה ידע ומיומנות רבה הייתה זו השיטה הזולה, הטובה והיעילה ביותר עד אז.

השפעות חברתיות ותרבותיות בעקבות צילום בשיטת הקולודיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרון הצילום של פנטון, עם האסיסטנט שלו ישוב. עם קרון זה יצא פנטון לשדה הקרב, והוא שימש כחדר חושך, בו הוכנו ופותחו לוחות הצילום
שני תצלומי קארט דה ויזיט של חיילים שצולמו במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית

מלחמה וצילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת קרים אשר התרחשה בשנת 1855, נחשבת למלחמה הראשונה שתועדה בעזרת מצלמה. בית המלוכה הבריטית שלח את הצלם רוג'ר פנטון למלחמה כדי לעורר תמיכה במלחמה וכדי להרגיע את העם הבריטי לגבי המתרחש בחזית. פנטון נדרש איפוא להביא "מלחמה נקייה". פנטון, שהשתמש בתהליך הקולודיון החדש במסעו, נאלץ לצלם סמוך לעגלת חדר החושך שלו, איתה נגרר לחזית כשהיא רתומה לסוס. בנוסף היות שתהליך הקולודיון דרש הכנה קפדנית, נמנע מלצלם תמונות בשדה הקרב. (רובן המוחלט של תמונותיו היו מבוימותו וכללו צילומים של חיילים על ציודם ומדיהם).
ניתן לראות כי כאשר הצילום נעשה נגיש ונוח יותר יחסית הוא מוצא את דרכו גם כצילום תעמולתי מגויס שמטרתו להגיע לעיני הציבור.

מלחמה נוספת שסוקרה בעזרת שיטת הקולודיון הייתה מלחמת האזרחים בארצות הברית בשנת 1861 על ידי הצלם מת'יו בריידי וחבורתו. בניגוד לפנטון , בריידי התבקש להביא את קולות המלחמה. כ-10,000 נגטיבי קולודיון צולמו במהלך המלחמה בתנאים של פיתוח בשדה. מה שבלט בצילומי מלחמת האזרחים היה הנוכחות המוגזמת של גופות החיילים, גופות האויב ואופן הצגתן. לצילומיו היה אימפקט חברתי חזק כאשר אנשים יכלו לחזות בזוועות המלחמה ואולי אפילו לזהות את יקירהם בתמונות.

צילום סטריאוסקופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סטריאוסקופיה

האמצעים הצילומיים החדשים שהיו כעת זמינים עם המצאת הלוח הרטוב, אפשרו ייצור תמונות סטריאוסקופיות איכותיות והדפסתן בקלות יחסית ובכמות גדולה. דבר זה גרם לסוג הצילום הסטריאוסקופי והשימוש בסטריאוסקופ הביתי לפרוח.
הצילום הסטריאוסקופי הוא שיטת צילום שבה מצלמים כל נושא פעמיים, כל פעם בזווית מעט אחרת ( במרחק של 6.5 ס"מ אחת מהשנייה) כך שמתקבלים שני דימויים כמעט זהים. ההדפסים שהוכנו מצמדי נגטיב אלה, הונחו במשקפת צפייה המכונה סטריאוסקופ זה לצד זה בהתאמה (עין ימין רואה את הדימוי הימני בלבד, עין שמאל רואה את הדימוי השמאלי בלבד). כאשר המראות הסטריאוסקופים נצפים דרך הסטריאוסקופ, המוח האנושי מאחד את שני הדימויים לאחד, והן נראות כתמונה אחת תלת-ממדית בעלת עומק אשלייתי.
הצילום הסטריאוסקופי היה אחת הצורות הפופולריות והנפוצות היותר של הצילום משנות ה-50 של המאה ה-19 ועד שנות ה-30 של המאה העשרים. הסטריאוסקופ ולצידו ערימות של תצלומים סטריאוסקופיים היו לחפצים מצויים בטרקלינים הויקטוריאניים והביאו למיליוני בני אדם תפיסה חדשה של העולם שמסביבם. השפעת הצילום על המאה ה-19 היא במידה רבה ביסוסו כאמצעי הנצחה אקטואלי ואמיתי, כתוצאה מכך התערערו מקובלות חזותיות רבות. ניתן לומר כי כוחו של הצילום הועצם במידה רבה אף יותר על ידי האפקט התלת ממדי. המשיכה לצילום סטריאוסקופי כאמצעי להעברת ריאליזם הייתה נעוצה בכך שכמעט בלתי אפשרי היה לשנותו (בניגוד לצילום רגיל). הקושי בביצוע שני שינויים מדויקים בשתי התמונות גרם לתיקונים להראות כמרחפים על פני התמונה. בשנות החמישים של המאה ה-19, תודות לשיטת הקולודיון, הצילום יצא מארצות המוצא שלו (צרפת ובריטניה) ונערכו מסעות צילום ברחבי העולם אשר הביאו מראות חדשים לאירופה (הצילום הסטריאוסקופי היה נפוץ מאוד גם בצילום אתרים בארץ ישראל).

שיגעון הקארט דה ויזיט (שיגעון כרטיסי הביקור)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קארט דה ויזיט

מראשיתו אפשר הצילום לקהלים חדשים לרכוש דיוקן של עצמם ושל יקיריהם. הוא היה זול, המוני ונגיש יותר מאשר ציור הדיוקן המסורתי. ועם זאת, תהליכי הצילום המוקדמים - הדאגרוטיפ והקלוטייפ - היו עדיין יקרים, מסורבלים ומוגבלים ביכולת השכפול וההפצה שלהם. לוח הקולודיון הרטוב סימן עידן חדש גם בתחום התפוצה ומחירי השוק של הפורטרט המצולם, בעיקר לאחר שילובו עם המצאה אחרת, זו של הקארט דה ויזיט.

צלם הפורטרטים הצרפתי, אדולף דיסדרי המציא ב-1854 מצלמה בעלת מספר עדשות, שצילמה על לוח קולודיון אחד כ-8 תמונות בגודל כרטיסי ביקור. המנגנון צילם ארבע תמונות דרך כל עדשה על פני מחציתו של לוח שלם. לאחר מכן סובב הצלם את הלוח במצלמה וצילם ארבע תמונות על מחציתו השנייה (סה"כ 8 תמונת שונות יחד). הדפסי המגע מן הנגטיבים הודפסו והודבקו על כרטיסים קטנים עליהם הודפס גם השם.

דיסדרי פרסם את כרטיסי הביקור שלו בתחכום רב ודבר החידוש החל להתפשט. עד 1860 הספיק הרעיון לעבור מפריז ללונדון ואחר כך לניו-יורק, בחסלו סופית את שרידיו האחרונים של הדגרוטיפים המסחרים באמריקה. במהלך מלחמת האזרחים בארצות הברית רווח השימוש בכרטיסי הביקור המצולמים כאשר חיילים שלחו למשפחותיהם תצלומים של עצמם (וגם של אישים חשובים כמו אברהם לינקולן), מהמלחמה במעטפות קטנות.

שלוש סיבות עיקריות גרמו להצלחה האדירה הזו:

  1. מחיר זול - בגלל פשטותו של התהליך אין צורך להכין כל פעם את הלוח מחדש ואין צורך לפתח בנפרד.
  2. כרטיסי הביקור היו קטנים , קלי משקל ונוחים לאיסוף ושמירה באלבומים.
  3. כרטיסים עם תצלומי אישים מפורסמים הוצעו עד מהרה בחנויות. מכאן, שאפשר היה לאסוף מעתה גם תצלומים של אישים נודעים לצד תצלומים של בני משפחה וידידים. נפוליאון השלישי אף הוא הצטלם כ"קארט דה ויזיט" ובכך העלה את הפופולריות של השיטה בצרפת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קולודיון בוויקישיתוף

הסבר מצולם על הכנת הלוח הרטוב

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוח זה מציג מראה כללי של נגטיב מזכוכית, אך ייתכן כי לא צולם בשיטת הלוח הרטוב. אין מידע על הטכניקה הספציפית של הכנתו (הערת צלם התמונה)‏
  2. ^ ‏Helmut Gernsheim, The Rise of Photography 1850-1880: The Age of Collodion. Thames and Hudson, 1988. p.7 ‏
  3. ^ ‏Larry J. Schaff, Invention and Discovery: First Images, in: Beauty of Another Order: Photography and Science, Ann Thomas (ed.), Yale University Press, p.44‏
  4. ^ Gernsheim, The Rise of Photography 1850-1880. p.7‏
  5. ^ Gernsheim, The Rise of Photography 1850-1880. p.9‏
  6. ^ ‏כשם הכרך השני של ספר "ההיסטוריה של הצילום" מאת הלמוט גרנשהיים: The Rise of Photography 1850-1880: The Age of Collodion. Thames and Hudson, 1988 ‏
  7. ^ Gernsheim, Ibid., p.10