קוליטיס כיבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קוליטיס כיביתאנגלית: Ulcerative Colitis) היא מחלה אשר שייכת לקבוצת מחלות מעי דלקתיות הכוללת גם את מחלת קרוהן. שכיחותה של קוליטיס כיבית נעה בין 2 ל- 14 לכל 100,000 איש באוכלוסייה מדי שנה. גיל ההופעה של המחלה מתרחש בשתי קבוצות גיל- קבוצת הגיל הצעירה, כלומר בין גילאי 15-30, ולאחר מכן בין גיל 60 ל- 80, בדומה למחלת קרוהן. המחלה נפוצה יותר אצל יהודים, בעיקר יהודים ממוצא אשכנזי, ופוגעת בשכיחות דומה בנשים ובגברים. כמו כן המחלה שכיחה יותר אצל מעמדות סוציו-אקונומיים גבוהים יותר מאשר נמוכים, וכן באזורים מתועשים לעומת אזורים כפריים. נמצא, כי עישון סיגריות מוריד את הסיכון לחלות במחלה, וזאת בניגוד לממצאים במחלת קרוהן, לפיהם עישון סיגריות מגביר את הסיכון לחלות במחלה. ביצוע ניתוח לכריתת התוספתן (אפנדקטומי) מהווה גורם מגן מפני התפרצות המחלה.

קוליטיס כיבית יכולה להתהוות באופן משפחתי, (בכ- 5% עד 10% מן המקרים) או ספוראדי (כלומר, ללא קשר גנטי). הסיכוי של קרוב משפחה מדרגה ראשונה לחלות במקרה שיש חולה קרוהן במשפחה הוא 10% בקירוב, והסיכוי עולה אם לשני ההורים יש מחלות מעי דלקתיות.

אטיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלות מעי דלקתיות

כיום, הסברה היא שמחלות מעי דלקתיות מתפרצות לאור סיבות שונות, ביניהן מנגנון בקרה לא תקין במעיים, אשר יוצר מצב כרוני שבו מוקוזת המעיים עצמה לא מתפקדת כהלכה ברמה החיסונית, כלומר התפקוד החיסוני איננו מיטבי. מצב זה, יחד עם הפגמים הגנטיים שנמצאו במחלות מעי דלקתיות קשורים למספר תהליכים שונים – יכולת פגומה של מערכת החיסון להגיב לחיידקים ולהכחידם, תפקוד פגום של בקרה על תאים מפרישים המעורבים בתגובה מול התוצרים המטבוליים של החיידקים, וכן פגמים שנמצאו בתהליך הקשור להתפתחות הדלקת ולרזולוציה שלה.

ממצאים פתולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת קוליטיס כיבית לרוב מערבת את אזור הרקטום ומתפשטת מעלה לאורך המעי הגס כולו. 40%-50% סובלים ממחלה המערבת את הרקטום ואת אזור המעבר בין הסיגמא לרקטום בלבד, בעוד שאצל 20% מהחולים מדובר בפאן-קוליטיס- כלומר מעורבות של כל המעי הגס כולל הרקטום, אשר לעתים מערבת גם את סוף המעי הדק (כ- 2-3 ס"מ לתוך המעי הדק הסופי- terminal ileum). נטילת ביופסיה גם מאזורים אשר נראים תקינים יחסית, מצביעה על פתולוגיות שונות שיתוארו בהמשך. כאשר יש דלקת קלה, השכבה המצפה את המעי הגס והנראית תחת קולונוסקופיה (המוקוזה) היא אדומה ומכוסה במשטח גרנולרי בדומה למראה של נייר זכוכית. כשהדלקת חריפה יותר, המוקוזה כולה היא אדומה, מדממת בקלות, ועם כיבים. עם הזמן, מתפתחים פוליפים ("פסאודו-פוליפים") כתוצאה מתהליך התרבות של תאי אפיתל. קוליטיס כרונית מביאה בסופו של דבר לכך שהמעי הגס הופך להיות אטרופי, מוצר וקצר יותר. אחד הסיבוכים של המחלה הוא התפתחות של קוליטיס טוקסי- toxic colitis, או megacolon- זהו מצב בו קיר המעי הגס הופך לעדין והמוקוזה עצמה מכויבת מאוד- מצב זה עלול להביא להתהוות של פרפורציה (חור במעי).

מבחינה היסטולוגית (כלומר, בנטילת ביופסיות והתבוננות בהן מבעד למיקרוסקופ) ניתן להתרשם מתהליך דלקתי אשר מערב את שכבת המוקוזה ואת שכבת הסאב-מוקוזה השטחית, אולם ללא מעורבות מעבר לכך (אלא אם כן מדובר במחלה פולמיננטית וסוערת מאוד). בנוסף לכך, קיימים מאפיינים היסטולוגים מיוחדים למחלה אשר עוזרים להבדיל בינה לבין מחלות זיהומיות של המעי הגס או מחלות שאינן קוליטיס כיבית כרונית- הממצאים הללו כוללים ארכיטקטורה מעוותת של הקריפטות במעי הגס, וכן מצבורים של תאי פלסמה ורקמות לימפואידיות באזור. לעתים יש גודש של כלי דם המלווים בבצקת ודימומים וכן הסננה של תאי דלקת. תאי דלקת אלו חודרים לשכבת האפיתל ולקריפטות עצמן ומביאים לתהליך הנקרא crypt abscesses .

תסמינים קליניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימנים הקליניים העיקרים במחלת קוליטיס כיבית הם:

  • שלשול: לרוב בלילה, או לאחר ארוחות.
  • ריבוי יציאות: במחלה קלה עד 4 יציאות ליום, במחלה קשה- מעל 6 יציאות ליום.
  • דימום רקטלי
  • טנזמוס: תחושה של רצון ליציאה דחופה עם תחושה של התרוקנות שאינה מלאה.
  • הפרשות של ריר מפי הטבעת
  • כאבי בטן עוויתיים: בעיקר במחלה קשה
  • חום: במחלה בינונית עד קשה
  • בחילות והקאות
  • ירידה במשקל

ככל שהתסמינים חמורים יותר, כך יש קורלציה עם חומרת המחלה, אם כי לרוב שלשול ודימום עדינים יחסית באופן בו המטופל לא פונה בתחילה לקבלת עזרה רפואית.

פרוקטיטיס- הוא דלקת של הרקטום התחתון ופי הטבעת, אשר מתבטאת אצל החולים במעבר של דם טרי וריר יחד עם צואה. חולים עם פרוקטיטיס חשים לרוב תחושה של טנזמוס (לעיל) אולם כמעט ולא סובלים מכאבי בטן. פרוקטיטיס (או פרוקטו-סיגמואידיטיס- דלקת המערבת גם את הסיגמה) מאיטה את קצב המעבר במעיים הפרוקסימליים, תופעה אשר מביאה לעצירויות (המאפיינות חולים הסובלים ממחלה דיסטלית, כלומר מחלה המערבת בעיקר את החלקים הסופיים של המעי הגס). אצל חולים אלו קיימת רגישות בפי הטבעת בזמן בדיקה פיזיקלית.

כשהמחלה משתרעת מעבר לרקטום, יהיו לרוב הפרשות של דם מעורבות בצואה או שלשול דמי. הסיבה לכך היא תנועתיות מהירה של צואה לאורך המעי הגס הדלקתי. כשהמחלה חמורה, הצואה נוזלית ומכילה דם ומוגלה. אצל חולים הסובלים ממחלה המערבת את המעי הגס קיימת רגישות במישוש המעי הגס בבדיקת הבטן.

בדיקות דם והדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנמיה, חום ושקיעת דם מוחשת מאפיינים התהוות של מחלה בינונית עד קשה. הממצאים המעבדתיים אשר נמצאים הם:

  • עליה במדדי דלקת, כגון עליה ב- CRP (במחלה מפושטת ולא במצבים של פרוקטיטיס למשל), עליה במספר הטסיות, ושקיעת דם מוחשת, כמו גם עליה בתאי הדם הלבנים לעתים.
  • ירידה בהמוגלובין
  • לקטופרין בצואה: תסמין רגיש וספציפי המלמד על תהליך דלקתי במעיים
  • קלפרוטקטין בצואה: יכול לחזות מצבים של הישנויות או פאוצ'יטיס (ראו בהמשך).
  • רמות אלבומין נמוכות אצל חולים במחלה קשה.
  • אצל כ- 60% עד 70% מן החולים ניתן למצוא בדיקה חיובית ל- pANCA.

הדמיה של המעי נעשית באמצעות סיגמואידוסקופיה ובהמשך קולונוסקופיה של כל המעי. בחוקן בריום ניתן להתרשם מהתעבות של המוקוזה ומכיבים שטחיים, וכאשר המחלה מתקדמת ייתכן אובדן של האוסטרות המאפיינות מבנה נורמלי של המעי הגס. ביצוע CT איננו משמש כלי דיאגנוסטי מהותי כמו קולונוסקופיה וחוקן בריום אולם ניתן להתרשם מהתעבות מוראלית של המעי, עליה בשומן העוטף את הרקטום ואת האגן, מראה דמוי מטרה- , target appearance- של הרקטום, וכן אדנופתיה.

סיבוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית החולים לא מתייצגים עם סיבוכים של המחלה בעת הדיאגנוזה, אולם עד 15% עלולים להתייצג עם מחלה קטסטרופלית מלכתחילה. הסיבוכים הקיימים במחלה הם:

  • דימומים נרחבים: אצל 1% מן החולים, לרוב הדימום נפסק כאשר המחלה מטופלת, אולם אם החולה נזקק ליותר מאשר 6-8 מנות דם בתוך יום-יומיים, יש אינדיקציה לניתוח הסרת המעי הגס (קולקטומי).
  • מגה-קולון טוקסי Toxic megacolon: מוגדר כמצב בו הקוטר של המעי הרוחבי או המעי הימני עולה על 6 ס"מ, וכולל אובדן של האוסטרות המעי. מצב זה מתרחש אצל כ- 5% מההתקפים ויכול להתרחש כתוצאה מהפרעות אלקטרוליטריות או תרופות נרקוטיות. יצוין כי 50% מהמצבים הללו יפתרו באמצעות טיפול תרופתי בלבד, אולם בשאר המקרים יש צורך בניתוח הסרת המעי הגס באופן דחוף. הסיבוך המסוכן ביותר תחת מצב זה הוא פרפורציה- יצירת חור במעי, המביא לתמותה של כ- 15% מן המקרים. לעתים המעי עלול לעבור פרפורציה ללא התרחבות קודמת לכך.
  • היצרויות (סטריקטורות) מתרחשות אצל כ- 5% עד 10% מן החולים, ולעתים מקושרות עם הופעה של גידול- כאשר היצרות כזו מונעת מעבר של קולונוסקופ, יש להניח כי מדובר בגידול עד אשר יוכח אחרת ולכן יש אינדיקציה לניתוח.

הסיכון לסרטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חולים עם קוליטיס כיבית כרונית נמצאים בסיכון לפתח סרטן המעי הגס. הסיכון לפתח סרטן עולה ככל שהמחלה מפושטת יותר וככל שהיא ממושכת יותר- מחקרים מצביעים על סיכון המגיע לכדי 11% במהלך 40 שנות מחלה, כאשר מקובל להניח כי הסיכון עולה בחצי אחוז עד אחוז החל מהשנה העשירית למחלה. חולים אלו צריכים להיות תחת מעקב וביצוע קולונוסקופיה מדי שנה או שנתיים, החל מהשנה השמינית או העשירית למחלה (במקרה שיש מעורבות של כל המעי הגס) או לאחר 12-15 שנה (אם יש מעורבות של המעי הגס השמאלי בלבד).

במקרה שקולונוסקופיה מגלה קיום של דיספלסיה, בין אם ממוינת היטב ובין אם לא (low-grade dysplasia, high-grade dysplasia)- ההמלצה היא לבצע ניתוח להסרת המעי הגס אצל חולי קוליטיס כיבית.

מעורבות המחלה מחוץ למערכת העיכול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קוליטיס כיבית היא מחלה המערבת מערכות נוספות מלבד מערכת העיכול- עד כשליש מהחולים סובלים ממחלה נוספת במערכת אחרת מלבד המחלה העיקרית במערכת העיכול.

  • הפרעות עוריות: אצל עד 10% מהחולים יש אריתמה נודוסום- זהו נגע כואב, אדום וחם, שגודלו בין 1-5 ס"מ ונמצא בעיקר ברגליים- על פני המשטח הקדמי של השוקיים, הירכיים והקרסוליים ולעתים האמות. התקפים של אריתמה נודוסום- Erythema nodosum לרוב מתרחשים בקורלציה עם המחלה במעי או לאחריה. בין 1% עד 12% מן החולים בקוליטיס סובלים מפיודרמה גנגרנוסום- Pyoderma gangrenosum- אלו הם נגעים באזור הדורסלי בעיקר של כפות הרגליים והרגליים אולם יכולים להתרחש במקומות נוספים בגוף. לרוב הנגע מתחיל כשלפוחיות המתפשטות ומתכייבות, כשבמרכז הן מכילות רקמה נקרוטית עם דם ותפליטים. נגעים אלו יכולים להיות קטנים ויחידים או להיות גדולים עד כדי 30 ס"מ קוטר. הטיפול בהם הוא קשה ודורש טיפול אנטיביוטיקה ותרופות המדכאות את מערכת החיסון. המיוחד בנגעים אלו הוא זמן ההופעה שלהם, אשר אינו קשור למחלת הקוליטיס ויכול להופיע שנים טרם התפרצות המחלה עצמה ולעתים שנים לאחר שהמטופל עבר ניתוח לכריתת כל המעי הגס. נגעים עוריים אחרים כוללים פיודרמה ווגטנס, פסוריאזיס (שאינו קשור למצב הדלקתי במעיים).
  • עיניים: בעיקר מצבים כגון דלקת הלחמית, אובאיטיס ודלקת של האישון כמו גם אפיסקלריטיס. התלונות קשורות לכאב בעין, פוטופוביה, ראיה מעורפלת וכן כאבי ראש.
  • מעורבות מפרקים ומחלות ראומטולוגיות: כאבי מפרקים קיימים אצל כ- 15%-20% מהחולים במחלות מעי דלקתיות אולם מעט יותר אצל חולי קרוהן, ומאופיינים בכך שאינם סימטריים, נודדים וכוללים מספר מפרקים- לרוב, יש מעורבות של מפרקים גדולים יחסית, והכאב מוחמר כשיש החרפה במחלת המעיים עצמה. מחלה נוספת המתרחשת אצל חולי קוליטיס כיבית (יותר אצל חולי קרוהן) היא אנקילוזינג ספונדיליטיס- זוהי מחלה שאינה קשורה למחלת המעיים עצמה, והיא פוגעת בעמוד השדרה ובאגן, מביאה לכאבי גב תחתונים, קשיון בוקר וכאב בעכוז. טיפול באינפליקסימאב יכול להוריד את רמות הדלקת ולשפר את איכות החיים.
  • מחלות הקשורות לכבד ולדרכי המרה: אצל כמחצית מן החולים במחלות מעי דלקתיות יש כבד שומני הנובע משילוב של מחלה כרונית, טיפול בסטרואידים ותת תזונה. אבנים בדרכי המרה קיימות גם הן בשכיחות גבוהה יחסית לאור הפרעות ספיגה של מלחי מרה. מחלת כבד כרונית חסימתית (Primary sclerosing cholangitis) ובראשי תיבות- PSC, היא מחלה המאופיינת על ידי דלקות ופיברוזיס של דרכי המרה- הן דרכי המרה התוך כבדיות והן דרכי המרה החוץ כבדיות. כ- 5% מחולי קוליטיס כיבית סובלים ממחלה זו, כאשר בין 50% עד 75% מהחולים ב- PSC סובלים ממחלת מעי דלקתית. הקליניקה היא של עייפות, צהבת, כאבי בטן, חום ותחושה לא טובה, ולעתים המחלה מתרחשת שנים לפני הופעת מחלת המעי הדלקתית. אצל חולים הסובלים הן מ- PSC והן מקוליטיס כיבית יש סיכון של 10% עד 15% לפתח כולנגיוקרצינומה (סרטן של דרכי המרה) וכן הם נמצאים בסיכון לסרטן המעי הגס.
  • הפרעות בעצם: מסת עצם נמוכה מתרחשת אצל חלק מחולי מחלות מעי דלקתיות. קיימים כמה גורמים לכך- בין היתר, תת-ספיגה ותהליך דלקתי המביא לירידה בצפיפות העצם, כמו גם שימוש בתרופות כגון סטרואידים, ציקלוספורין ועוד המביאות לעליה בסיכון לכך. הסיכון לשברים באזורים שונים הוא גבוה יחסית וכן שברים כתוצאה מאוסטאופורוזיס. סיבוך אחר הוא אוסטאונקרוזיס- תהליך המלווה בכאב והתנפחות של המפרקים לאור מוות של תאי עצם.
  • הפרעות נוספות: כוללות הפרעות קרישה (הן עורקיות והן וורידיות), הפרעות לב וריאות כוללות בעיקר שכיחות יתר של אנדוקרדיטיס, מיוקרדיטיס, או מחלת ריאות אינטרסטיציאלית. נמצאה גם שכיחות גבוהה יותר של הצטברות עמילואיד באיברים כגון הכליה.

טיפול תרופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בקוליטיס כיבית- הן מחלה המערבת את הרקטום התחתון בלבד, והן מחלה המערבת את כל המעי הגס, הוא דומה. טיפול אחזקה ראשוני הוא במתן תרופות המכילות תרכובות של 5-ASA (רפאסל, פנטאסה, אסאקול וכדומה) בצורה של כדורים, פתילות, חוקנים וכו' כדי להשיג מקסימום ריפוי של מוקוזת המעי הגס. במקרה שיש התפרצות של המחלה, הטיפול הוא באמצעות סטרואידים (בתחילה רקטליים, לאחר מכן בכדורים, ואם המחלה חריפה - מתן סטרואידים דרך הוריד); הפסקת סטרואידים נעשית לרוב תוך כדי התחלת אימוראן, אשר מביא להשגת הרמיסיה והפחתת התלות בסטרואידים. במקרה שהמחלה מוגדרת בינונית עד קשה, ללא תגובה טובה לסטרואידים, הטיפולים הנוספים האפשריים הם טיפול בציקלוספורין או טיפול ביולוגי (בעיקר אינפליקסימאב). אם הטיפול התרופתי לא משיג רמיסיה, או אם קיימות אינדיקציות לניתוח, המטופל עובר ניתוח לכריתת חלק או כל המעי הגס.

תרופות המשמשות לטיפול במחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חומרים הכוללים את התרכובת 5-ASA: הטיפול התרופתי בקוליטיס כיבית קלה עד בינונית הוא מתן של sulfasalazine ו- 5-ASA נוספים. תרופות אלו יעילות ביצירת רמיסיה של המחלה ושמירה עליה. תופעות הלוואי של תרופה זו, המקושרות בעיקר לתרכובת הסולפה הקיימת בה, מגבילות את העלאת המינונים שבה- הן כוללות כאבי ראש, בחילות והקאות וכן תגובות אלרגיות שכוללות פריחה, חום, ירידה בספירות הדם ועוד הפרעות שונות. חולים הנוטלים את התרופה הזו צריכים לקחת בנוסף חומצה פולית, היות שהתרופה מפחיתה את ספיגת החומצה הפולית בגוף. לאור תופעות הלוואי האמורות פותחו תרופות חדשות יותר שאינן מכילות סולפה (mesalamine) כגון- רפאסאל, פנטסה ואסאקול (שמות מסחריים) וניתן לקחתן בצורה של כדורים, חוקנים נוזליים, פתילות וגרנולות- כאשר נמצא כי שילוב של חוקנים ונטילה דרך הפה מטפלת באופן יעיל יחסית במחלות המערבות את הרקטום והמעי הגס התחתון. תרופות חדשות יותר כגון Lialda פועלות בדרך של התפרקות במעי הגס בלבד ומאפשרות את נטילתן אחת ליום, כאשר קומבינציות אחרות הפועלות לשחרור מושהה ופירוק במעי הגס ממשיכות להתפתח.
  • סטרואידים: חולים עם קוליטיס כיבית בדרגה בינונית עד קשה מטופלים בסטרואידים, כאשר המינון ההתחלתי לרוב נע מ- 40-60 מ"ג ליום. הטיפול יכול להיעשות גם במתן תרופות דרך הוריד, או לחלופין במשחות או חוקנים המיועדים למחלה המערבת את המעי הגס התחתון או הרקטום- אם כי בשימוש לאורך זמן הם עלולים להביא לאי ספיקה של בלוטת האדרנל. חשוב לציין, כי סטרואידים אינם משחקים תפקיד בטיפול אחזקה דהיינו טיפול maintenance- ולכן כאשר מושגת רמיסיה, יש להפחית את המינון עד להפסקת הטיפול.
  • אנטיביוטיקה: מסוג פלג'יל (מטרונידזול) או ציפרופלוקסצין - לרוב אין לאנטיביוטיקה זו תפקיד אצל חולי קוליטיס כיבית, למעט אם המטופל סובל מדלקת של הפאוץ' (פאוצ'יטיס) לאחר ביצוע ניתוח להסרת המעי הגס. נמצא כי כשליש מחולים אלו מגיבים לטיפול במטרונידזול או ציפרופלוקסצין.
  • אנלוגים לפורין (אימוראן, 6-MP): תרופות אלו משחקות תפקיד אצל חולים התלויים בטיפול בסטרואידים. תרופות אלו משמשות כטיפול מעבר בעת הפסקת טיפול בסטרואידים (glucocorticoid-sparing agents) ולרוב יעילותן מושגת תוך זמן ארוך יחסית- עד ל-4 או אף 6 חודשים. אחת מתופעות הלוואי הידועות של תרופות אלו היא פנקראטיטיס המתרחשת אצל כ- 3% עד 4% מהחולים, בעיקר בשבועות הראשונים לשימוש. תופעות לוואי אחרות כוללות בחילות, חום, פריחה והפטיטיס, ולעתים ירידה בספירות הדם. קיים סיכון לפתח לימפומה אצל חולים אשר נוטלים טיפול בתרופות אלו.
  • ציקלוספורין: תרופה המדכאת את מערכת החיסון והמשמשת לצורך טיפול במצבים חריפים של קוליטיס כיבית בעיקר, שאינם מגיבים לסטרואידים. תרופה זו יכולה לשמש חלופה לביצוע ניתוח קולקטומי, אם כי תוצאותיה לטווח הארוך אינן כה דרמטיות. תרופה זו בעלת תופעות לוואי רציניות, הכוללות יתר לחץ דם, הפרעות אלקטרוליטריות, פרכוסים, נימול, רעד ועוד. יש לנטר את תפקוד הכליות בזמן שימוש בתרופה.
  • טיפולים ביולוגיים: לרוב ניתנים במחלה בינונית עד קשה, אצל חולים שלא הגיבו לטיפולים אחרים. טיפולים אלו כוללים נוגדי TNF- Anti-TNF Therapy, כשהתרופות הקלאסיות תחת רשימה זו הן אינפליקסימאב, ו- אדאלימומאב (הומירה). אינפליקסימאב הוא נוגדן ל- TNF-alpha, המשמש לטיפול אצל חולי קרוהן וחולי קוליטיס כיבית- חולים אשר קיבלו טיפול בתרופה זו הראו שיעורי רמיסיה ותגובה טובים יחסית. לעתים מתפתחים נוגדנים לתרופה זו, תהליך המכונה- ATI (antibodies to infliximab)- במצבים אלו מקובל להעלות את המינון או לחלופין לתת את התרופה באינטרוולים קצרים יותר. מחקרים חדשים הראו תועלת גדולה יותר בקומבינציה של אימוראן יחד עם אינפליקסימאב, ללא עליה בתופעות לוואי. תופעות הלוואי הרציניות הקשורות בטיפול באינפליקסימאב, כולל קומבינציה עם אימוראן למשל, הן עליה בסיכון להתפתחות של לימפומה, לרבות לימפומה קטלנית מסוג Hepatosplenic T cell lymphoma. כמו כן נצפתה עליה בסיכון לפתח לויקמיה ופסוריאזיס לאחר שימוש בנוגדי TNF. תופעות לוואי נוספות כוללות עליה בסיכון לזיהומים, בעיקר ראקטיבציה של שחפת לטנטית או התפתחות של זיהומים פטרייתיים קשים.

טיפול ניתוחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניתוח המתבצע אצל חולי קוליטיס כיבית כולל את הסרת המעי הגס כולו, וחיבור בין המעי הדק לתעלה האנאלית שנותרה, כאשר במקביל לכך יש יצירת פאוץ' (סוג של רזרבואר, או אזור מאגר) מלולאת המעי הדק הסופי (האילאום הסופי), כדי לשמר ככל שניתן את יכולת החולים לשמר את תפקוד היציאות גם לאחר הסרת הרקטום. ניתוח זה נקרא IPAA – כלומר ileal pouch-anal anastomosis והוא נחשב כניתוח הבחירה לחולי קוליטיס כיבית, שלא הגיבו לטיפולים אחרים. האינדיקציות לניתוח אצל חולי קוליטיס כיבית הן הבאות:

  • מחלה קשה שלא מגיבה לטיפול או מחלה סוערת (פולמיננטית)
  • סיבוך מסוג Toxic megacolon
  • פרפורציה (חור) במעי הגס
  • דימום מסיבי במעי הגס
  • מחלה המערבת חלקים נוספים מלבד המעי הגס
  • חסימה של המעי הגס
  • סרטן המעי הגס או דיספלסיה של המעי הגס
  • ניתוח כאמצעי מניעתי (פרופילקט) מפני סרטן המעי הגס

הניתוח מקושר בסיבוכים הכוללים בין היתר חסימות מעיים, כישלון של הפאוץ', או הנאו-רקטום החדש, לשמש כרזרבואר לצואה (במקרים אלו אין מנוס מסטומה קבועה), וכן הישארות רקמה דלקתית באזור החיבור בין התעלה האנאלית למעי הדק המחייבת המשך ביצוע קולונוסקופיה (לעתים מתהווים פוליפים באזור זה). לאחר הניתוח, חולים חווים יציאות בתדירות של בין 6-10 ליום היות שהפאוץ' איננו מהווה תחליף אופטימלי לרקטום. אחד מהסיבוכים של יצירת הפאוץ' האמור הוא דלקת של הפאוץ' הקרויה פאוצ'יטיס- pouchitis- (אצל שליש עד מחצית מן החולים)- אשר באה לידי ביטוי בתלונות על עליה בתדירות היציאות, יציאות מימיות, כאבים, כאבי מפרקים, חום ודחיפות ביציאות. במקרים אלו יש ליטול ביופסיה מהפאוץ' על מנת לאשש את האבחנה. לרוב טיפול באנטיביוטיקה מספק לצורך ריפוי הדלקת.

הריון אצל חולות במחלות מעי דלקתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחולות במחלה "שקטה" של קרוהן או קוליטיס כיבית שיעורי פוריות נורמליים. עם זאת, התלקחויות במחלת קרוהן עלולות להביא להתהוות צלקות על החצוצרה, וכן מחלות פריאנאליות שונות יכולות להסתמן ככאב עת קיום יחסי מין. אצל נשים החולות בקוליטיס כיבית ושעברו ניתוח להסרת המעי הגס עם יצירת פאוץ', נמצאו שיעורי פריון נמוכים יותר, ככל הנראה לאור צלקת או חסימה של החצוצרות בגלל תהליך אגני דלקתי.

טרם הכניסה להריון, יש להיות ברמיסיה (הפוגה מן המחלה) לפחות חצי שנה, היות שיש עליה בשכיחות של הפלות, לידות מת ופגמים התפתחותיים עובריים כאשר יש התפרצות של המחלה במהלך ההריון. אצל חולות קרוהן עם מחלה פריאנאלית, יש המלצה לניתוח קיסרי כדי להקטין את הסיכוי להתהוות של פיסטולה או אבצס כתוצאה מלידה ווגינלית רגילה.

במהלך ההריון וההנקה ניתן להשתמש בתרופות כגון Sulfasalazine, mesalamine ו- balsalazide (בארץ- סאלאזופירין, פנטסה, רפאסל, אסאקול) אולם יש ליטול תוספת של חומצה פולית במקרה שנוטלים Sulfasalazine (סאלאזופירין). גם בסטרואידים ניתן להשתמש במהלך ההריון אם יש מחלה בינונית עד חריפה. אנטיביוטיקה לשימוש במהלך ההריון היא אמפיצילין וצפלוספורין, לתקופות מוגבלות, כאשר ניתן לקחת מטרונידזול רק החל מהטרימסטר השני. אין לקחת ציפרופלוקסצין בהריון. אימוראן ו- 6-MP ניתנות בהריון ומקושרים לסיכון מינימלי אם בכלל, אולם הנסיון שבמתן תרופות אלו עודנו מוגבל, ומקובל לקחתן כשיש החרפה של המחלה ואין מנוס מלקחתן. תרופות ביולוגיות (אינפליקסימאב, אדאלימומאב) מאושרות לשימוש במהלך ההריון ולא הראו עליה בהפלות או בסיבוכים אחרים אולם יש להשתמש בהן רק במקרה שהשימוש חיוני (מדורגות כ- Class B).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶ‏רְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, עמ' 530-532

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.