קולנוע רקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קולנוע רקס ברחוב הנסיכה מרי (במעלה הרחוב, משמאל)

קולנוע רקס היה בית קולנוע שפעל בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. הוא שכן בין רחוב פרינסס מרי (כיום רחוב שלומציון המלכה) לרחוב הלל, והיה בבעלות איש העסקים הערבי-נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה[1]. בית הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי בקרב תושבי העיר היהודים, הערבים וגם בקרב הבריטים. פעלה בו מערכת חימום מרכזית, והוצגו בו, בין היתר, סרטי החברה המצרית "נייל פילם" (סרטי הנילוס). בניית בית הקולנוע החלה בשנת 1935 וב-16 ביוני 1938 נערכה בו הקרנת הבכורה. היו בו כ-1,300 מקומות ישיבה.

הקולנוע שימש פעמיים זירה לפעולות תגמול של אצ"ל נגד מטרות ערביות. ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה שהוסלק בבטנת מעיל, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 לא"י. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. מחשש לפיגוע נקם החליט המפקד הצבאי הבריטי של ירושלים על סגירת בתי הקולנוע, בתי הקפה ושאר אתרי הבילוי היהודיים בעיר ‏‏‏[2].

ב-4 בדצמבר 1947, כתגובה להצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע. במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל כ-50 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת מראה. על חורבות המבנה הוקמו, לימים, בניין האחים ישראל ובית קופת חולים מאוחדת.

יוסי בנאי מזכיר את הקולנוע בשירו הנוסטלגי "אני וסימון ומואיז הקטן", כזירת התרחשותן של חלק מעלילות ילדותו בירושלים:

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

(....)

עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים, אפילו לא מילה

ומואיז הקטן, לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים...

– ‏השיר המלא באתר שירונט

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏משה חננאל, הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946‏, ירושלים 2007, עמוד 232
  2. ^ האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת‏