קולנוע רקס
 | |
| קולנוע רקס ברחוב שלומציון המלכה (בזמנו, רחוב הנסיכה מרי) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית קולנוע  |
| מיקום |
ירושלים |
| מדינה |
ישראל |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – 16 ביוני 1938 |
| תאריך פתיחה רשמי |
16 ביוני 1938 |
| קואורדינטות | 31°46′44″N 35°13′21″E / 31.778944444444°N 35.222388888889°E |
 | |
  | |
_King_David_%26_YMCA_quarter_from_new_G.P.O._bldg._LOC_matpc.17770.jpg)
קולנוע רקס היה בית קולנוע שפעל בירושלים בתקופת המנדט הבריטי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולנוע רקס שכן בין רחוב פרינסס מרי (כיום רחוב שלומציון המלכה) לרחוב הלל, והיה בבעלות איש העסקים הערבי-נוצרי ג'וזף פסקל אלבינה ומשה יונה פרידמן[1]. המגרש שעליו הוקם הקולנוע היה בבעלות הפטריארכיה הארמנית בירושלים. בית הקולנוע היה מקום בילוי פופולרי בקרב תושבי העיר היהודים, הערבים וגם בקרב הבריטים, ואף הנציב העליון נהג לבקר בו[2]. פעלה בו מערכת חימום מרכזית, והוצגו בו, בין היתר, סרטי החברה המצרית "נייל פילם" (סרטי הנילוס). במקום גם נערכו הצגת תיאטרון[3], וכנסים[4]. בניית בית הקולנוע החלה בשנת 1935 וב-16 ביוני 1938 נערכה בו הקרנת הבכורה[5]. היו בו כ-1,300 מקומות ישיבה.
בשנת 1944, נכחה בקולנוע השחקנית והזמרת הדרוזית המפורסמת אסמהאן, בעת הקרנת סרטה "אנתסאר אל שבאב" (בעברית: ניצחון הנעורים)[3].
הקולנוע שימש פעמיים זירה לפעולות תגמול של אצ"ל נגד מטרות ערביות. ב-29 במאי 1939 נכנסה לקולנוע חוליה של שבעה פעילי הארגון, לאחר שרכשו כרטיסים לצפייה בסרט טרזן. במהלך ההקרנה הפעילו באולם מטען חבלה עם מנגנון השהיה שהוסלק בבטנת מעיל, והשליכו מטעני חבלה נוספים מן היציע, הרגו 5 אנשים ופצעו 18. לפי מקורות עיתונאים דאז ידוע על יהודי אחד שנהרג (אשר נבדר) בהתקפה הזאת, וגבר (יששכר שמעוני בן 25 מסנהדריה) ואשה (חנה דרעי) שנפצעו. לבית הקולנוע נגרם נזק של 20,000 לא"י. אנשי האצ"ל הצליחו לחמוק מן הקולנוע ללא פגע. מחשש לפיגוע נקם החליט המפקד הצבאי הבריטי של ירושלים, ריצ'רד אוקונור, על סגירת בתי הקולנוע, בתי הקפה ושאר אתרי הבילוי היהודיים בעיר[6].
ב-4 בדצמבר 1947, כתגובה להצתת המרכז המסחרי היהודי בממילא יום קודם לכן, הוצת קולנוע רקס על ידי האצ"ל. בעקבות זאת ננטש הקולנוע. במהלך שנות ה-50 וה-60 הופעל במקום קולנוע קטן בשם סטודיו. האולם היה קטן והכיל 138 מקומות, חדר ההקרנה שכן מעל האולם והקרנת הסרט נעשתה דרך התקרה בעזרת מראה.
שאר הבניין עמד נטוש עד תחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, אז הצליח הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, רפי לוי, לשכנע את הפטריארכיה הארמנית בירושלים למכור את המגרש ליזמים ישראלים, האחים ישראל[7]. הבניין נהרס ביוני 1973[3]. האחים ישראל בנו במקום בניין משרדים, חניון תת-קרקעי ופסאז' מסחרי. רפי לוי הורשע אחר כך, ב-1988 בקבלת שוחד מראשי העדות הנוצריות בירושלים[8].
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוסי בנאי מזכיר את הקולנוע בשירו הנוסטלגי "אני וסימון ומואיז הקטן", כזירת התרחשותן של חלק מעלילות ילדותו בירושלים:
אני זוכר קולנוע רקס ביומיות
ומרחוק פעמונים של כנסיות
ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים
לעוף איתן רצינו עד לעננים
(....)
עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה
מסימון לא שומעים, אפילו לא מילה
ומואיז הקטן, לאן הוא נעלם
וגם קולנוע רקס כבר לא קיים...— השיר המלא באתר שירונט
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיר אהרון ברם, עלייתו ונפילתו של קולנוע רקס, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אוגוסט 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משה חננאל, הירושלמים - מסע בספר הטלפון המנדטורי 1946, ירושלים 2007, עמוד 232
- ^ הכלל והפרט, הארץ, 19 במרץ 1945
- ^ 1 2 3 גבריאל שטרן, הקולנוע שהיה-ex-rex, על המשמר, 29 ביוני 1973
- ^ ראה לדוגמה אירוע של מכירת איגרות חוב שנערך באולם - זכו בהגרלה השניה של הסריה השניה, הארץ, 5 באוקטובר 1945
- ^ ירושלים - קולנוע חדש, דבר, 16 ביוני 1938
- ^ האצ"ל בפיקודו של דוד רזיאל באתר דעת
- ^ נחום ברנע, פצצת הזמן של רפי לוי, כותרת ראשית, 12 בנובמבר 1986
- ^ רן לוי, רפי לוי הורשע. התביעה תדרוש שבע שנות מאסר, חדשות, 10 ביוני 1988
רן לוי, רפי לוי נכנס לכלא לשנתיים, חדשות, 18 ביולי 1988