קומראן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קומראן
מיקום קומראן
קומראן
קומראן
האתר הארכאולוגי (ירוק), אזור המערות ונחל קומראן
נחל קומראן ומערה מס' 4 מימין
קומראן
הצעת שחזור של האתר
מראה מזרחה מהאתר לעבר ים המלח והרי מואב
אמת המים ובור מים באתר

קוּמְרָאן (ערבית: خربة قمران; תעתיק:חִ'רְבַּת קוּמְרָאן) ממוקמת במישור הצפון-מערבי של ים המלח, סמוך לשפך נחל קומראן. המקום התפרסם במיוחד בשל מגילות ים המלח שנמצאו במקום.

מערות קומראן התגלו בשנת 1946 על ידי נער בדואי שיצא לחפש עז תועה, וגילה מערה ובה כדי חרס שבתוכם מוסתרים כתבי יד. תגלית זו הובילה לגילוי 929 כתבי יד במקום כחלק מתגלית מגילות ים המלח. לאחר גילוי המגילות נערכה חפירה ארכאולוגית באתר וממצאיה שרידי יישוב שנבנה על פי הערכות החוקרים בין השנים 130 ל-150 לפני הספירה.

לדעת מרבית החוקרים הייתה המערה מקום משכנה של כת יהודית, כת מדבר יהודה, ככל הנראה כת האיסיים המוזכרת פעמים רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו, פילון ופליניוס הזקן, ולכן גם נקראת לעתים "כת קומראן". מיעוט החוקרים חולקים על דעה זו וטוענים שהאתר שימש כביתה של משפחה רומאית עשירה או אף מבצר לחיילי ליגיון רומאים. סברה נוספת טוענת כי המקום שימש כמצודת דרכים חשמונאית ובהמשך כבית אחוזה הרודייני.

השרידים הארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז נמצאו המגילות, נערכו חפירות ארכאולוגיות משמעותיות באתר, ונחשפו ממצאים רבים, המעידים על היישוב היהודי הפורח שהיה במקום בתקופת בית שני. החפירות נערכו בשנים 1952-1956 בהנהלתו של האב הדומיניקני רולאן דה-וו ובמהלכן נחשף מכלול מבנים גדול, ששימש את העדה שגרה במקום במסגרת ארגון דמוי-נזירי (אף כי הנזירות הנוצרית קמה מאות שנים לאחר מכן): חבורת גברים‏‏‏[1] שחייתה חיים שיתופיים. בני העדה גרו מסביב למכלול זה, בכ-30 מערות וכנראו גם באוהלים ובסוכות. מבני המכלול נשמרו במצב טוב גם בזכות האקלים הצחיח בבקעת ים המלח ושימשו לפעילויות הקהילתיות של העדה - לתפילה, ללימוד, לסעודות משותפות ולמלאכה. במערה מס' 4 נמצא קטע תפילה בארמית המיוחס למלך הבבלי נבונאיד.‏[2]

בין היתר נמצאו גם בית קברות המכיל על פי הערכות מסוימות כ-1,200 קברים, מספר רב של מקוואות מים יחסית לאתרים אחרים שנמצאו, אולמות שונים וחדר ששימש כסקריפטוריום.

הארכאולוג חנן אשל ניהל מספר עונות חפירה נוספות בקומראן. אתר קומראן הוא כיום גן לאומי מוכרז, שאותו פוקדים עשרות אלפי תיירים בכל שנה.

באתר נמצאו 561 שקלי כסף וכן כלים רבים המעידים על עושרם של בני המקום.

יש המזהים את קומראן עם סככה המוזכרת במקרא כאחת משש ערי המדבר של שבט יהודה.

אנשי 'כת קומראן' או "בני צדק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההשקפה המקובלת, המגילות הגנוזות מגלות על אורח חייהם ואמונתם של אנשי כת, שמנתה ככל הנראה כ-200 גברים, שחיו על פי סדר יומי קבוע. יש המכנים את אנשי הכת גם בשם "חבורת יחד" בשל חיי השותפות שניהלו. אנשי הכת הקפידו ביותר על חוקי טומאה וטהרה. הם עסקו בחקלאות רק למחייתם וחיו בצניעות רבה. תוכן המגילות חושף את אורח חייהם ומנהגיהם.

על פי השקפה אחרת אותה הציגה פרופ' רחל אליאור מהאוניברסיטה העברית, בספרה זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, (מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד 2009) המגילות הגנוזות מתארות את אורחות חייהם של "בני צדק" ו"תמימי דרך" ככתוב בסרך היחד ומתארות בהרחבה את "הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם", הקוראים לעצמם "זרע אהרון קודש קדשים". המגילות נכתבו על פי עדות כותביהן בידי הכוהנים לבית צדוק ובידי נביאים, כוהנים ומשוררים לאורך האלף הראשון לפני הספירה. כותבי המגילות, שכולן ספרי קודש, מתייחסים לבני ישראל התומכים בהנהגה הכוהנית המקראית כ"אנשי בריתם" כ"עוברים בברית" או כ"כול הנדבים לעשות חוקי אל ברית חסד", כאלה המקבלים על עצמם "לדרוש אל [בכול לב ובכול נפש] לעשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה אל ביד משה וביד כל עבדיו הנביאים", וכאל "תמימי דרך", "עדת קודש" "סוד קודש קודשים לאהרון" ו"בית קודש לישראל". המגילות עוסקות בהרחבה ב"ירושלים מחנה הקודש", "העיר אשר בחרתה בה מכול הארץ להיות שמך שם לעולם כי אהבתה את ישראל מכול העמים", ודנות בפירוט במקדש ובביכורים, בעליה לרגל ובמשמרות הכהונה, בכוהנים ובמלאכים השומרים לוח שבתות מקודש בן 364 ימים ו-52 שבתות הקשורות בפולחן המקדש כמתואר בחתימת מגילת תהילים שנמצאה בקומראן וככתוב במפורש ב"איגרת מקצת מעשי התורה" שמביאה בראשיתה לוח שבתות שתאריכיו קבועים ומחושבים מראש.

מגילות ים המלח נמצאו במערות מוסתרות בקרבת שרידי היישוב. בקירות המערות חצובים מעין מדפים, דבר שמחזק את ההשערה שהן שימשו כספריות-קבע ששימשו את חכמי הקהילה, והוסתרו שם בזמן המרד הגדול. בין היתר נמצאו גם כתבי יד הרומזים על חייהם והגותם של בני המקום, והתאולוגיה המשיחית והסגפנית שפותחה על ידם. כיום מוצגות חלק מהמגילות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד פלוסר, יהדות בית שני, קומראן ואפוקליפטיקה, הוצאת מאגנס, 2002
  • לאה מזור, על מגילת ספר-מאמרים על מגילות מדבר יהודה, הוצאת מאגנס 1997
  • חנן אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, יד בן-צבי, תשס"ד
  • חנן אשל, קומראן- מגילות, מערות, היסטוריה, הוצאת כרטא, תשס"ט- 2009.
  • מנחם קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, יד בן-צבי 2009.
  • רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, תל אביב הקיבוץ המאוחד וירושלים: מכון ון ליר 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קומראן בוויקישיתוף

קואורדינטות: 31°44′31″N 35°27′44″E / 31.7418664°N 35.4621838°E / 31.7418664; 35.4621838

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ככלל הייתה זו חבורה גברית, אך בחפירות מאוחרות בשולי בית הקברות נמצאו גם שלדי נשים וילדים. אולם החוקר מגן ברושי סבור שקברי הנשים והילדים הם קברי בדווים בני הדורות האחרונים (מגן ברושי, ‏קומראן ומגילותיה – ספירת מצאי, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 182-165), ראו גם את מאמרו של Joseph Z. Zias.
  2. ^ עולם התנ"ך: דניאל, עזרא ונחמיה, עורכים:מיכאל הלצר, יצחק אבישור, אוריאל רפופורט, מיכאל קוכמן, הוצאת "דברי הימים הוצאה לאור בע"מ", 1993-‏1996, עמ' 107-106