קונסטנטין ברנקוביאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קונסטנטין ברנקוביאנו ובניו, איור משנת 1717 בו מצוין סופם האכזרי באיסטנבול
קונסטנטין ברנקוביאנו, דיוקן בן זמנו משנת 1696 ממנזר על הר סיני

קונסטנטין ברנקוביאנורומנית: Constantin Brâncoveanu; ‏1654, ברנקובן, כיום במחוז אולט – 5 באוגוסט 1714, איסטנבול). כונה על ידי היסטוריונים אחדים קונסטנטין השני ברנקוביאנו. היה שליט ולאכיה ("הארץ הרומנית" או מונטניה) בין 29 באוקטובר 168824 במרץ 1714,‏[1] אחיין של השליט הקודם, שרבאן קנטקוזינו. אחרי שבני השושלת קנטקוזינו לא הרשו לו להשתמש בשם המשפחה, קרא לעצמו קונסטנטין בסאראב ברנקוביאנו, לפי זיקתו לבית בסאראב. בימי מלכותו הארוכה בבוקרשט, שנמשכה 36 שנה, ניהל תמרונים פוליטיים ודיפלומטיים רבים מתוך נסיון לעצור את מגמות ההתפשטות של האימפריה העות'מאנית והאימפריה הרוסית במרחב הדובר רומנית והתערב בעיניני נסיכות מולדובה וטרנסילבניה. אולם, בין היתר, בגלל הדרישות המוגברות של השלטונות הטורקים לשילומים ולאספקת מוצרים, ברנקוביאנו הטיל מסים כבדים על האיכרים והסוחרים. בזמנו התחוללה התקדמות של התרבות והחינוך בארצו: הוקם בית ספר גבוה בבוקרשט, הודפסו ספרים רבים, נוצר סגנון אדריכלי מיוחד שנקרא על שמו: הסגנון הברנקבאני stil brâncovenesc . בעת המלחמה הרוסית-טורקית בשנים 1710-1711 היסס לסייע לפטר הגדול ולעמיתו ויריבו הרומני, השליט המולדבי, דימיטריה קנטמיר ואחרי ניצחון הטורקים, הואשם בכל זאת על ידיהם בבגידה ונרצח בקושטא בשנת 1714 יחד עם ארבעת בניו.

בשנת 1992 קונסטנטין ברנקוביאנו הוכרז קדוש מעונה של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית ויום אזכרתו הוא 16 באוגוסט.

רקע משפחתי והעלייה לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

צאצא למשפחת הבויארים קראיובשט, ביחסי קרבה לשליט מאתיי באסאראב, קונסטנטין ברנקוביאנו נולד באחוזת ברנקובן Brâncoveni כבן לפאפא ברנקוביאנו קראיובסקו ולאשתו, סטאנקה קנטקוזינו. יתום מאביו מילדותו, גדל בבית אחד מדודיו מצד אמו, הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו, אחת מהדמויות החשובות של הפוליטיקה והתרבות הוולאכית בתקופה. עלה בהמשך בהיירארכיה של האצולה הרומנית - היה לאגא וללוגופט גדול וכיהן לפרק זמן כשגריר הנסיכות בווינה.

בהמשך נגרר לסכסוך בין שני דודיו -קונסטנטין והשליט שרבאן קנטקוזינו ועלה על כס המלכות בשנת 1688, אחרי מותו מנסיבות לא ברורות - ממחלה או תרעלה - של האחרון. ברנקוביאנו נבחר על ידי הבויארים בלי התערבות ישירה של השלטון הטורקי. בחירה זו קיבלה אישור מחודש מהסולטאן בשנת 1703 כשהשליט הוזמן אצל הסולטאן מוסטפא באדריאנופול. ‏[2] תחילה זכה בתמיכת דודו הסטולניק קונסטנטין אך במהרה השניים נכנסו ליריבות קשה. ברנקוביאנו הגלה את הסטולניק שתיכנן להעלות על כס המלכות את בנו, שטפאן קנטקוזינו. מכאן ואילך ברנקוביאנו ויריביו התחילו להתחרות על חסדי הסולטאן העות'מאני שהיה הקובע במידה רבה מיהם השליטים בארצות הרומניות.

מדיניותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתווך בין האימפריה העות'מאנית ובין אוסטריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן חסות של הסולטאן העות'מאני, קונסטנטין ברנקוביאנו, שבגיל 29 השתתף עם יחידה צבאית מוולאכיה נספחת לצבא העות'מאני, במצור השני על וינה (1683), ניסה, בדומה לקודמו, שרבאן קנטקוזינו, לשמור עת עצמאות מסוימת של ולאכיה תוך כדי חיפוש בריתות עם מעצמות נוספות - אוסטריה, אז חלק מהאימפרה הרומית-גרמנית הקדושה, ורוסיה. אך מדיניותו ההפכפכה עוררה חוסר אמינות. בהתחלת שנת 1689 צבא אוסטרי בראשות דונאט הייסלר פלש לוולאכיה עד לבוקרשט, מלווה באציל טוען לכתר בשם קונסטנטין בלצ'אנו. ברנקוביאנו התיעץ עם יועציו והחליט, בתמיכת הסטולניק קונסטנטין קנטקוזינו לא להסכים לנוכחות אוסטרית בשטח ארצו מפני שחשש כי האוסטרים לא יוכלו למנוע חורבן של ולאכיה מידי הטורקים והטטרים. הוא נמלט עם החצר ליישוב רוּש Ruşi באזור פרחובה וביקש עזרה מהטורקים. אלו כעסו על הימנעותו מעימות צבאי עם האוסטרים ושיגרו יחידות טטריות בראשות צ'רקז אחמט פאשה וגזי גיראי, בן של החאן, לחלצו מהמצב. הכוח האוסטרי הובס והגנרל האוסטרי יחד עם הבויאר המורד בלצ'אנו נפלו בשבי. בלצ'אנו הוצא להורג והשבויים האוסטרים שוחררו ועזבו את המדינה. ‏[3] עדיין בשנת 1690 תמך ברנקוביאנו באציל הפרוטסטנטי הטרנסילבני אימרה טקיי Thököly Imre וסייע בידיו, בידיעת הטורקים, לנצח את האוסטרים ולעלות לזמן קצר על כס שליטי טרנסילבניה. לאחר מכן נאלץ לארח את אנשי טקיי הפליטים על אדמת ולאכיה וקיבל מהטורקים יד חופשית לגרשם. ‏[4] בהמשך ברנקוביאנו השלים עם האוסטרים אך המשיך הצליח לזכות לתואר נסיך האימפריה מידי הקיסר לאופולד הראשון (ב-30 ביוני 1695) ולעיטור אנדריי הקדוש מידי הצאר פטר הגדול (ב-21 באוגוסט 1700), אבל לא מעט ממאמציו השקיע בתככים נגד שליט מולדובה, קונסטנטין קנטמיר ובניו, אנטיוך ודימיטריֶה. רצונו היה להשליט על כס מולדובה את חתנו ובן חסותו, קונסטנטין דוקא.

תמרוניו בין הרוסים ובין הטורקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולאכיה ומולדובה בימי המלחמה הרוסית-טורקית בשנת 1711

עד שנת 1709 ריכז את תימרוני פעילותו הדיפלומטית לכיוון אוסטריה ואיסטנבול. בשנת 1709 מלך שבדיה, קרל השנים עשר הובס על ידי פטר הגדול בקרב פולטבה. משוחרר מהאיום הגרמני-שבדי, צבא הצאר פלש למולדובה על מנת להתעמת עם העות'מאנים. ברנקוביאנו התכתב עם הצאר והבטיח לו לסייע באספקה הדרושה לצבא הרוסי. בתמורה קיבל מהצאר את תודות רבות ושלוש מאות שקיות עם זהב. הסולטאן שלח כשליט חדש במולדובה את דימיטריה קנטמיר, שהיה יריב מושבע של ברנקוביאנו, וביקש ממנו לדווח לשער הנשגב כל תנועה חשודה של השליט הוולאכי. אך קנטמיר הפתיע את הטורקים וכרת ברית עם הצאר.

בעת המסע על נהר פרוט של פטר הגדול ריכז ברנקוביאנו חיילים על יד אורלאץ באזור הפרחובה על גבול מולדובה, ועקב משם אחרי השתלשלות הדברים. במקרה שהרוסים היו פולשים לוולאכיה נכון להיות בן בריתם. אם יד הטורקים הייתה על העליונה תיכנן להישאר לצידם. לתדהמתו, כמה מהבויארים שלו ובראשם בן דוד, הספטאר תומא קנטקוזינו, ברחו למחנה הרוסי. אז החליט ברנקוביאנו להחזיר לצאר הרוסי את מתנותיו ולספק האספקה הדרושה להתקפת נגד של הטורקים נגד הרוסים. מסע הצאר במולדובה נכשל ובין רוסיה והסולטאן נחתם הסכם שלום. בסופו של דבר בגידותיו העוקבות של ברנקוביאנו את האוסטרים, את הרוסים ואת העות'מאנים הסתיימו בסיום אומלל.

מורשתו התרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המנזר חורזו, 1690-1692

פרט למדיניות פיסקלית קשוחה, בתחום הפנים את מלוכתו של ברנקוביאנו איפיינה תנופת בנייה ועידוד מפעלי תרבות ואמנות מקומית. בשנת 1694 השליט הקים, בביניינים השייכים למנזר סבא הקדוש ("ספנטול סבא", עם ב רפויה), את ה"אקדמיה בבוקרשט", בית ספר גבוה עם שפת ההוראה יוונית. תחת שלטונו הבישוף (מיטרופוליט) ממוצא גאורגי אנטים האיברי הקים בבוקרשט בית דפוס שהדפיס ספרים רבים ברומנית, יוונית, סלבונית כנסייתית, אף בערבית, טורקית וגאורגית. בנוסף היו קיימים בנסיכות עוד שלושה בתי דפוס. ברנקוביאנו בנה מנזרים וכנסיות, ביניהם, בתחילת מלכותו, בשנים 1690-1692, את המנזר חוּרֶזו. כמו כן סלל בבוקרשט את עורק התחבורה הראשי העשוי מעץ, הקרוי פודול מוגושואיֶי Podul Mogoşoaiei, שהפך לימים ל"קאליה ויקטוריאֶי" Calea Victoriei. חלק מהביניינים שנבנו בתקופתו התאפיינו בסגנון אדריכלי "ילידי" מיוחד ששילב בתוכו יסודות של רנסאנס ושל האדריכלות הביזנטית. דוגמאות לסגנון זה שכונה "ברנקובאני" הם למשל המנזר חורזו Horezu ‏ (1690-1692), הארמון מוגושואיה Palatul Mogoşoaia בפרוור של בוקרשט ותוסופת בנייה למנזר קוזיה באולטניה.

פסל ברונזה של קונסטנטין ברנקוביאנו, יצירה של הפסל אוסקר האן בבוקרשט, 1938

מטבעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליט הטביע לרגל חגיגת 25 שנים למלוכתו (1703) מטבעות - מדליות זהב עם דיוקנו, בעלות ערך של 2-10 דוקאטים ככל הנראה במטבעה באלבה יוליה בטרנסילבניה. נשמרו עותקים של 5 ו6 דוקאטים. כמו כן אף לאחר מותו הוטבעו מטבעות כסף של חצי טלר עם דיוקנו לפי דוגמאות הולנדיות או טרנסילבניות. על צד אחד מופיעה הכתובת "קונסטנטינוס. באסראבה. ברנקובאן" CONSTANTINUS.BASSARABA.BRANKOWAN ובצד השני "בחסד אלהים וויווד ונסיך של ולאכיה מעבר לאלפים" (ד.ג. וויוודה. ולאכיה. טרנאלפינה) D.G.VAIVODA.VALACHIAE.TRANSALPINAE.

היהודים בתקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעודות מזמנו של ברנקוביאנו מעידות על קיום "גילדה של היהודים" ("בריאסלה ז'ידובילור") breasla jidovilor בבוקרשט, בדומה לזו של הארמנים. היא תרמה לאוצר הנסיכות מס מיוחד קבוע. בספריות באותה תקופה, כגון זו של המנזר חורזו נמצאו גם ספרים בעברית.

סוף מלוכתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי סיום המלחמה הרוסית טורקית מ-1710-1711 החריף הסכסוך של ברנקוביאנו עם קרוביו - בני משפחת קנטקוזינו שטענו לכתר ולאכיה בעיקר בשביל שטפאן קנטקוזינו. בשנת 1713 ברנקוביאנו תיכנן חתונת בנו, ראדו, עם בת של אנטיוך קנטמיר, גולה באיסטנבול, פעם שליט יריב במולדובה. לשם כך שלח לאיסטמבול משלחת ובראשה בתו בלאשה ופמליה עם מתנות לווזיר הגדול. לקראת מסע מחודש נגד האוסטרים הסולטאן ויועציו ביקשו באותה תקופה לסלק את ברנקוביאנו מהשלטון ולהענישו על מה שראו כבוגדנות כלפיהם. אבל הטורקים הסתירו את כוונותיהם והעמידו פנים שתומכים בתוכניות החתונה ושהחיים נמשכים כרגיל. רק בשנה הבאה ב-24 במרץ 1714 הודח ברנקוביאנו במפתיע על ידי הסולטאן אהמט השלישי, לטובת יריבו ובן דודו, שטפאן קנטקוזינו, ונשלח יחד עם משפחתו לגלות איסטנבול. שם נכלאו במבצר ידיקולה המפורסם. אומרים שעבר עינויים במטרה להוציא ממנו פרטים על מקום מחבואם של אוצרותיו. ההוצאה להורג התנהלה ב 15 באוגוסט 1714 בחג הנוצרי של מריה הקדושה במקום הנקרא לאלי קסק (קיוסק מרים), בנוכחות הסולטאן ואורחיו כולל השגרירים של המעצמות הנוצריות. הראשון שהוצא להורג על ידי עריפת הראש היה שר האוצר הנאמן יֶנאקה (יואן) וֶקֶרֶסקו Enache Văcărescu. לאחר מכן לארבעת בניו של ברנקוביאנו -קונסטנטין, שטפניצה, ראדו ומאתיי נערפו הראשים מול עיניו ואחר כך הוצא להורג ברנקוביאנו עצמו. לפי סיפורים אחדים, הטורקים הציעו להם להשאירם בחיים בתנאי שיתאסלמו[5] או שלפחות ילדו הקטן, מאתיי, שהיה בן 11, ימיר את דתו, אך ברנקוביאנו דחה זאת בשאט נפש והילד שילם גם הוא בחייו. לפי עדות מזכירו האיטלקי, אנטוניו מריה דל קיארו, הראשים הערופים הוצגו בפרהסיה בתהלוכה ברחובות העיר ולאחר מכן הגופות הושלכו למימי הבוספורוס. גם הראשים שהוחזו למשך שלשה ימים על כידונים באחד משערי העיר נזרקו אחרי כן למיים. אומרים שדייגים נוצרים משו את הגופות מהמיים והביאו אותן לקבורה במנזר עליית מרים שבחאלקי על יד איסטנבול. בשנת 1720 הועברו בסתר על ידי האלמנה ל"כנסייה החדשה ע"ש גיאורגה הקדוש" Sfântul Gheorghe Nou בבוקרשט. בשנת 1914 נמצאה כתובת שבעזרתה זוהה קברם. ‏[6]

נישואיו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנטין ברנקוביאנו היה נשוי למריקה, נכדתו של אנטוניה וודה מפופשט שהיה שליט ולאכיה בין השנים 1669-1672. לבני הזוג נולדו 11 ילדים: 4 בנים שסיימו חייהם יחד עם אביהם ב-1714 ו7 בנות:

  • קונסטנטין (1683 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714) נשוי מ 1706 לאניקה באלש
  • שטפאן (1685 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714) נשוי מ 1709 לב. קנטקוזינו
  • ראדו (1690 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714) עמד להתחתן עם בת של אנטיוך קנטמיר
  • מאתיי (1702 - הוצא להורג ב-15 באוגוסט 1714)
  • סטאנקה (? - 1714 - ממחלה) נשואה לראדו איליאש
  • מריה - נשואה לקונסטנטין דוקא
  • אלנה - נשואה משנת 1698 לסקרלאט מברוקורדאט
  • סאפטה - נשואה לגריגורה קרצולסקו
  • אנקוצה - נשואה לניקולאיה רוּסֶט
  • בלאשה

יש אומרים כי בידי האלמנה הגבירה מריקה נותר אוצר גדול שחלקו הופקד בבנקים במערב אירופה, בווינה, ונציה או אולי אמסטרדם.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בגלל מותו כגיבור מידי הטורקים המוסלמים העם הקדיש בלדות לזכרו
  • 1914 - מאתים שנה למותו נערך טקס דתי על יד קברו ב"כנסייה ע"ש "גיאורגה הקדוש" החדשה"
  • 1934 - אחרי חקירת העצמות שנמצאו בקבר וזיהוין התקיים טקס בנוכחות הפטריארך מירון קריסטיה ומלך רומניה קרול השני ותהלוכה ברחובות בוקרשט שבה ארונו של ברנקוביאנו נישא מכנסיית הפטריארכיה אל הכנסייה ע"ש גיוראגה הקדוש החדשה לשם קבורה מחודשת

[7]

  • 1938 פסל של השליט עשוי ברונזה הוקם בשנת 1938 על ידי הפסל אוסקר האן, לפני "הכנסייה החדשה ע"ש גיאורגה הקדוש" בבוקרשט, באתר הקרוי כיום "הקילומטר אפס"
  • 1992 - הכינוס - "סינוד" - של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית הכריז אותו יחד עם ארבעת בניו ועם ונאקה וקרסקו קדושים מעונים של כנסייה זו. ברנקוביאנו יחד עם בניו ושר האוצר שלו נקראים מכאן ואילך "הקדושים הברנקובאנים וינאקה היועץ".

[8]

  • אוניברסיטה בעיר פיטשט נושאת את שמו, עם סניפים בערים בראילה וברמניקו ולצ'ה
  • סרט תיעודי אמנותי של קלאופטרה לורנציו - Le Palais du Prince Brancoveanu de Mogosoaia.

"ארמונו של הנסיך ברנקוביאנו במוגושואיה"

  • ברומניה המודרנית רחובות בערים רבות נקראים על שמו

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

- Anton Maria Del Chiaro Istoria delle moderne rivoluzioni della Valachia con la descrizione del paese, natura, costumi, riti e religione degli abitanti Venezia MDCCXVIII, (תולדות המהפיכות המודרניות של ולאכיה עם תיאור הארץ, הטבע, התלבושות, המנהגים והדת של התושבים ונציה 1718 - בעריכת ניקולאיה יורגה 1914 , בוקרשט

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1992 Jean Michel Cantacuzene - Mille ans dans les Balkans, Editions Christian, Paris ISBN 2-86496-054-0

(ז'אן מישל קנטקוזן - אלף שנים בבלקן, הוצאת כריסטיאן, פריז 1992 - בצרפתית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התאריכים הם לפי לוח השנה היוליאני שהיה נהוג אז. לפי לוח השנה הגרגוריאני מלך בין 8 בנובמבר 1688 - 4 באפריל 1714. גם יום מותו נכנס להיסטוריה לפי התאריך היוליאני 15 באוגוסט 1714, ולא לפי זה הגרגוריאני - 26 באוגוסט 1714.
  2. ^ Del Chiaro
  3. ^ Del Chiaro
  4. ^ C.Cantacuzino - Letopiseţul cantacuzinesc
  5. ^ Cezar Vasiliu באתר קרדו
  6. ^ Cezar Vasiliu - באתר "קרדו"
  7. ^ אתר כנסיית גיאורגה הקדוש החדשה בבוקרשט
  8. ^ שם