אנטוניו מסיאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קונסילירו)
תמונתו היחידה הידועה של אנטוניו מסיאל, צולמה לאחר מותו בספטמבר 1897

אנטוניו ויסנטה מנדז מסיאל המכונה "היועץ" (בפורטוגזית: Conselheiro) (13 במרץ 1830 - 22 בספטמבר 1897), איש דת ומטיף, שהיה דמות מפתח במלחמת קנודוס, שאירעה בברזיל בין 1896–1897, והיוותה מרד אזרחי כנגד הממשלה המרכזית, שדוכא בכוח, והביא לאובדן חייהם של יותר מ-15,000 ברזילאים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוניו מסיאל נולד בשנת 1830 למריה ז'ואקינה דה ז'זוז וויסנטה מנדז מסיאל, מגדלי בקר עניים באזור הסרטאו של סיארה בצפון מערב ברזיל. בילדותו היה עד לסכסוך משפחתי עם משפחה רבת עוצמה באזור, שהביא למותם של רבים מבני שתי המשפחות. בגיל ארבע התייתם מאמו ותוך שנה אביו נישא בשנית. מסיאל ואחיותיו סבלו מנטייתו של אביו לאלכוהוליזם ומידה הקשה של אמם החורגת. אנטוניו נשלח ללמוד אצל סבו שהיה מורה. הוא היה תלמיד שקדן ושקט. את השכלתו רכש בעיר מולדתו קויקסרמובים. הוא למד לטינית, אריתמטיקה, גאוגרפיה וצרפתית ובנוסף קיבל הרבה מאוד שיעורי דת. ב-1855 מת אביו, ואנטוניו קיבל לידיו את עסקי המשפחה.

ב-1857 נישא לברזילינה לורנטינה דה לימה, והחל לעבוד כאיש מכירות, מורה ועורך דין בעת הצורך. לבני הזוג נולדו שני ילדים אולם זמן קצר מאוחר יותר גילה אנטוניו שאשתו בוגדת בו עם חייל, איתו היא אף עזבה לאחר מכן. הוא עזב את משפחתו, השאיר את הילדים אצל חמותו, ופרש לחווה, שם עבד כמורה כפרי, וגילה את המיסטיקה הנוצרית. כדי להתקיים החל לנדוד ברחבי הסרטאו מיריד ליריד כדי למכור את מרכולתו. הוא החל להתוודע לנזירים מנדיקנטים, שהשפיעו עליו והוא זנח את עסקיו, והחל לנדוד ולקבץ נדבות. הוא עבר לפרנמבוקו וסרז'יפה, ובשנות ה-70 הגיע לסנטה קיטריה באזור הסרטאו במדינת סיארה. שם נולד לו ילד מיחסים עם אומנית מקומית בשם ז'ואנה אימז'ינריה. הוא נדד ברחבי האזור כמטיף נודד, ועד מהרה נודע בכינוי קונסליירו.

"היועץ"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיאל היה גבר גבוה ורזה, בעל שיער שחור וזקן, לבוש בגלימה כחולה, כובע קש וסנדלי עור, ונושא מחרוזת תפילה שעליה צלב מעץ. בכך הזכיר לרבים את ישו. הוא הפך לצליין, ומטיף נודד. העניים כינו אותו "אנטוניו היועץ". בשלב מסוים החלו ללכת בעקבותיו מעריצים, שהפכו לקנאים דתיים.

ההתנגשות עם החוק והכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1874 החל מסיאל למשוך את תשומת לב השלטונות ואת תשומת לבה של הכנסייה הקתולית בהטפותיו לעניים ולאיכרים. ב-1876 נעצר על ידי המשטרה במדינת באהיה, בחשד כי הוא פושע מבוקש. לאחר שזוהה נשלח בספינה לפורטלזה. הוא הוכה, שערו וזקנו גולחו, ונשלח למשפט בעיר מוצאו. השופט המקומי שחרר אותו שכן מצא כי אין כל אשמה פלילית העומדת כנגדו. מסיאל שב לבאהיה והחל שוב לנדוד ולהטיף. הוא נשבע להקים 21 כנסיות, והחל לעשות זאת באזורי הספר של באהיה וסרז'יפה.

ב-1877 החלה בצורת באזורי צפון מזרח המדינה. הבצורת ארכה שנתיים, וגרמה למותם ברעב של למעלה מ-300,000 איכרים. הבסיס הכלכלי של האזור נשמט. כפרים ננטשו על ידי יושביהם. מסיאל ואנשיו ניסו להקל על סבלם של העניים, ורבים החלו לנהות אחריהם. התחושה, לה הטיף מסיאל, כי קיצו של העולם קרב, וכי הגאולה היחידה תבוא באמצעות הדבקות בדת, נראתה עתה ברורה ופשוטה. מסיאל נחשב על ידי מעריציו לקדוש, ואף למשיח. ביקורתו על הכנסייה הקתולית הביאה לנידויו על ידי הארכיבישוף של באהיה בשנת 1882.

המשפט המסכם את ראייתו התאולוגית של מסיאל היה: " רק אלוהים הוא גדול" (só deus é grande). הוא לא ביקש לעצמו תהילה, ודרש מתומכיו שלא לכנותו קדוש. עם זאת, אידאולוגיה זו איפשרה לו גם להמרות את פי הכנסייה הקתולית, שראשיה נתפסו אצלו כמושחתים וחזקים מידי.

מסיאל הושפע מספרים ונבואות שבישרו על סוף העולם המתקרב. הוא החל להתנבא בעצמו, ונבואותיו נשאו אופי אפוקליפטי, שבישר על סוף העולם ב-1900.

ביטול העבדות והכרזת הרפובליקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1888 ו-1889 עברה ברזיל מהפך בעל משמעויות מרחיקות לכת. ב-13 במאי 1888 הכריז הקיסר, פדרו השני על ביטול העבדות. חמישה מיליון עבדים שחורים מצאו עצמם ללא עבודה. חלק ניכר מהם עזבו את החוות בהם עבדו, והחלו לחיות בשולי הערים בסמטאות עוני. עשרות אלפי חקלאים איבדו את מקור פרנסתם, והגידולים שדרשו טיפול אינטנסיבי לא מצאו לשם כך ידיים עובדות. גידולים אלו, כקפה, כותנה, טבק וסוכר, היו הבסיס לכלכלתה של ברזיל באותה התקופה. על רקע זה, הודח הקיסר פדרו השני ב-15 בנובמבר 1889 בהפיכה צבאית, והוכרז על הקמתה של רפובליקה. אירוע זה אך הביא לחוסר יציבות רב יותר.

מסיאל היה מתנגד חריף לעבדות, הוא הטיף כנגדה, על אף שהדבר קומם כנגדו את האיכרים ואת השלטונות. בבת אחת גדל מספר צאן מרעיתו באופן דרמטי, וכ-80% מהם היו עבדים לשעבר. בנוסף לכך, הטענה כי הקיסרות היא בחסדו של האל, לא הייתה בתוקף לגבי הרפובליקה, שהייתה מוסד חילוני לכל דבר ועניין, שתמך בהפרדת הדת מן המדינה. מסיאל ראה בכך רעה חולה, והורה לתומכיו שלא להכיר ברפובליקה החדשה.

ב-1893 פנה מסיאל לאלימות. בעת שתומכיו צעדו במצעד כנגד תשלום מיסים לממשלה במדינת באהיה, הותקפו התומכים על ידי כוח משטרה, והגיבו באלימות ובנשק חם.

בקנודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסיאל החליט לפרוש למקום בו לא תוכל ידה של הרפובליקה להגיע אליו. ליד העיר מונטה סנטו בצפון מדינת באהיה בכפר בלו מונטה, באזור קנודוס הקים את משכנו, וקיבץ לשם את תומכיו, תוך שהוא מכריז על הקמת יישוב ללא משטרה וללא מיסים.

בקנודוס הקים ממשלה מקומית, שהייתה מורכבת מ-12 "שליחים", והסדירה אורח חיים קולקטיבי, שכלל חלוקת העבודה, חלוקת התוצר, רכוש משותף, ביטול הנישואים האזרחיים, מטבע מקומי, איסור על שתיית אלכוהול ועל זנות, ופעילות חובה דתית. שמו של המקום יצא למרחקים כ"ארץ המובטחת". עבדים שחורים לשעבר, בני השבטים האינדיאנים, ועניים מכל קצות הארץ החלו להגיע למקום. לאחר שנה מנתה אוכלוסיית הכפר 8,000 איש. ב-1895 הגיעה ל-30,000.

הכלכלה הקולקטיבית הייתה כלכלת צמצום, אך האפשרות לעבוד בחקלאות ללא פיקוחם של בעלי הקרקעות הגדולים, משכה רבים אל מחנהו של מסיאל.

מלחמת קנודוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מלחמת קנודוס

במשך שלוש שנים חיו מסיאל ותומכיו בקנודוס ללא כל הפרעה, וללא התערבות חיצונית. עם זאת נוכחותם של תומכי מסיאל הביאה לפחד באזור, מכיוון שרבים מן המצטרפים לשורותיו של מסיאל היו "ז'אגונסוס", שכירי חרב שהתפרנסו כחקלאים נודדים. הממשלה המרכזית החלה להתעניין בנעשה, מכיוון שחששה מפלישתם של תומכי מסיאל לעיר השכנה ז'וסאיירו, שתושביה ביקשו את הגנת הממשלה המרכזית, לאחר שתקרית שיסודה סכסוך עם סוחר עץ מקומי על משלוח עץ שלא הגיעה, נופחה לממדי ענק.

שלוש משלחות צבאיות ניסו לכבוש את קנודוס, וסיימו בכישלון, כשהן סופגות מאות הרוגים. משלחת צבאית רביעית יצאה לאחר שכל ברזיל סערה בעקבות כישלון שלוש המשלחות הראשונות, והצגתו של מסיאל כמלוכן החפץ להחזיר את המלוכה.

המשלחת הרביעית כללה כ-6,000 חיילים, וארטילריה. המצור על קנודוס החל ביוני 1897 בהרעשת תותחים. המצור הביא לאלפי הרוגים, הן בכוחות הצבא, והן בקרב הנצורים. בספטמבר התהדק המצור, ונקודות אסטרטגיות בקנודוס נכבשו. מסיאל, שחשש ממותם האלים של תומכיו, החל בתקופה של תפילה וצום. ב-22 בספטמבר 1897 מת, כפי הנראה ממחלת הדיזנטריה. מותו סימן את תבוסתה של קנודוס. לאחר מותו פרצו כוחות הממשלה למתחם המבוצר, והרגו כ-50% מתומכי מסיאל, בטבח חסר רחמים כנגד האוכלוסייה האזרחית. מעריכים כי מספר הקורבנות הגיע ל-15,000.

גופתו של מסיאל אותרה, הוצאה מקברה, וזוהתה על ידי רופאים צבאיים. ראשו נכרת ונשלח לסלבדור בירת באהיה, הן כהוכחה למותו, והן כשלל מלחמה. הראש הוצג במוזאון הרפואה בעיר, אך הושמד בשריפה בשנת 1905.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו של מסיאל נותר מעט מאוד. דרשה שכתב ב-1895 בשם "מחשבות על תפיסת החוק האלוהי של אדוננו ישו לגאולת האדם" היא היחידה ששרדה.

דמותו הופיעה ביצירות ספרות העוסקות במרד בקנודוס. יצירתו של יוקלידס דה קוניה "מרד בסרטאוס" מציגה תיאור דרמטי של מסיאל, כמו גם ספרו של מריו ורגס יוסה "מלחמת סוף העולם" (יצא לאור בעברית בהוצאת שוקן בשנת 1987, בתרגום יואב הלוי).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנטוניו מסיאל בוויקישיתוף