קונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור אופוס 35 של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי נחשב לקשה ביותר לביצוע וזכה לתגובות מעורבות מצד מוזיקאים ומבקרי מוזיקה.

צ'ייקובסקי (מימין) עם יוסיף קוטק

חיבור הקונצ'רטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1878 יצא צ'ייקובסקי לנופש בשווייץ עם חבר כנר בשם יוסיף קוטק, תלמיד קומפוזיציה שלו בקונסרבטוריון. קוטק הביא עמו את הרדוקציה של "הסימפוניה הספרדית" ברה מינור מאת לאלו. צ'ייקובסקי ניגן בפסנתר וקוטק בכינור. במהרה מצא צ'ייקובסקי את רוח היצירה וישב לכתוב קונצ'רטו לכינור. תוך שבועיים נשלמה מלאכת הכתיבה לפסנתר וכינור כהכנה לתזמור. לאחר בדיקה מחודשת של היצירה, על ידי קוטק ואחיו של צ'ייקובסקי, מודסט, הוציא צ'ייקובסקי את הפרק השני, אשר לא השביע את רצונם, וכתב את הקנצונטה בסול מינור, המוכרת כיום כפרק השני של היצירה, ביום אחד. הפרק שהוצא הפך לאחר זמן להיות הפרק הראשון ב"זיכרון ממקום יקר" אופוס 42, שלושה פרקים לכינור ופסנתר. לאחר מכן תוזמרה היצירה על ידי אלכסנדר גלאזונוב. עד ה-12 באפריל 1878 תוזמרה היצירה והושלמה. המעניין הוא, שצ'ייקובסקי לא הקדיש את היצירה לכנר שהיה שותף לכתיבתה. צ'ייקובסקי הגיש את היצירה לכנר ליאופולד אאואר, אשר דחה את היצירה כבלתי ניתנת לנגינה. שנתיים עברו בלי שהיצירה בוצעה, גם לא על ידי הכנר יוסיף קוטק.

לאופולד אאואר

ביצוע ראשון וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצוע הבכורה של היצירה התקיים ב-4 בדצמבר 1881 בווינה, בידי הכנר אדולף ברודסקי והמנצח הנס ריכטר. היצירה נוגנה זמן מה לאחר שברהמס העלה לביצוע בכורה את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת ברה מז'ור, אופוס 77. בקהל ישב אדם, שהיה אימת המלחינים והנגנים, המבקר אדוארד הנסליק, שכתב על היצירה כי נדמה שאפשר לשמוע סירחון מהמוזיקה שצ'ייקובסקי כתב, בעיקר בשל הפרק האחרון בקונצ'רטו, שנכתב על פי מוזיקה קוזאקית עממית. הסערה שהמאמר חולל הובילה לפרסום היצירה ברחבי העולם כולו.

ניתוח היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחינה מדוקדקת מראה הקונצ'רטו לכינור את יכולתו של צ'ייקובסקי לכתיבה וירטואוזית ויחד עם זאת את אהבתו לצליל הסימפוני. הגם כי הכינור מנגן פסקאות ליריות וענוגות רוב הכתיבה לכינור היא וירטואוזית ודורשת מהכנר יכולת נגינה מעולה. התזמורת איננה רק מלווה אלא נוטלת תפקיד בעל חשיבות להתפתחות הנושאים. ההקדמה המנוגנת בתזמורת מהווה בסיס מלודי לפרק הראשון על שני נושאיו העיקריים.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון מבוסס על מבנה הפרק הראשון של הקונצ'רטו לכינור במי מינור אופוס 64 מאת פליקס מנדלסון. לאחר פתיחה קצרה בתזמורת, נכנס הכינור בהקדמה משלו ולבסוף מתחיל לנגן את הנושא הראשון השירתי והפואטי, שרמזים לו נשמעים בפתיחה לתזמורת. לאחר עיבוד הנושא הראשון ופיתוחו, כשהכינור מראה את יכולתו הווירטואוזית, מגיע הנושא השני, לירי ומעודן, המבוסס ברובו על הנושא הראשון. ושוב לאחר פיתוח הנושא, כשהכנר חייב להראות את שליטתו בכלי, מגיעה התזמורת וסוחפת את המנגינה הראשית בקול תרועה גרנדיוזית אל עבר הפיתוח, שלאחריו מגיעה קדנצה קשה לנגינה, הממשיכה את פיתוח הנושא הראשון והשני. התזמורת שבה ומופיעה עם צלילו העדין של החליל, המבשר את שובו של הנושא הראשון. הקודה של הפרק סוחפת ומלאת אנרגיה עד לסיום, כשהכינור מנגן בווירטואוזיות מרשימה.

פרק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השני "קנצונטה" (שיר קטן) בסול מינור, מתחיל בהקדמה לכלי נשיפה מעץ, עד כניסת הכינור, המנגן ברכות מנגינה שירתית וענוגה, שחלקה המרכזי מתבסס על ההקדמה לפרק.

פרק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השלישי מופיע ללא הפסקה. ההקדמה לתזמורת מציגה את המוטיב, שעליו מבוססת המלודיה הראשונה, ריקוד קוזאקי. זהו פרק במבנה צורת סונאטה, ובו שלוש מלודיות המבוססות על שירי עם. הפרק מסתיים בווירטואוזיות מלהיבה, כשהכנר מנגן צלילים כפולים ואף משולשים. זוהי יצירה תובענית ביותר מן המבצע. הכנר נדרש למיומנות נגינה וירטואוזית ולירית כאחת כדי שיצליח להעביר הן את הרגשות העמוקים והן את הרגשנות שביצירה זו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]