קונצ'רטו לפסנתר מס' 1 של ברהמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקונצ'רטו הראשון לפסנתר של ברהמס, מס' 1 ברה מינור, אופוס 15, הוא יצירה לפסנתר ותזמורת, שברהמס חיבר בשנת 1858. ביצוע הבכורה הפומבי הראשון של הקונצ'רטו היה בהנובר שבגרמניה, כעבור שנה.

צורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקונצ'רטו כתוב במבנה המסורתי של שלושה פרקים ונמשך בין 40 ל-50 דקות.

1. מאסטוזו (Maestoso) בחגיגיות (רה מינור)

הפרק הראשון כתוב בצורת סונאטה ומחולק לחמישה קטעים: מבוא תזמורתי, תצוגה, פיתוח, עיבוד וקודה. זהו פרק גדול, הנמשך בין 20 ל-25 דקות. הדבקות המחמירה הזו בצורות שהיו בשימוש בתקופה הקלאסית הקנתה לברהמס שם של "שמרן" מוזיקלי. הנושא עושה שימוש רב באקורדים מפורקים לארפג'ים ובעיטורים. במסגרת המבוא התזמורתי מוצגים עוד נושאים והחומר התמאטי עובר פיתוחים נוספים, הן בתזמורת והן בנגינת הסולן. אחד המאפיינים הייחודיים של הפרק הוא העובדה שהוא לא נפתח, כמצופה, על אקורד הטוניקה (כלומר, רה מינור), כי אם באקורד סי-במול מז'ור סקסטקורד, הדרגה השישית של הסולם; פתיחה זאת מקנה לפתיחת הפרק תחושה חזקה של אי-יציבות ושל עמימות הרמונית - הטוניקה מופיעה לראשונה, בסופו של דבר, רק כעבור 25 תיבות. הפיתוח מסתיים בקדנצה חזקה והחלטית ברה מינור, אבל הסולן שב ונכנס מיד אחריה באקורד מי מז'ור המרוחק יחסית, מתרחק מיד מסולם רה מינור, ובכך שוב מערער את היציבות של הרפריזה כולה וטוען אותה באי-ודאות ובמתח הרמוני רב.

2. אדג'ו (Adagio)) איטי מאוד (רה מז'ור)

הפרק הזה כתוב בצורה שלשונית, ואת הנושא מציג הבסון.

3. רונדו: אלגרו נון טרופו (Allegro non troppo) מהיר למדי (רה מינור - רה מז'ור)

מבנה הרונדו פינאלה דומה לזה של הרונדו בקונצ'רטו מס' 3 של בטהובן. ברונדו הזה שלושה נושאים; הנושא השני עשוי להיחשב לווריאציה חזקה על הראשון. הנושא השלישי מוצג כאפיזודה אבל איננו מגיע לידי פיתוח מפורש של הסולן, ה"מתמזג ברושם התזמורתי". קדנצה באה לאחר גוף הרונדו העיקרי, ואחריה קודה ממושכת, המפתחת את הנושאים הראשון והשני. הקודה כתובה בסולם המז'ורי המקביל, רה מז'ור.

בכל שלושת הפרקים בולטת חשיבותו של מרווח הקווארטה העולה. בפרק הראשון מבוססים עליו הנושא השני והשלישי, וכן כמה מעברים חשובים. גם בפרק האיטי הוא ממלא תפקיד חשוב, והפרק השלישי כולו מבוסס על המרווח הזה.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתיבת היצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברהמס עבד על היצירה במשך שנים אחדות, כפי שקרה ברבות מיצירותיו. לאחר תקופת הבשלה ממושכת, בוצע הקונצ'טו לראשונה ב-22 בינואר 1859 בהנובר שבגרמניה. ברהמס היה אז בן 25 בסך הכל. כעבור חמישה ימים, בלייפציג, קיבל קהל משועמם את הקונצ'רטו בשריקות בוז והמבקרים תקפו אותו בחרי אף והגדירו אותו "בלתי שמרני, באנאלי ודוחה בתכלית". במכתב לידידו האישי הקרוב, הכנר המהולל יוזף יואכים, קבע ברהמס, "אני רק עורך ניסיונות ומגשש למצוא את דרכי" והוסיף בעצב, "אף על פי כן, השריקות היו קצת יותר מדי."

ב-1854 החל לעבוד על סימפוניה, אך המורא שהפילו עליו הסימפוניות של בטהובן מנע ממנו להשלים את חיבור הסימפוניה, ואת רעיונותיו הגשים בקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת‏[1], לאחר שהחליט שלא השתלט עדיין די הצורך על הכתיבה התזמורתית לגוניה הדקים לכתיבת סימפוניה ועדיף לו להסתמך על מיומנותו כפסנתרן וכמלחין לפסנתר. מן החומר שייעד לסימפוניה שימר רק את החלק הראשון והוסיף עוד שני חלקים חדשים, למבנה המקובל של קונצ'רטו בשלושה פרקים.

השלכות ביוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רושמי קורותיו של ברהמס מציינים לעתים קרובות, שהטיוטות הראשונות לפרק הפתיחה הדרמטי נכתבו זמן קצר אחרי ניסיון ההתאבדות של ידידו הקרוב ומורו הרוחני של המלחין, רוברט שומאן, בשנת 1854, אירוע שהיסב צער וכאב רב לברהמס. בסופו של דבר השלים את הקונצ'רטו שנתיים לאחר מות שומאן ב-1856, כאשר הקשר שלו עם אלמנת ידידו, קלרה שומאן (שהיה לפי כל הסימנים אפלטוני), התפתח לידידות אמיצה, שעמדה בעינה כל חייהם.

קשה לאמוד, איזה מקום תפסה החוויה האישית של ברהמס בקונצ'רטו, הואיל וכמה גורמים אחרים השפיעו גם הם על הביטוי הרגשי של היצירה. הלך הנפש האפי קושר את היצירה באופן ברור למסורת הכתיבה הסימפונית של בטהובן, שברהמס שאף לחקות. פרק הסיום של הקונצ'רטו, למשל, מעוצב בבירור על פי הפרק האחרון של הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של בטהובן, ואילו סולם הקונצ'רטו, רה מינור, הוא אותו סולם כזה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן והקונצ'רטו הדרמטי לפסנתר מס' 20 של מוצרט.

טכניקות סימפוניות וקאמריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה משקפת את מאמצי ברהמס להעמיד את הפסנתר והתזמורת כשותפים שווים, שלא כבקונצ'רטי קלאסיים קודמים, שבהם התזמורת מלווה את הפסנתרן. רעיון הקונצ'רטו כיצירת ראווה לא קסם לברהמס גם בצעירותו. הוא העדיף לגייס הן את הסולן והן את התזמורת לשירות הרעיונות המוזיקליים; קטעים בעלי קושי טכני מיוחד בקונצ'רטו לא נועדו לרושם בלבד, כהפגנת יכולת ביצוע ותו לא, אלא לשם הרחבה ופיתוח של החומר התמאטי. גישה זו עולה בקנה אחד עם מזגו האמנותי של ברהמס, אך היא משקפת גם את מקורותיו ושאיפותיו הסימפוניים של הקונצ'רטו. הוא הסתמך הן על טכניקות מוזיקה קאמרית והן על הקונצ'רטו גרוסו של תקופת הבארוק, גישה שבאה בהמשך לידי מימוש מלא בקונצ'רטו השני לפסנתר של ברהמס. הקונצ'רטו הראשון גם מפגין את העניין המיוחד שהיה לברהמס בכתיבה לטימפני ולקרן, שתפקידיהם ביצירה זו ידועים בקושי שהם מציבים למנגנים; הטימפני משמיע צלילים חוזרים ונשנים לפרקי זמן ממושכים והקושי בתפקיד הקרן בא לביטוי במופעיו הרבים והמתבלטים, עם הפסנתר או בלעדיו.

הקונצ'רטו, אף כי חובר על ידי ברהמס הצעיר, הנו יצירה בשלה, המעידה על הקונצ'רטי הבאים ועל הסימפוניה הראשונה שלו. הוא ראוי בעיקר לציון בממדיו ובפאר שבו, כמו גם בקשיים הטכניים המרגשים שהוא מציג. עם חלוף הזמן, תפסה היצירה את מקומה הראוי ברפרטואר.

הקלטות חשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקונצ'רטו שימש למוזיקת רקע בסרט "החדר דמוי L", בהקלטה של פיטר קאטין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ון סטנלי, "מוזיקה קלאסית" עמ' 154