קונצ'רטו לתזמורת של בארטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקונצ'רטו לתזמורת של בלה בארטוק , SZ.116 BB 127 הוא ממיטב יצירותיו ומן הפופולריות והנגישות שבהן.

הקונצ'רטו נכתב לפי הזמנת קרן קוסביצקי (בניהולו של המנצח סרגיי קוסביצקי), שפנתה אל המלחין לאחר שעזב את הונגריה מולדתו והיגר לארצות הברית עקב מלחמת העולם השנייה. הסברה אומרת שיצירתו הקודמת של בארטוק, רביעיית המיתרים מס' 6 (1939) עלולה הייתה להיות האחרונה אלמלא הזמנה זו שסללה את הדרך לעוד מספר יצירות, בהן הסונאטה לכינור סולו והקונצ'רטו לפסנתר מס' 3.

היצירה נכתבה בשנת 1943, והתאריכים הרשומים בפרטיטורה הם "15 באוגוסט - 8 באוקטובר 1943". ביצוע הבכורה חל ב-1 בדצמבר 1944, בקרנגי הול, ניו יורק, בנגינת התזמורת הסימפונית של בוסטון ומנצחה סרגיי קוסביצקי. הקונצ'רטו זכה להצלחה ומצא מאז את מקומו ברפרטואר הקבוע.

בארטוק הוסיף תיקונים ושינויים ביצירה בפברואר 1945, הגדול בהם בפרק האחרון, לו כתב סיום ארוך יותר. שתי הגרסאות לסיום התפרסמו, ושתיהן מבוצעות כיום.

ליצירה חמישה פרקים:

1. Introduzione: מבוא איטי ומסתורי, המפנה דרך לאלגרו רצוף מעברים פוגליים. פרק זה כתוב בצורת סונאטה אלגרו.

2. Giuoco delle coppie (משחק הזוגות) (ראו הערה למטה): פרק זה מבליט את תפקיד תוף הצד, המקיש מקצב בראשית הפרק ובסיומו. בין שני קצוות אלה, מנגנים צמדי כלי נשיפה מעץ קטעים קצרים. בכל קטע כזה מפריד מרווח שונה בין הצמד - הבסונים מנגנים במרווח סקסטה קטנה זה מזה, האבובים בטרצות, הקלרניתות בספטימות, החלילים בקווינטות והחצוצרות בסקונדות קטנות. החלק האמצעי בפרק הוא בסגנון כוראל.

3. Elegia: פרק איטי, טיפוסי למה שמכונה "מוזיקת לילה" של בארטוק.

4. Intermezzo interrotto (אינטרמצו מופסק): מלודיה זורמת במפעם משתנה, מופסקת בנושא נדוש, המטופל באירוניה ברורה, בחלקו כפרודיה על שיר לכת מתוך סימפוניית "לנינגרד" (השביעית) של דימיטרי שוסטקוביץ'. הנושא הנדוש עצמו מופסק בגליסנדי "מזלזלים" בטרומבונים ובפרצי "צחוק" לגלגני של כלי הנשיפה מעץ.

5. Finale: בציון פרסטו, בו נושא ראשי הבנוי כפרפטואום מובילה סחרחר מתחרה בזיקוקי פוגאטו ונעימות עממיות. גם פרק זה בנוי בצורת סונאטה אלגרו, ושיאו הוא פוגאטו רב-עוצמה לכלי הנשיפה ממתכת.

ביצירה עושה בארטוק שימוש בתערובת של כל מיני טכניקות קומפוזיציה ויש טוענים שהיא בין היצירות התזמורתיות המבריקות שנכתבו מאז ומעולם.

זו אולי הנודעת ביותר מבין מספר יצירות שהוכתרו בתואר, המנוגד לכאורה, "קונצ'רטו לתזמורת". בארטוק אמר שהעדיף לקרוא ליצירה קונצ'רטו ולא סימפוניה, משום שהכלים מטופלים בה בגישה סוליסטית ווירטואוזית.

הערה: אמנם בפרטיטורה המודפסת הפרק השני קרוי Giuoco della coppie (משחק הצמדים), אך בכתב היד של בארטוק הוא נקרא Presentando le coppie (הצגת הצמדים). בפרטיטורה המודפסת יש גם ציון מטרונום שגוי לפרק זה. מי שעמד על כך הוא סר גיאורג שולטי, כאשר התכונן להקלטת הקונצ'רטו לתזמורת וסוויטת המחולות. וכך כותב שולטי:

Cquote2.svg

כאשר הכנתי את שתי היצירות הללו להקלטה, הייתי נחוש בדעתי לדייק בקצבים ממש כפי שבארטוק כתב אותם. החלטה זו הובילה אותי לכמה תגליות יוצאות דופן, שהעיקרית בהן הייתה בפרק השני של הקונצ'רטו לתזמורת. לפי הפרטיטורה המודפסת, רבע שווה 74, קצב איטי ביותר, אבל חשבתי שאני חייב לדבוק במה שנאמר שם. בזמן החזרות, ראיתי שהנגנים אינם מרוצים כלל וכלל ובהפסקה ניגש אלי נגן תוף הצד (הפותח את הפרק בסולו) ואמר, "מאסטרו, התפקיד שלי מסומן רבע שווה 94". חשבתי שזו טעות, כיוון שבשום תפקיד אחר לא היו סימוני קצב. הדרך היחידה לבדוק זאת הייתה לאתר את כתב היד, ובאדיבות ספריית הקונגרס בוושינגטון השגנו העתק של הדף האמור ולא זו בלבד שצויין בו בבירור "רבע שווה 94", אלא שציון הקצב היה "אלגרו סקרצאנדו" (בפרטיטורה המודפסת כתוב "אלגרטו סקרצאנדו"). יתר על כן, בארטוק כתב בראש הפרק Presentando le coppie ולא Giuoco delle coppie. התגלית ריגשה אותי מאוד, משום שהקטע היה למשהו שונה לגמרי. בתוכניית הביצוע הראשון בבוסטון הפרק מצוין בפירוש "אלגרו סקרצאנדו" והארכיבר של כתבי בארטוק יכול היה לתת לנו עוד ראיות חותכות לכך, שהקצב המהיר יותר הוא הנכון. אין בלבי ספק, שאלפי ביצועים, כולל אלה שלי עד אז, הושמעו במהירות שגויה!

Cquote3.svg