קונקורדט הרייך
קונקורדט הרייך (בגרמנית: Reichskonkordat) הוא קונקורדט שנחתם בין הכס הקדוש לבין גרמניה הנאצית ב-20 ביולי 1933. ההסכם נחתם על ידי הקרדינל אווג'ניו פאצ'לי (לימים האפיפיור פיוס ה-12) מטעם הוותיקן, ופרנץ פון פאפן מטעם גרמניה. הסכם זה עדיין תקף בגרמניה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונקורדט הוא הסכם בינלאומי בין הכס הקדוש לשלטונות מדינה, להסדרת היחסים שבין המדינה לכנסייה הקתולית - אף שבדרך כלל הסכמים בינלאומיים נחתמים בין אומות, ובמקרה זה נחתם הסכם בין אומה לבין מוסד דתי. מטרתם של הקונקורדטים היא ליצור הסכם מחייב המגן על האינטרסים של הכנסייה ועל חירותה הדתית, במיוחד במדינות שבהן לא קיימת מערכת חקיקתית המבטיחה את חופש הדת, או במדינות שבהן הכנסייה שואפת למעמד מועדף בחסות הממשל.
אוכלוסיית אזור בוואריה בגרמניה, חבל הריין ווסטפאליה, כמו גם חלקים מדרום-מערב גרמניה, הייתה קתולית ברובה, והכנסייה הקתולית נהנתה באזורים אלה מחופש פעולה שאיפשר לה להפגין את עליונותה על פני הקהילה הפרוטסטנטית. מנגד, אוכלוסיית צפון גרמניה הייתה פרוטסטנטית ברובה, ובאזורים אלה סבלה הכנסייה הקתולית מאפליה. בזכות מעמדה וכוחה של הכנסייה הקתולית, הן בתחומי הדת והן בתחום היחסים הבינלאומיים, כזרוע של הכס הקדוש, משטרים עצמאיים רבים ראו באפיפיור יריב המתחרה במשטר האזרחי המקומי על נאמנותם של מאמיני הכנסייה. עם עליית שלטון מרכזי חזק בגרמניה בתקופת הקיסרות הגרמנית, נעשו ניסיונות חוקיים וחוקתיים לקבע את מעמד הכנסייה כגורם רשמי זר, ולהסיר את החסינויות וזכויות היתר שמהן נהנתה בתחומי גרמניה. למגמה זו קמה התנגדות מצד שליטים קתוליים בתחומי הקיסרות, ובתמיכת האפיפיור קמה תנועת נגד למגמה זו. לקראת סוף המאה ה-19 מצב דברים זה גרם לערעור יציבות הקיסרות במידה כזו שהעומד בראשה, אוטו פון ביסמרק, פתח ב"מלחמת תרבות" ("קולטורקמפף", Kulturkampf) כדי לבטל באופן רשמי את מעמדה המועדף של הכנסייה הקתולית בגרמניה, או לפחות לפגוע בקשריה האמיצים של הכנסייה המקומית לוותיקן. לאור הנזקים האדירים שמאבק כזה היה יכול להניב, החליטו ביסמרק והאפיפיור להפסיק המאבק ולשוב לסטטוס קוו.
אולם, לאחר מהפכת 1918 וכינון חוקת רפובליקת ויימאר שונו היחסים בין גרמניה לכנסייה באופן מהותי. עם תום השלטון הפרוטסטנטי שאפו מנהיגי הכנסייה הקתולית לחזק את מעמד הכנסייה בגרמניה ולחתום על קונקורדט שיקבע את מעמדה המועדף במדינה. לכן, הכס הקדוש, אשר יוצג בגרמניה בידי הקרדינל פאצ'לי (לימים, האפיפיור פיוס השנים עשר), אשר שימש אז כקרדינל מזכיר המדינה (שר החוץ של הוותיקן), ניסה ללא הצלחה לגייס את הסכמת גרמניה להסכם, במגעים שקיים עם הממשל המרכזי בין השנים 1930–1933. ברמה המקומית נחתמו קונקורדטים עם בוואריה (1924), פרוסיה (1929), ובאדן (1932), שהיוו חלק מגרמניה. אולם ברמה הלאומית המגעים כשלו ממספר סיבות: שבריריותו של הממשל הלאומי; התנגדות מצד הקואליציה של הסגנים הסוציאליסטי והפרוטסטנטי ברייכסטאג; וחוסר הסכמה בין הבישופים הגרמנים וביניהם לבין הכס הקדוש. השאלות העיקריות שמנעו את חתימת ההסכם נסובו סביב מעמד בתי הספר הדתיים ועבודת הכמרים בכוחות המזוינים של גרמניה.
אולם, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון התגלתה לכנסייה הזדמנות מחודשת לחתימת קונקורדט, כיוון שרוב המנהיגות הנאצית הבולטת הייתה קתולית (כולל אדולף היטלר בעצמו), ורוב אוהדי המפלגה הזדהו עם רעיונות הכנסייה הקתולית. בנוסף, המפלגה הקתולית והמפלגה השמרנית בגרמניה, אשר תמכו בבחירת היטלר לשלטון, עודדו את השגת ההסכם. כמחווה של תודה על תמיכה זו, החל היטלר במשא ומתן להשגת הקונקורדט מיד לאחר עלייתו לשלטון.
משא ומתן עם היטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]
היטלר מונה לקנצלר גרמניה ב-30 בינואר 1933. ב-23 במרץ 1933 ניתנו לממשלתו סמכויות גורפות באמצעות חוק ההסמכה שעבר בריכסטאג. את תמיכת מפלגת המרכז הגרמנית, שבראשה הבישוף לודוויג קאס, גייס היטלר במתן הבטחות להמשך עצמאותה של הכנסייה ומוסדות החינוך שלה. כמו כן הבטיח היטלר לקיים יחסים טובים עם הוותיקן, הבטחה שהיו שפרשו אותה כרמז להסכמה לקונקורדט.
אולם, במקביל להבטחות אלה נקט היטלר צעדים להצרת פעולותיה של הכנסייה בגרמניה (כך למשל, אסר על העברת כספים מגרמניה למיסיונרים גרמנים שפעלו מחוץ לגבולות המדינה), הגביל את פעולות מוסדות החינוך והדת הקתוליים, וחייב השתתפות בפעולות תנועת הנוער ההיטלראי (שנערכו בימי ראשון בשעות שבהן נערכו בדרך כלל פעולות חינוך בכנסיות). על רקע זה קם צורך דחוף עוד יותר בהשגת קונקורדט.
ב-8 באפריל 1933 שלח היטלר את סגנו, פון פאפן, אציל בן הדת הקתולית וחבר במפלגת המרכז הגרמנית, לרומא, כדי להציע פתיחת משא ומתן להשגת קונקורדט עם הרייך. מטעמו של מזכיר המדינה ניהל הבישוף לודוויג קאס את המגעים עם פון פאפן. ב-10 באפריל כתב הארכיבישוף של מינכן, מיכאל פון פאולהאבר, לקרדינל פאצ'לי כי הגנת היהודים במסגרת הקונקורדט תהווה שגיאה "כיוון שהיא תהפוך את ההתקפה על היהודים להתקפה על הכנסייה; ומכיוון שהיהודים מסוגלים לדאוג לעצמם."[1] ב-26 באפריל 1933 נפגש היטלר עם נציג של מועצת הבישופים הגרמנית, הבישוף וילהלם ברנינג מאוסנבריק. בפגישה הצהיר היטלר:
הותקפתי על הדרך שבה אני מטפל בשאלה היהודית. הכנסייה הקתולית ראתה ביהודים פגע ממאיר במשך אלף וחמש מאות שנים, שמה אותם בגטאות, וכדומה, מכיוון שהבינה מה טבעם האמיתי של היהודים. בעידן הליברליזם לא הוכרה עוד הסכנה. אני נע חזרה לתקופה שבה יושמה מסורת בת אלף וחמש מאות שנים. אינני קובע גזע מעל דת, אבל אני מכיר בנציגי גזע זה כפגע ממאיר למדינה ולכנסייה, וייתכן שבצעד זה אני עושה שירות גדול לנצרות, על ידי הוצאתם מבתי הספר ומעמדות ציבור.
רישומי פגישה זו אינם מכילים כל תגובה לדברים מצדו של הבישוף ברנינג. לדעת המלומד רונהיימר, המצטט במאמרו את הדברים, "אין זה מפתיע שבישוף קתולי בשנת 1933 לא ראה בדברים אלה מסר פוגעני על רקע האזכור ההיסטורי המדויק. ובהזדמנות זו, כהרגלו, היטלר הסתיר את כוונותיו האמיתיות."[1]
המגעים לניסוח הקונקורדט האריכו את שהייתו של הבישוף קאס ברומא, בהותירו את מפלגתו בגרמניה ללא מנהיגה, וב-5 במאי התפטר קאס ממשרת מנהיג המפלגה. אף שהוותיקן ניסה להשיב את מעמדה של הכנסייה בגרמניה למעמד שזכתה לו בטרם תקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית, היא לא הצליחה להכניס את אנשי הכמורה ומוסדותיה למוסדות השלטון, ותחת זאת נאלצה לקבל את ההגבלות שהוטלו עליה והגבילו את פעולותיה בתחום הדת וארגוני הצדקה בלבד. הגבלות אלה הובילו אף להחלשה המוחלטת של כוחה של מפלגת המרכז הגרמנית. אחד מתנאי המפתח של היטלר לחתימה על הקונקורדט, בניגוד להבטחותיו הקודמות, היה פירוקה של מפלגת המרכז, צעד שאירע ב-5 ביולי 1933.
ב-14 ביולי הסכים היטלר לתנאי הקונקורדט. באותה עת, אף שהכנסיות הפרוטסטנטיות הגרמניות, שהורכבו מקהילות מקומיות, לא הוגבלו במתן סיוע חוץ, ממשלת היטלר ניהלה משא ומתן להסכמים עמן אשר לפיהם מונו פקידים נאציים, רובם קתולים, לעמדת השפעה בכנסייה הפרוטסטנטית. הקונקורדט נחתם לבסוף על ידי הקרדינל פאצ'לי ופון פאפן ב-20 ביולי. הקונקורדט אושרר על ידי הוותיקן וממשלת גרמניה הנאצית ב-10 בספטמבר 1933.
תנאי הקונקורדט[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיקר תנאי הקונקורדט הם:
- הזכות לחופש הדת של הכנסייה הקתולית. (סעיף 1)
- הקונקורדטים שנחתמו עם בוואריה, פרוסיה, ובאדן, יוותרו בתוקפם. (סעיף 2)
- לוותיקן זכות להתכתב ללא הפרעה עם הקתולים בגרמניה. (סעיף 4)
- לכנסייה זכות לגבות מיסי כנסייה. (סעיף 13)
- הבישופים ישבעו אמונים בנוסח: "אני נשבע לכבד את הממשלה החוקתית ולחייב את אנשי הכמורה לכבד אותה." (בגרמנית: Ich schwöre und verspreche, die verfassungsmässig gebildete Regierung zu achten und von meinem Klerus achten zu lassen). (סעיף 16)
- שירותי המדינה לכנסייה יכולים להתבטל אך ורק בהסכמה הדדית. (סעיף 18)
- הדת הקתולית תילמד בבתי הספר (סעיף 21), ומורים לדת הקתולית ימונו אך ורק בהסכמת הבישוף. (סעיף 22)
- תימשך הגנת הארגונים הקתוליים ותשמר חירות טקסי הדת. (סעיף 31)
- אנשי כמורה לא יהיו חברים, או פעילים, במפלגות פוליטיות. (סעיף 32)
להסכם היה נספח סודי שפטר אנשי כמורה משירות צבאי במידה ויוחלט על שירות חובה. (חוזה ורסאי אסר אותה עת על גרמניה לחוקק שירות חובה).
השפעת ההסכם ומשמעותו ההיסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שנחתם ההסכם בראשי תיבות ב-14 ביולי, נרשם בפרוטוקול ישיבת הקבינט של הרייך מפי היטלר כי הקונקורדט יצר אווירה של ביטחון אשר תהיה משמעותית במיוחד במאבק נגד יהדות העולם. משמעות טענתו הייתה שהכנסייה הקתולית נתנה באופן פומבי את ברכתה, בגרמניה ומחוצה לה, למדיניות של המפלגה הנאצית, כולל עמדותיה האנטישמיות.
בקונקורדט השיגה ממשלת גרמניה איסור מוחלט על התערבות כלשהי של הכנסייה בענייני מדיניות (סעיפים 16 ו-32). היא אף הבטיחה את שבועת נאמנותם של הבישופים הגרמנים למדינה וכן נקבע כי כל הכמרים בגרמניה יהיו גרמנים וכפופים לממונים שאף הם גרמנים. הקונקורדט אף מטיל הגבלות על פעולותיהם של ארגונים קתוליים במדינה.
היסטוריונים רבים רואים בקונקורדט צעד חשוב בהכרה הבינלאומית במשטרו הנאצי של אדולף היטלר[2]. גונתר לוי כתב:
קיימת הסכמה כללית כי הקונקורדט הגביר באופן משמעותי את יוקרת משטרו של היטלר בעולם. כפי שאמר קרדינל פאולהאבר בדרשה שנשא בשנת 1937: "בתקופה שבה ראשי המעצמות בעולם עמדו מול גרמניה חדשה בהסתייגות קרירה ובחשדנות רבה, הכנסייה הקתולית, הכוח המוסרי החזק ביותר בעולם, הביעה באמצעות הקונקורדט את אמונה בממשלת גרמניה החדשה. היה זה מעשה בעל משמעות בל-תתואר לתדמיתה של הממשלה החדשה בעולם.
— Guenter Lewy, The Catholic Church and Nazi Germany[3]
פאצ'לי, במאמר שפרסם ב-26 וב-27 ביולי 1933, בעיתון ל'אוסרווטורה רומאנו, עיתונו הרשמי-למחצה של הוותיקן, טען כי מטרת קונקורדט הרייך הייתה:
לא רק לצורך הכרה רשמית (של הרייך) בחקיקת הכנסייה (בקוד ובמשפט הקאנוני), אלא אימוץ רבות מהוראות חקיקה זו והגנה על כל חקיקת הכנסייה.
הדעות בקרב היסטוריונים באשר למשמעותו ההיסטורית של הקונקורדט חלוקות באופן קיצוני. מחד, יש הרואים בנכונותו של פאצ'לי, לימים האפיפיור, לחתום על קונקורדט עם היטלר ולהימנע מנגד ממתיחת ביקורת ציבורית חד-משמעית על הנאציזם, מעשה שהיה בו כדי לקדם את האינטרסים הצרים של הכנסייה הקתולית, על רקע רגשות אנטישמיים של קרדינל פאצ'לי[4]. מנגד, יש הרואים בחתימת הקונקורדט על ידי קרדינל פאצ'לי צעד מחושב שנועד לא רק לנסות ולהגן על המאמינים הקתוליים בגרמניה, אלא אף לשמש כלי להצלת מיעוטים נרדפים, ובמיוחד יהודים[5]. היסטוריונים אלה טוענים כי אלפי יהודים אשר המירו דתם לנצרות הקתולית, זכו להגנה מרדיפות בזכות תנאי הקונקורדט, ומצביעים על עשרות מחאות שהגיש האפיפיור לשלטונות גרמניה הנאצית על הפרות ההסכם[6].
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Martin Rhonheimer, The Holocaust: What Was Not Said. First Thing, November 2003.
- ^ M Berenbaum, A Krammer, The world must know: the history of the Holocaust as told in the United States Holocaust Memorial Museum. Johns Hopkins Uni. Press, 2006. p. 40.
- ^ Guenter Lewy, The Catholic Church and Nazi Germany. Da Capo Press, 2000. ISBN 0306809311
- ^ John Cornwell, Hitler's Pope: The Secret History of Pius XII. Penguin, 2008. ISBN 014311400X
- ^ Pierre Blet, Lawerence J. Johnson, Pius XII and the Second World War: According to the Archives of the Vatican. Paulist Press, 1999. ISBN 0809105039
- ^ Ronald J. Rychlak, The 1933 Concordat Between Germany and the Holy See: A Reflection of Tense Relations. The Digest 2001;9:23-47
