קוסט פלוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קוסט פלוס היא שיטה לקביעת מחיר של מוצר או שירות בהתאם לעלותו לספק בתוספת רווח מסוים.

בניגוד לשיטה הנפוצה, שבה הספק קובע את מחיר המוצר מראש, ועלול לצאת בהפסד בסיומה של העסקה, בשיטת קוסט פלוס מובטח לספק רווח מסוים, שבדרך כלל אינו גבוה, משום שזהו רווח נטול סיכון.

שיטה זו משמשת, למשל, בפרויקטים שבהם קשה לאמוד מראש את העלות, ולכן קשה לקבל מהספק התחייבות למחיר קבוע.

הרווח המוסכם בשיטה זו נקבע בדרכים אחדות:

  • כסכום קבוע (Cost plus fixed-fee). בדרך זו יש לספק תמריץ להקטין את העלות, משום שהקטנת העלות לא תפגע ברווח המובטח לו.
  • כאחוז מסוים מהעלות (Cost plus percentage of cost). בדרך זו אין לספק תמריץ לצמצם את העלות. להפך, יש בה תמריץ להגדלת העלות, ולכן השימוש בה מקובל בעיקר במצבים שבהם השליטה בגובה העלות אינה בידי הספק. דוגמה: קבלן כוח אדם מספק עובדים בקוסט פלוס, תוך קביעת מחיר לשעת עבודה לפי עלות שכרו של העובד בתוספת אחוז מסוים שהוא רווח הספק. מספר שעות העבודה שינוצלו נקבע רק על ידי הלקוח, ולכן אין חשש שהספק יגדיל את מספרן כדי להגדיל את רווחיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]