קורבן אשם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אשם" מפנה לכאן. לערך העוסק בהטלת אשם (יחס מפלה כלפי שעיר לעזאזל), ראו הטלת אשם.

קורבן אשם הוא אחד מסוגי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הבא ככפרה על חטאים שונים. ברוב האיסורים שבתורה, לא נקבע קרבן לאדם העובר עליהם. אולם בעבירות חמורות במיוחד קבעה התורה, שהחוטא יביא קרבן לכפרה על חטאו, כחלק מתהליך התשובה. קרבן האשם התייחד למספר מצומצם של עבירות, כדלהלן‏[1]. האשם בא רק בתור קורבן יחיד, ולעולם אינו קורבן ציבור.

שמו של האשם, מורה על חומרת העבירה ועל אשמתו של החוטא, שכן אשמות מביאים על עבירות חמורות במיוחד: חלקם כמו למשל גזילות ואשם מצורע, הם על עבירות כאלו הנעשים במזיד (בשונה מקורבן חטאת הבא רק על הספק), חלקם הם מעילות הנעשות בקדשי שמים, ואילו שם האשם תלוי בא להורות על כך שאשמתו גדולה אף על פי שעשאה בשוגג, וישא את אשמתו אם לא יביא את הקרבן וישוב על חטאיו‏[2].

האשם הוא קורבן מסוג קדשי קדשים: בשרו נאכל על ידי הכהנים בבית המקדש, ביום הקרבתו ובלילה שאחריו בלבד. בדרך כלל, האשם הוא אַיִל (כבש זכר בוגר), והתורה קוצבת לו מחיר של שני שקלים לפחות (בשקל הקודש)‏[3].

אשם ודאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם 5 סוגי קרבנות אשם ודאי (שאינם באים על ספק עבירה).

אשם גזלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגוזל רכוש של חברו, או עושק אותו ונמנע מלשלם לו את חובו, ואף נשבע לשקר בבית הדין שאינו חייב לחברו דבר - חייב להביא אשם, בין אם גזל ונשבע בשוגג ובין אם גזל ונשבע במזיד‏[4]. מלבד הבאת האשם עליו לפצות את חברו על מה שגזל ממנו, בתוספת חומש‏[5]. השבת הקרן היא תנאי להבאת הקרבן, ואם הביא את הקרבן לפני השבת הגזילה - לא יצא ידי חובתו‏[6].

המקור בתורה לקרבן זה‏[7]:

Cquote2.svg

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד, אוֹ בְגָזֵל, אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ, אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ‏[8] וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ‏[9] לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ, עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

Cquote3.svg

אשם מעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שמשתמש בחפץ שהוקדש לבית המקדש נקרא "מועל". העושה זאת בשוגג - משלם לאוצר המקדש את שווי הנאתו, בתוספת חומש וקרבן אשם.

המקור בתורה לקרבן זה‏[10]:

Cquote2.svg

נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים[11] בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן‏[12] וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.

Cquote3.svg

אשם שפחה חרופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפחה חרופה היא "שפחה כנענית" שנשואה לעבד עברי[13]. פירוש הדברים: "שפחה כנענית" היא גויה שמכרה את עצמה כשפחה ליהודי, ועם קבלתה כשפחה בביתו עברה תהליך הדומה לגיור (טבילה במקווה וקבלת מצוות התורה). כל עוד היא שפחה - היא רשאית לקיים חיי נישואין עם עבד, כנעני או עברי, אבל מבחינה משפטית נישואיה אינם תופסים, והיא לא "אשת איש" במלוא מובן המילה. אם היא התקדשה לעבד עברי‏[14] - אסור לאדם אחר לקיים עמה יחסי אישות. ואם עשה כן - אינו חייב מיתה, כדין ניאוף עם אשת איש מוחלטת, אלא עליו להביא קורבן אשם. האשה עצמה, לעומת זאת, אינה מביאה קרבן, אלא חייבת מלקות[15].

בהגדרה המדויקת של מעמד אשה זו נחלקו תנאים‏[16]: רבי ישמעאל סובר כאמור, שמדובר בשפחה כנענית. רבי עקיבא סובר, שאין כל תוקף לנישואיה של שפחה כנענית‏[17], והתורה חייבה קרבן רק במצב מיוחד של "חציה שפחה וחציה בת חורין". הדבר אפשרי אם אשה הייתה שפחה של שני שותפים, ואחד מהם שיחרר אותה‏[18].

המקור בתורה לקרבן זה‏[19]:

Cquote2.svg

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה... וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ, וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ, בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה‏[20], לֹא יוּמְתוּ, כִּי לֹא חֻפָּשָׁה[21]. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

Cquote3.svg

אשם נזיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנזיר מקבל על עצמו מגבלות מסוימות לפרק זמן קצוב: שלא לגלח את שער ראשו, שלא לשתות יין, ושלא להיטמא למת. אם נטמא, כגון שנקלע למקום שיש בו מת - הדבר מבטל את נזירותו. כעת עליו להביא קרבנות מיוחדים, ביניהם אשם הנזיר, ולאחריהם יוכל להתחיל לספור מחדש את ימי הנזירות.

כך נאמר בתורה‏[22]:

Cquote2.svg

כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא... וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם - וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ... וְגִלַּח רֹאשׁוֹ...וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי... וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ, וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם, וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ‏[23], כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.

Cquote3.svg

אשם זה, וכן אשם המצורע שיוזכר בהמשך, שונים מהאשמות שהוזכרו עד כאן: הם לא מן האיל הבוגר, אלא כבש בשנה הראשונה ללידתו, והתורה לא קבעה להם מחיר מסוים. רבי שמעון בר יוחאי מסביר את טעם הדבר‏[24]: "מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה? שמא יוזלו טלאים, ואין להן תקנה לאכול בקדשים". כלומר, מכיוון שקרבן הנזיר וקרבן המצורע לא בא רק לכפר, אלא יש לו תפקיד לשנות את מצבם ההלכתי, ולאפשר לנזיר להשלים את נזירותו ולמצורע להיטהר - דאגה התורה למנוע אפשרות שהם לא יוכלו להביא את הקרבן, כי מחיר הכבשים יהיה נמוך מן הרף שהציבה התורה.

מסופר‏[25] על הכהן הגדול שמעון הצדיק, שהיה נמנע בדרך כלל מלאכול מבשרו של אשם נזיר, משום שחשב שהנזירות לא הייתה לשם שמים, פרט לפעם אחת, בה התרשם מטוהר כוונותיו של הנזיר.

Cquote2.svg

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר, חוץ מאחד בלבד. מעשה באחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו תלתלים. נמתי לו: בני! מה ראית לשחת שער זה הנאה?‏[26] נם לי: רועה הייתי בעירי, ובאתי למלאות מן הנהר מים, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש להעבירני מן העולם‏[27]. נמתי לו‏[28]: רשע! לא היה לך להתגרות אלא בדבר שאינו שלך, בדבר שעתיד לעשות עפר רימה ותולעה? הרי עלי לגלחך לשמים‏[29]. המכתי את ראשו ונשקתיו, ואמרתי: בני! כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל.

Cquote3.svg

אשם מצורע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום השמיני לטהרתו (מאז שהתרפא) מביא המצורע מספר קורבנות, וביניהם כבש אחד לאשם. הקרבת הכבש משלימה את טהרת המצורע, ובעקבותיה הוא רשאי להיכנס למקדש ולאכול קרבנות. זהו הקרבן החשוב ביותר מבין קרבנות המצורע‏[30].

כך נאמר בתורה‏[31]:

Cquote2.svg

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן... וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם... וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

Cquote3.svg

אשם מצורע מיוחד בכך שיש לצרף לו נסכים, בניגוד לשאר מיני האשם. על הלכותיו המיוחדות של אשם מצורע בתהליך ההקרבה ראו להלן: תהליך ההקרבה והאכילה.

אשם תלוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם[32] מסביר: "כל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה, חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי. ומהו 'לא נודע'? אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה, או לא שגג, הרי זה מצוּוה להקריב אשם, שנאמר: 'ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם'. וזהו הנקרא אשם תלוי, מפני שהוא מכפר על הספק, ותולה לו עד שיודע לו בוודאי שחטא בשגגה, ויקריב חטאתו."

קורבן אשם בא על ספק חטא. כלומר במקרים בהם האדם מסופק האם עשה עבירה המחייבת אותו להביא קורבן חטאת ("תלוי" - דבר התלוי ועומד בספק). לדוגמה: אדם שעשה מלאכה בשוגג בזמן בין השמשות, כך שאין ידוע האם המלאכה נעשתה בשבת או ביום חול (בין השמשות הינו זמן מסופק מצד עצמו).

אם האדם ייעד את הבהמה לאשם תלוי, ובטרם הוקרבה התברר שלא חטא - לא יקריבנה‏[33]. אם הוקרבה, ולבסוף התברר שחטא - עליו להביא קורבן חטאת, אף שהביא אשם‏[34]. הלכה מיוחדת נוספת בקרבן זה, שאם הגיע יום הכיפורים והחוטא טרם הביא את קרבנו - אין צורך להביא את האשם התלוי, שכן כפרת יום הכיפורים שקולה ככפרת קרבן זה‏[35].

המקור בתורה לקרבן זה‏[36]:

Cquote2.svg

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג, וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.

Cquote3.svg

חז"ל[37] עמדו על כך, שהתורה החמירה כאן בספק יותר מאשר בוודאי: האשם, כאמור, הוא איל בערך שני שקלים, בעוד שלחטאת התורה לא קבעה ערך מסוים. רבי יונה גירונדי[38] הסביר זאת: "מפני שעל הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי -אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

אשם תלוי מובא כאשר קיים ספק ממשי שאכן היה חטא חמור, מסוג העבירות שעונשן כרת, ולא די בכך שהאדם חושש שאולי היה בידו חטא כלשהו. הלכה זו הייתה שנויה במחלוקת המובאת במשנה‏[39]:

Cquote2.svg

רבי אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי[40] שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה!‏[41] אילו היו מניחים לי - הייתי מביא! אלא אומרים לי: המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

Cquote3.svg

תהליך ההקרבה והאכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרבת האשם כוללת כמה שלבים‏[42], שבאופן כללי אינם מיוחדים לו‏[43]:

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה, תוך כדי אמירת וידוי על חטאו‏[44].

2. שחיטה, הנעשית בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.

7. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד) ומעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

8. אכילת הבשר - הכוהנים אוכלים את בשר הקרבן בעזרה, באותו יום ובלילה שלאחריו עד חצות הלילה.

בהקרבת אשם מצורע קיימים דינים מיוחדים: לפני ההקרבה יש להניף את האשם, בשיתוף פעולה של הכהן ושל המצורע‏[45]. לאחר השחיטה, מלבד הכהן המקבל את דמו במזרק, בא כהן נוסף ומקבל חלק מדמו בכף ידו‏[46]. מדם זה הוא מורח על חלקים מסוימים מגופו של המצורע: בהונות היד והרגל, ותנוך האוזן‏[47]. זהו חלק מתהליך הטהרה של המצורע.

הקרבת אשם בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהאשם בא כקרבן יחיד בלבד, ועל חטאים מצומצמים ונדירים, אין לו אזכורים רבים במקרא ובספרות ההיסטורית‏[48]. בספר עזרא[49] מסופר, שכאשר עלה עזרא הסופר ארצה ערך בדיקה על נישואי התערובת בישראל.

Cquote2.svg

וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם.

Cquote3.svg

על פי דעה אחת בדברי חז"ל[50], נשותיהם של אישים אלו היו "שפחה חרופה". כמה ממפרשי המקרא סבורים שהנשים היו נכריות רגילות, וזהו איסור שבדרך כלל אין מביאים עליו קורבן, אבל הייתה זו "הוראת שעה"‏[51]. הרמב"ן[52] מציע שהאשם הובא מסיבה אחרת לגמרי, ומשער שאולי היה זה "אשם תלוי". יש שרואים בקרבן זה תקדים ל"אשם חסידים", לפי השיטה שניתן להביאו על כל חטא שהוא‏[53].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בניגוד לקורבן חטאת, המובא על שלושים וששה חטאים, אלו שהעובר עליהם במזיד חייב כרת (נימנו במשנה, מסכת כריתות, פרק א', משנה א').
  2. ^ רמב"ן, ויקרא פרק ה'.
  3. ^ .שני שקלים בתקופת המקרא נאמדים בכ- 30 גרם כסף. לשם השוואה, זהו ערך של דונם קרקע חקלאית ממוצעת בזמן המקרא (ויקרא כז,טז). רבי יצחק אברבנאל (ויקרא ה,טו) מציין שמחיר זה נובע מכך ש"היו האילים יקרים מאד במדבר". כיום, עם ירידת ערך הכסף, מדובר בכמה עשרות שקלים חדשים בלבד. יש הסבורים שאם הוא יקר משני שקלים - אין להביאו (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן ב). אולם בדברי הראשונים מפורש שסך שני שקלים הוא מינימלי, וניתן להביא קרבן יקר יותר (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת כריתות פרק ו משנה ו; רבנו בחיי ויקרא ה,ו; ספר החינוך, מצווה קכז וקכט).
  4. ^ משנה, מסכת שבועות, פרק ה', משנה א', משנה, מסכת כריתות, פרק ב', משנה ב'.
  5. ^ תוספת 25%, הנקראת "חומש מלבר", כלומר, רבע מן הקרן, שהיא חמישית מן הסך הכולל של הקרן עם התוספת.
  6. ^ משנה מסכת בבא קמא פרק ט משנה יב
  7. ^ ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים כ"א-כ"ו.
  8. ^ כלומר, הקרן.
  9. ^ בערך הנקוב, שהוזכר בפסוקים שלפני כן: שני שקלים.
  10. ^ ויקרא שם, פסוקים טו-טז
  11. ^ שני שקלים, על פי הכלל: "מיעוט רבים - שניים".
  12. ^ הכהן יעביר זאת לאוצר המקדש.
  13. ^ למשמעות הביטוי "חרופה", ובלשון התורה בויקרא יט,כ "נחרפת לאיש", ראו רש"י, רבי אברהם אבן עזרא ורמב"ן שם.
  14. ^ כלומר, העבד נתן לה טבעת נישואין ואמר לה: "הרי את מקודשת לי" וכו', מתוך הסכמה, כמקובל בין בני זוג יהודים.
  15. ^ בדרך כלל באיסורי גילוי עריות האיש והאשה העושים את העבירה שווים בעונשם או בכפרתם, אולם במקרה זה התורה מבדילה בין כפרת האיש לבין עונש האשה. כנראה טעם הדבר, שהתורה מצפה מאשה הנשואה באופן חלקי להתייחס לנישואיה באופן יותר מחייב, מאשר ניתן לצפות לכך מאדם זר. הסבר אחר: מבחינת האיש, שהוא בן חורין, יש בקשר זה חילול לקדושתו, ולכך מתאים האשם, מה שאין כן מבחינתה של השפחה (רש"ר הירש).
  16. ^ משנה, מסכת כריתות, פרק ב', משנה ה'.
  17. ^ ראו ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ד'.
  18. ^ רבי עקיבא לומד זאת מן הפסוק: "והפדה לא נפדתה", ממנו משתמע שבמידה מסוימת כן נפדתה והשתחררה, אך לא לגמרי.
  19. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוקים כ'-כ"ב.
  20. ^ תיבדק אם הייתה מזידה, ואם כן - תקבל מלקות (ראו רש"י ורמב"ן שם).
  21. ^ לא יוצאו להורג, ככל איש ואשה המנאפים (ויקרא כ,י), כי השפחה לא יצאה לחופשי, ולכן לנישואיה אין תוקף מלא.
  22. ^ ספר במדבר, פרק ו', פסוקים ו'-י"ב.
  23. ^ לא יחשבו לו.
  24. ^ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כז עמוד א
  25. ^ תוספתא נזיר פרק ד הלכה ז
  26. ^ מדוע קיבלת על עצמך להיות נזיר, וכעת בתום הנזירות עליך לגלח את שערך לגמרי?
  27. ^ הרועה נהנה מיופיו, שהשתקף מן הנהר, וחשב לנצל אותו לפריצות.
  28. ^ הרועה, ליצר הרע שלו.
  29. ^ עד כאן דברי הרועה, ומכאן דברי שמעון הצדיק.
  30. ^ לשאר הקרבנות, החטאת והעולה, התורה מציעה תחליף עבור מצורע עני, מה שאין כן לאשם (ויקרא יד,כא-כב).
  31. ^ ויקרא יד,י-יב
  32. ^ הלכות שגגות, פרק ח', הלכה א'
  33. ^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה א
  34. ^ תלמוד בבלי מסכת כריתות דף כו עמוד ב, ורמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק ח הלכה א. בתלמוד שם נאמר, שמטרת הקרבן "להגן עליו מן היסורים" בינתיים, עד שיוודע לו חטאו ויביא קורבן חטאת. מן הרמב"ם בפירוש המשנה (כריתות פרק ו משנה ג) משתמע, שהמטרה היא הרגעת האדם מן הפחד שמא חטא.
  35. ^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
  36. ^ ויקרא ה,יז-יח
  37. ^ תלמוד בבלי זבחים דף מח עמוד א
  38. ^ מובא בפירוש תלמידיו על הרי"ף למסכת ברכות, דף א עמוד ב.
  39. ^ משנה מסכת כריתות פרק ו משנה ד
  40. ^ המאה הראשונה לפה"ס
  41. ^ לשון שבועה. "המעון" הוא כינוי לבית המקדש (תהלים כו,ח).
  42. ^ מפורטים בתורה, ויקרא ז,א-ז, ובמשנה מסכת זבחים פרק ה משנה ה.
  43. ^ הסמיכה קיימת ברוב קרבנות היחיד. השחיטה וקבלת הדם והולכתו קיימים בכל קרבן, והמיקום בצפון העזרה קיים בכל קדשי קדשים: עולה חטאת ואשם. זריקת הדם באופן זה קיימת גם בעולה ושלמים. הקטרת האימורים קיימת ברוב הקרבנות, פרט לעולה שכולה מוקטרת. אכילת הבשר באופן זה קיימת גם בחטאת.
  44. ^ תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד א. בתורה נאמרה מצוות הסמיכה בקורבן עולה (ויקרא א,ד), קורבן שלמים (שם ג,ב) וקורבן חטאת (שם ד,ד). בקרבן אשם, לעומת זאת, לא הוזכרה הסמיכה. בתלמוד הבבלי (מסכת זבחים דף יא עמוד א) למדו על סמיכת האשם מן ההשוואה ("היקש") לחטאת, בפסוק: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז,ז). לגבי אשם מצורע קיימת מחלוקת האם הוא טעון סמיכה מן התורה (זבחים דף לג עמוד א). מחלוקת נוספת, הקשורה לקודמת, היא האם סמיכה זו נעשית בשער ניקנור שבפתח העזרה, ולאחר מכן הקרבן מוכנס פנימה לעזרה לשחיטתו, או שהמצורע רשאי להכניס את ידיו לעזרה, עוד בטרם נשלמה טהרתו, כדי לקיים את הסמיכה בעזרה (ראו בגמרא שם).
  45. ^ תוספתא נגעים פרק ח הלכה ט, על פי הפסוק הנ"ל: "והניף אותו".
  46. ^ משנה מסכת נגעים פרק יד משנה ח
  47. ^ ויקרא יד,יד
  48. ^ ראו לעיל על "אשם חסידים" ועל אשם הנזיר בימי שמעון הצדיק.
  49. ^ י,יח-יט
  50. ^ רב חסדא במסכת כריתות דף יא עמוד א.
  51. ^ רש"י ורבי אברהם אבן עזרא. נראה שהשיקול שעמד לנגד עיניהם הוא נדירותה של "שפחה חרופה" על פי ההגדרות הנ"ל, וראו בחידושי הרמב"ן המוזכרים להלן.
  52. ^ בחידושיו למסכת גיטין דף לו עמוד א
  53. ^ ראו דעת מקרא בעזרא שם.