קורה (פיסול)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"קורה כיוס", מן האקרופוליס מס' 675
קורה מן האקרופוליס, 674

קוֹרֵהיוונית: κoρη - בת או בחורה) הוא כינוי לפסלי נשים ונערות שנעשו ביוון בתקופה הארכאית. ה"קורה" שימשו כמנחה לאלה אתנה והן הוצבו במקדשה שבאתונה הקדומה. הקורי עוצבו לפי דגם דומה ובו רגלה השמאלית של הקורי מונחת קדימה, ידה השמאלית צמודה אל הגוף ואוחזת בבגד ואילו ידה הימנית מונחת על החזה וכנראה החזיקה מעין מנחה.

לדגם זה של עיצוב הקורה מקורות סגנוניים הקשורים לאמנות אשורית ולודית ויש הרואים בפסלים את "ירושת פולחן 'האלה הקדומה' המינואית והאסיאתית". ‏[1]. פסלים בהשפעה זו עוצבו כ"פסלי עמוד" החל מסוף המאה השביעית. בשונה מפסלי הקורוס אשר ביטאו את אידאל העירום הגברי כפי שהופיע למשל בגימנזיון, הופיעו פסלי הנערות בביגוד היווני המסורתי שכלל פפלוס (ביוונית: πέπλος; באנגלית: Peplos), כיתון (ביוונית: χιτων; באנגלית: Chiton) והימטיון. ‏[2] מעקב אחר שורה של פסלי נערות יראה מגמה של חתירה לכיוון של ייצוג נאטורליסטי של הגוף ייצוג זה מתבטא בעיקר בתאור הגוף שמתחת לבגד "פסלי יוון למדו את גוף האישה - את המורפולוגיה הנשית, דרך הבגד. על התפתחות הפיסול של דמות האישה ניתן ללמוד, לפיכך, מדרך הטיפול בבגד ולא מטיפול ישיר באנטומיה הנשית".‏[3] אפיונים נוספים אשר יעידו על התקדמות טכניקת הפיסול אל עבר נטורליזם פיסולי הם תיאור הפנים והבעת פניה של הדמות.

פסלי הקורה היווניים, כמו גם פסלים ותבליטים אחרים היו צבועים בצבעים עזים. פסלי הקורה הראשונים היו עשויים עץ ועמדו מחוץ למקדשים. השימוש בצבע עזר לשמר אותם. במקביל לכך ביטא השימוש בצבע גם את השאיפה לנטורליזם. בכך ניסו להעניק לשיש מראה חי יותר. שרידים מצבעים אלו מהם עדיין אפשר למצוא על חלק מן הדמויות ועל הביגוד אותו הן לובשות.

קורה מברלין

פסל מוקדם כזה הוא פסל אלה מקראטיה שבאטיקה, עשוי שיש, הנקרא גם "קורה מברלין" ("The Berlin kore"). הפסל מתוארך לשנים 570-560 לפנה"ס ומוצג כיום במוזיאון בברלין (Staatliche Museen, Berlin). הדמות לובשת בגד פפלוס ומעין צעיף הנופל בקווים מעוגלים על גופה. היא נועלת סנדלים ולראשה כובע ושיער המעוצב בתסרוקת גלית היורדת על עורפה ומסתיימת במעין צמה. בידה האחת היא אוחזת ברימון. על פניה מופיע חיוך ארכאי. האופן בו מעוצב בגדה של הדמות חושף את השפעת פיסול העץ היווני הקדום בנטייה של הפסל לתיאור קווי ומהוקצע במעין דגם עיטורי. אפיון נוסף נמצא בגושיות של הדמות. ‏[4] גם ב"קורה פפלוס" ("Peplos Kore") מסביבות שנת 530 לפנה"ס, אשר מעוצבת בסגנון חופשי יותר בייחס לקורה מברלין, ניתן לראות את הנטייה לעיטור בעזרת שרידי פיגמנטים שנמצאו על הפסל והמאפשרים לשחזר דגמים דקורטיביים ועשירים ושימוש בצבע אדום עז.

כעשרים מבין פסלי הנערות הוצאו מתוך ערמת שפכים שמקורה בכיבוש הפרסי של אתונה ובהרס מקדשי האקרופוליס שבה בעקבותיה, בשנת 480 לפנה"ס. מבין פסלי הקורי מן האקרופוליס האתונאי, נחשבת הקורה המצוינת בכינוי "אקרופוליס מס' 679" ‏[5] לאחת המוקדמות שבהן. הדמות לבושה בפפלוס עבה המסתיר את רוב גופה של הדמות. עם זאת ניכרת כבר הנטייה לנטורליזם בחלקי הבגד הדקים יותר. לדמות תסרוקת צמות היורדת בצורה סימטרית על כתפיה. פניה של הקורי מעוגלים מעט והעין מוגדלת ומודגשת על יד חריטה סביב העין. על פני מופיע החיוך הארכאי.

בקורה המכונה "אקרופוליס 675" ("Chios Kore"), המיוחסת לאמן מכיוס ומתוארך לאמצע המאה השישית לפנה"ס, ניכרת עדיין הבלטת העיניים והחיוך הלא טבעי בפנים והשיער המסוגנן והסימטרי. עם זאת ניתן להבחין בהתארכות הפנים, בתאור מדוקדק יותר של הבגדים, הנופלים עתה בטבעיות רבה יותר. תיאור זה מודגש על ידי צביעה שונה של חלקי הבגד השונים. בקורה מס' 674, משנת 500 לפנה"ס בולטת המגמה לעיצוב טבעי יותר של השיער, אשר מתוארים כגוש מחורץ קווים קליים. עם זאת "התלתלים הארוכים היורדים על החזה נראים טבעיים יותר, מספרם אינו זוגי, והמרחקים ביניהם אינם שווים"‏[6]. . מאפיין נוסף הוא הבעת פניה של הדמות, החסרה את "החיוך הארכאי".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 2004, עמ' 40.
  2. ^ ראה: גרוסמק, ציונה, "התפתחות דמות האישה בפיסול", "בדמות עכביש היא טווה את חוטיה"... דימוי האישה ביוון הקדומה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2001, עמ' 76-77.
  3. ^ גרוסמק, ציונה, "התפתחות דמות האישה בפיסול", "בדמות עכביש היא טווה את חוטיה"... דימוי האישה ביוון הקדומה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2001, עמ' 75-76.
  4. ^ ראה: גרוסמק, ציונה, "התפתחות דמות האישה בפיסול", "בדמות עכביש היא טווה את חוטיה"... דימוי האישה ביוון הקדומה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2001, עמ' 77-78.
  5. ^ כינוי אחר לפסל הוא "אמה העליזה".
  6. ^ אבי-יונה, מיכאל, תולדות האמנות הקלאסית, מוסד ביאליק, 2004, עמ' 65.