קו זיגפריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קו זיגפריד, קו מאז'ינו ומערכת הביצורים שבסמוך ללייז'

קו זיגפריד הוא שמם של שני קווי ביצורים שנבנו על ידי גרמניה לאורך גבולה עם צרפת. הראשון נבנה ב־1916-1917 בימי מלחמת העולם הראשונה כחלק מקו הינדנבורג. השני והמוכר יותר נבנה בשנות ה־30 של המאה העשרים, ממול לקו מאז'ינו הצרפתי. הקו שנבנה בשנות ה-30 נקרא על ידי הגרמנים ה"חומה המערבית".

קו זיגפריד היה מערכת הגנתית שהשתרעה לאורך יותר מ־630 ק"מ, וכללה יותר מ־18,000 בונקרים ומכשולים נגד טנקים, הקו השתרע מקליו בגבול הולנד, לאורך גבולה המערבי של גרמניה עד העיר וויל שעל הריין בגבול עם שווייץ. אדולף היטלר הורה לתכנן את הקו החל משנת 1936, הבניה החלה ב־1938 והסתיימה ב־1940, הקו נבנה בשל סיבות תעמולתיות ופחות בשל צורך אסטרטגי.

הבנייה החלה לאחר שהנאצים הפרו את הסכם ורסאי והסכם לוקרנו.

מקור השם ה"חומה המערבית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום לא ניתן לדעת מה הוא מקור השם הגרמני "החומה המערבית", הסבירות היא ששם זה נהייה פופולרי בסוף 1938. השימוש של התעמולה הנאצית במונח היה מועט בתחילה אולם השם נהיה ידוע ב־20 במאי 1939 כשהיטלר שלח את "פקודת היום לחיילים ולעובדים בחומה המערבית". השם הרשמי לקו עד אז תלוי בשם של אחת מהתוכניות שנוהלו באותה תקופה ומתוארות בחלק הבא של הערך. השם "תוכנית ליים" לדוגמה היה שם כיסוי שנבחר על מנת לגרום לאנשים לחשוב על המחקר הארכאולוגי שהסתיים באותה תקופה באזור הגבול העתיק (ובו מצודות רבות) שהפריד בין השבטים הגרמנים והאימפריה הרומית ונקרא בשם זהה.

תוכניות בנייה, 1938-1940[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבנייה של הקו התחלקה למספר תוכניות:

  • תוכנית משמר הגבול (תוכנית החלוץ), לעמדות הקדמיות ביותר. (1938).
  • תוכנית ליים (1938).
  • תוכנית אכן-סאר (1939).
  • Geldern Emplacement בין ברגן וקליו (1939-1940).
  • האזור המערבי להגנה אווירית (1938).

סוגי בנייה מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת כל אחת מתוכניות הבנייה (המתוארות לעיל), תוכננו אבות טיפוס של הביצורים השונים: פילבוקסים, בונקרים ומכשולים נגד טנקים ולאחר מכן נבנו בתקן אחיד. התקן נועד לשם חסכון בחומרי בנייה ועובדים שהיו במחסור.


תוכנית החלוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך רובה של תוכנית הוקמו בסמוך לגבול גרמניה בונקרים קטנים עם עד 3 פתחי ירי מלפנים. הקירות היו בעובי של 50 ס"מ בלבד ולא סיפקו הגנה נגד נשק כימי. לחיילים בבונקרים לא היו מיטות והם נאלצו לישון על ערסלים. בעמדות חשופות נוספו לבונקרים עמדות תצפית משוריינות על הגג. כל העמדות הללו נחשבו מיושנות כבר כאשר נבנו וסיפקו לכל היותר הגנה מרסיסי פגזים ורימונים. התוכנית בוצעה על ידי משמר הגבול (Grenzwacht -גרנוואכט), כח צבאי קטן שהחל בפעילות מיד לאחר חימושה מחדש של גרמניה.

תוכנית ליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונקר מסוג 10 של תוכנית ליים, מבט מאחור

תוכנית ליים החלה לאחר שהיטלר הורה לחזק את הביצורים בגבולה המערבי של גרמנייה. הבונקרים שנבנו בשלב זה (1938) היו חזקים יותר מהבונקרים בתוכנית הקודמת. לשם בניית כל אחד מ-3471 בונקרי "טיפוס 10" שבתוכנית, היה צורך בעבודה של כ-20 שנות אדם ובשימוש ב-287 ממ"ק של בטון, כמות המספיקה לבניית שכונת מגורים קטנה.

עוביים של התקרה והקירות של הבונקרים היה 1.5 מטר, עובי שהוכח כבלתי מספק כבר בעת הבנייה. בבונקרים היה חדר מרכזי שהכיל בין עשרה לשנים עשר אנשים, והכיל כניסה, חרכי ירי במעלה מדרגות שפנו אחורנית, ואזור קרבי 50 ס"מ מעל. אזור זה הכיל פתחי ירי מקדימה ולצדדים עבור מכונות ירייה, וכניסה נוספת. פתחי ירי נוספים נועדו עבורו רובים רגילים והמבנה כולו מוגן נגד גז רעיל כלקח ממלחמת העולם הראשונה.

הבונקר חומם על ידי תנור, והארובה שהובילה החוצה כוסתה בסבכה עבה לשם הסוואה. לכל חייל ניתן מקום לישון בו ושרפרף, המפקד זכה במותרות של כיסא. המקום היה מועט ביותר והצפיפות רבה, לכל חייל היה בערך מטר מרובע אחד.

בתוך הבונקרים מסוג זה שעדין קיימים כיום שרדו שלטים שנועדו להכין את החיילים למשימתם: "לקירות יש אזניים" או "כבו את האורות כשחרכי הירי פתוחים".

תוכנית אכן-סאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור המערבי נגד מטוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור המערבי נגד מטוסים (Luftverteidigungszone West), התמשך במקביל לשני קווי ההגנה האחרים, והורכב בעיקר ממגדלי נ"מ מבטון, כלי נשק אלו תוכננו על מנת לאלץ את מטוסי האויב לטוס גבוה יותר ובכך לבזבז דלק רב ולהקטין את טווחם. מגדלים אלו הוגנו מטווח קרוב על ידי בונקרים של תוכנית ליים ותוכנית אכן-סאר.

Geldern Emplacement[עריכת קוד מקור | עריכה]

בונקר שנבנה כחלק מתוכנית Geldern Emplacement

בתוכנית זאת שלאחר פתיחת מלחמת העולם השנייה הוארך קו זיגפריד צפונה מברגן שם הסתיים קודם לכן עד קליו שעל הריין. מרבית הבנייה הייתה של מקלטים (dugout) לא חמושים, כפיצוי מקלטים אלו היו בנויים בצורה חזקה מאוד מבטון. לשם הסוואה מוקמו המקלטים בסמוך לחוות.

מלכודות טנקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שיני דרקון" במבנה הכולל חמש שיניים, סמוך לאכן

מלכודות טנקים נבנו לאורך קו זיגפריד ונודעו בשם "שיני דרקון" ו"פצעונים" בשל צורתם. המלכודות היו מורכבות משורות של עמודים קטנים מבטון מזוין ומטרתן הייתה לעכב את תנועתם של טנקים ולתעל אותם לעבר שטחי השמדה שם ייתקלו בנשק נגד טנקים בכמות גדולה. שיני הדרקון נפרשו בשתי צורות טיפוסיות, בתקן 1938 עם 4 שיניים הנעשות גבוהות יותר, ובתקן 1939 עם חמש שיניים במבנה זהה. עם זאת שורות "שיניים" רבות נבנו ללא צורה מסוימת. אם תוואי השטח איפשר זאת, תעלות מלאות מים נחפרו ושימשו במקום "שיני הדרקון". דוגמה לסוג כזה של הגנה ניתן לראות בצפון אכן בסמוך לגילנקירכן.

מכשול מים בסמוך לגילנקירכן

שריון וחימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו זיגפריד במערכה מול צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות הכרזת המלחמה של צרפת על גרמניה בספטמבר 1939 ופתיחת מלחמת העולם השנייה, לא התרחשו קרבות רציניים בקו זיגפריד. במה שזכה לכינוי "המלחמה המדומה", שני הצדדים נשארו תקועים בעמדותיהם קו מז'ינו מהצד הצרפתי וקו זיגפריד בצד הגרמנים ומיאנו לתקוף עד מאי 1940 עת פתחו הגרמנים במתקפה על צרפת וארצות השפלה. עם כיבוש צרפת וסיום הקמפיין הגרמני במערב אירופה, הוצאו מקו זיגפריד כל כלי הנשק הניתנים לשינוע, ושימשו במקומות חליפיים. העמדות בקו זיגפריד ננטשו והפכו במהרה ללא מתאימות להגנה והבונקרים החלו לשמש כמחסנים בעיקר לצורכי חקלאות.

איושו מחדש של קו זיגפריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פלישת בעלות הברית לנורמנדי שבצרפת ב-6 ביוני 1944, נוצר מצב חדש באירופה ואיום על גרמניה מכיוון מערב. ב-24 באוגוסט 1944 נתן היטלר הוראה לחדש את עבודות הבנייה של הקו. 20,000 עובדי כפייה כמו גם חברי שירות העבודה הלאומי של גרמניה ניסו לצייד את הקו מחדש. מקומיים גויסו גם הם לעבודות שונות, לרוב בניית תעלות נגד טנקים, העבודות נתקלו בקשיים רבים וניתן לומר שאף נכשלו, זאת בשל העליונות האווירית של בעלות הברית.

במהלך הבנייה נעשה ברור כי הבונקרים לא יוכלו לעמוד מול כלי הנשק חודרי השריון שפותחו במהלך המלחמה. בזמן שקו זיגפריד הופעל מחדש נבנו בונקרי בטון קטנים שזכו לכינוי בונקרי טוברוק (על שם עיר הנמל במזרח לוב). בונקרים אלו שנבנו לאורך הגבול של השטח הכבוש היו בעיקרם מקלטים לאדם יחיד.

הקרבות בקו זיגפריד[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1944 אירעו ההתנגשויות הראשונות בין הכוחות על קו זיגפריד. הקטע של הקו שהיה מעורב בלחימה בשלב זה היה יער הורטגן שבסמוך לאייפל, 20 ק"מ מדרום לאכן. הקרב בשטח המיוער גבה את חייהם של יותר מ-10,000 אמריקאים וכ-12,000 גרמנים.

אחרי "הקרב על יער הורטגן" החל הקרב על הבליטה דרומית ליער הורטגן בין מנושאו והעיר הלוקסמבורגית של אכטרנאך. מתקפה זאת הייתה נסיונים האחרון של הגרמנים להפוך את תוצאת המלחמה, הנסיון נכשל וגבה את חייהם של רבים.

היו התנגשויות קשות גם בחלקים אחרים של קו זיגפריד. חיילים גרמניים בבונקרים רבים סירבו להיכנע בין השאר בשל החשש ממשפטים צבאיים. רבים מהם קיפחו את חייהם בשל החלטה זאת מכיוון שהמקלטים הקבוצתיים לא הגנו עליהם ולו מההתקפה הקלה ביותר.

באביב 1945 נפל אחרון הבונקרים של קו זיגפריד באזור הסאר והנסרווק.