קו מאז'ינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוואי הקו
Maginot line 1.jpg

קו מאז'ינוצרפתית: Ligne Maginot) היה קו של ביצורי בטון, מכשולי טנקים, עמדות למקלעים ואמצעי הגנה נוספים שבנתה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה ועם איטליה, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. המונח "קו מאז'ינו" מתייחס למערכת הכוללת של קו הביצורים, ולעתים רק לחלק על גבול גרמניה, בעוד שהביצורים על גבול איטליה מכונים בשם הקו האלפיני. הצרפתים האמינו כי קו מאז'ינו יספק את הזמן לעצירת כוחות תוקפים עד להעברת כוחות צבא לתגבור וכמו כן יחסוך בחיי החיילים שהיו בנחיתותם מספרית מול האיום הגרמני.

הדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבה שעמדה מאחורי קו מאז'ינו מקורה באסכולות מלחמתיות נוסח סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. בתקופה ההיא המלחמה לא הייתה מהירה אלא איטית וסטאטית. הכוחות היו נערכים בביצורים ויוצאים מהם להתקפות בשטח הסמוך להם. קו מאז'ינו היה פיתוח של אותן דוקטרינות והושקעו מיטב המאמצים כדי להציב את ההישגים הטכנולוגיים ההתקדמים ביותר בתחום ההגנה.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון לבניית קו הביצורים העלה לראשונה שר ההגנה ז'וזף ז'ופר (Joseph Joffre). מול דעה זו עמדו מודרניסטים דוגמת פול ריינו ושארל דה גול, שהעדיפו גישה התקפית והשקעה בשריון ובחיל אוויר על פני פרדיגמה הגנתית. דעתו של ז'ופר נתמכה על ידי אנרי פיליפ פטן (הידוע לשמצה עקב כניעתו המהירה לנאצים ב-1940) והממשלה הצרפתית מינתה מספר ועדות לחקר הנושא. הקו עצמו תוכנן בידי שר המלחמה, פול פנלבה, אך היה זה אנדרה מאז'ינו (André Maginot) ששכנע את הממשלה להשקיע בתוכנית. מאז'ינו היה יוצא צבא ובוגר מלחמת העולם הראשונה שהפך לשר לענייני יוצאי הצבא של צרפת ולאחר מכן מונה לשר המלחמה.

הקו נבנה במספר שלבים החל מ-1930 על ידי "מחלקת ההנדסה" (בצרפתית: STG, Section Technique du Génie), תחת הפיקוח של ה-CORF (ראשי תיבות של Commission d'Organization des Régions Fortifiées). הבנייה העיקרית הושלמה בשנת 1935 במחיר של כ-3 מיליארד פרנק.

ביצורי הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו מאז'ינו היה מערכת ביצורים עצומה ומתוחכמת, שרוחבה היה 20-25 ק"מ. הקו היה מורכב ממגוון אמצעי הגנה:

  • המבצרים הראשיים: 44 מסוגם היו קיימים לכל אורך הגבול בין גרמניה לצרפת (לא לאורך הגבול עם שווייץ ולא לאורך הגבול עם בלגיה). המבצרים העצומים הללו נבנו כשלושים מטר מתחת לפני האדמה ושטחו של כל אחד היה בסביבות 4 קמ"ר. בתוך המבצרים נעה רכבת חשמלית בין האזורים השונים והקלה על החיילים את התזוזה. היו במקום מרפאות, מקלחות, חדרי אוכל ומגורים ל-1000 האנשים שהיו אמורים לאייש את הקו בשעת מלחמה. אמצעי ההגנה של המבצרים היו מגוונים וכללו:
    • תותחי 75 מ"מ שהיו מוצבים בשלשות וחלשו על אזור השמדה בן 12 ק"מ לכל כיוון מהמבצר.
    • תותחי 135 מ"מ שהיו מוצבים על גג המבצר והיו תותחים מסתובבים שיכלו לירות לכל כיוון.
  • 62 מבצרים קטנים יותר שהיו אמורים לאבטח בין המבצרים הראשיים.
  • מצדיות, עמדות התרעה, תצפית ומכשולים אנטי טנקיים.

לאורך הגבול עם בלגיה לא נבנה קו מאז'ינו מ-2 סיבות עיקריות:

  • הראשונה הייתה שהמטה הכללי הצרפתי החליט שלא ניתן להעביר כוחות שריון גדולים ביערות הארדנים (בגבול עם לוקסמבורג ודרום בלגיה) הסבוכים וכי אין טעם לבנות קו הגנה מול גבול שאויב לא יעבור בו.
  • השנייה הייתה סיבה פוליטית והיא, שלצרפת הייתה עד 1936 ברית הגנה עם בלגיה כנגד גרמניה, ואם הצרפתים היו בונים גבול מחוזק בינם ובין הבלגים, פירוש הדבר שהבלגים יהיו בבחינת הפקר לצרפת. ההסכם עם בלגיה שנחתם ב-1920 אמר כי במקרה של מתקפה גרמנית, יתלכד הצבא הבלגי עם צבא צרפת ואלו יילחמו יחדיו נגד הגרמנים. הסכם זה בוטל חד-צדדית על ידי מלך בלגיה בשנת 1936 וצרפת ניסתה להרחיב את ההגנות בגבול צרפת-בלגיה אך אלה היו חפוזות עקב חוסר בזמן ותקציב ולא השתוו לאלו של קו מאז'ינו המקורי.

מאמץ אחרון להשלמת הקו נעשה בשנים 1939 - 1940 לאור המדיניות התוקפנית שהראתה גרמניה עם סיפוח אוסטריה, סיפוח חבל הסודטים ועם הפלישה לשאר חילקי צ'כוסלובקיה. הוכנסו שיפורים כלליים לאורך כל החזית כאשר הקו הסופי היה החזק ביותר סביב האזורים התעשייתיים של מץ, לוטר ואלזס.

מטרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית קו מאז'ינו נועדה למלא מספר מטרות:

  • למנוע חדירה לשטח צרפת על ידי מתקפת פתע גרמנית, לאפשר מתן התראה ולזהות את אזור המאמץ עיקרי.
  • לעכב את הצבא הגרמני, לגרום לו אבידות בעוד לצבא הצרפתי יש זמן לגיוס והתארגנות.
  • הגנה על המחוזות התעשייתים אלזס ולוריין שהועברו לשליטת צרפת במסגרת חוזה ורסאי.
  • לחסוך בכוח אדם: איוש קו ביצורים מצריך כמות קטנה יחסית של לוחמים, לעומת הגנה על שטח בלתי מבוצר.
  • לשמש בסיס למתקפת נגד של חיילות שריון ורגלים.
  • לאלץ את צבא האויב לבצע מהלך איגוף דרך שטח בלגיה אליו יופנו הכוחות הניידים של צרפת ובלגיה (בהתאם לברית ההגנה).

פלישת גרמניה לצרפת במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הפלישה הגרמנית של 1940 ("Sichelschnitt - איבחת מגל") תוכננה להתמודד עם הקו. כוח פיתיון בגודל של כמה דיוויזיות הוצב מול קו מז'ינו על קו זיגפריד הגרמני, כשכוח צבאי אחר בגודל של שתי דיוויזיות שריון ערך קיצור דרך יער הארדנים, שנמצא צפונית לביצורים המסיביים הצפוניים ביותר של הקו. כאשר בצורה זאת יכלו הגרמנים להימנע מתקיפה ישירה של הקו. כאשר תקפו הכוחות הגרמניים ב-10 במאי, הם הצליחו לחדור לעומק צרפת תוך חמישה ימים והמשיכו להתקדם בשטחה עד 24 במאי, כאשר נעצרו מול העמידה החזקה של הצבא הצרפתי ליד העיירה דנקירק סמוך לתעלת למאנש. עד תחילת יוני בודדו הכוחות הגרמניים את הקו מיתר צרפת והממשלה הצרפתית ערכה גישושים לשביתת נשק. אבל הקו עדיין נותר ללא פגע ואויש עם מספר מפקדים שרצו להחזיק מעמד. ב-20 ביוני תקפו כוחות איטלקיים את מבצרי הקו בגזרה האלפינית אך לא הצליחו לחדור את המערך הצרפתי הדליל שמרבית כוחותיו נשלחו לסייע לבלום את הוורמכט. בסופו של דבר לא נותר למקסים וייגאן, רמטכ"ל הצבא הצרפתי ההרוס אלא לחתום על כניעה, שחתמה את גורלו של קו מזינו כאשר אילצה אותם לעזוב את עמדותיהם.

קו מאז'ינו אמנם נעקף כמעט כולו על הפלישה הגרמנית, אך המבצר הצפוני ביותר שלו "FREMONT", הצליח לפגוע ולזנב בכוחות הגרמניים וגרם לכמה עשרות הרוגים. אולם התנגדות גרמנית עיקשת שכללה הצבת תותחי מצור ענקיים, הביאה לכניעתו של המבצר שלא יכל לעמוד לבדו בפני המתקפה הגרמנית העצומה. כיום משמש האתר מרכז מבקרים וניתן להיכנס אליו ולראות את פלאי ההנדסה שלו שלדאבון הצרפתים לא הביאו תועלת ממשית.

כשפלשו צבאות בעלות הברית ביוני 1944 מרבית כוחותיהם נאלצו לעקוף שוב את הקו, כשהקרבות רק נגעו בחלק מהביצורים ליד מץ בצפון אלזס לקראת סוף 1944. בעלות הברית עשו זאת מ-3 סיבות עיקריות:

  • הגרמנים עצמם פרצו ב-1944 בקרב על הבליטה דרך הארדנים ב"פירצת לוזהיים" בדיוק באותה דרך בה פרצו ב-1940, שם היה על בעלות הברית להילחם נגדם.
  • הסתערות דרך קו מאז'ינו אמרה הסתערות גם דרך קו זיגפריד הגרמני שעמד מולו, הסתערות שלפי הפיקוד של בעלות הברית הייתה עולה בחיי אדם רבים.
  • חיילים גרמניים התבצרו בקו מז'ינו עצמו וכיוונו את אישם לעבר כוחות בעלות הברית שהתקדמו ממערב.

אחרי המלחמה אויש הקו מחדש על ידי צרפת ועבר מספר שינויים. רובו נזנח כאשר פרשה צרפת מהמרכיב הצבאי של נאט"ו (1966), ועם עלייתו של גורם ההרתעה הגרעיני של צרפת (1969) ננטש הקו על ידי הממשלה. חלקים ממנו נמכרו לציבור הרחב במכירה פומבית.

המונח "קו מאז'ינו" משמש כמטאפורה למשהו שאפשר לסמוך עליו בביטחון למרות שאינו מביא לתוצאות. למעשה, הוא שימש בדיוק למטרה שלה הוא יועד: לחסום חלק מצרפת ולאלץ את התוקף לעקוף אותו. כשם שנדמה היה בתחילה, קו מאז'ינו היה חלק בתוכנית הגנה גדולה יותר, שבה התוקפים ייתקלו בהתנגדות של הצבא הצרפתי, אבל הצרפתים לא הצליחו ליישם את החלק האחרון והחשוב ביותר, דבר שהוביל לאיבוד יעילותו של הקו, ובסופו של דבר לקריסתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]