קו צינור אילת-אשקלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קו צינור אילת-אשקלון
PikiWiki Israel 8153 oil jetty in eilat.jpg

רציף שאיבת הנפט בנמל אילת
סוג צינור נפט
מדינות ישראל
מוצא אילת
יעד אשקלון
עובר דרך באר שבע
מפעיל חברת קצא"א בע"מ
אורך 254 ק"מ
קוטר 42 אינץ'
קיבולת מקסימלית 80 מיליון טון בשנה בשני הכיוונים
תחנות שאיבה 3 תחנות דחף להעברת נפט גולמי מים סוף לים התיכון בקיבולת 60 מיליון טון בשנה
2 תחנות דחף בשיטת "זרימה הפוכה" להעברת נפט מהים התיכון לים סוף בקיבולת 20 מיליון טון בשנה
כיוון זרימה דו-כיווני
שנת הפעלה 1959
מפת קו צינור אילת-אשקלון
מיכל נפט באילת

קו צינור אילת-אשקלון (ר"ת: קצא"א ; המכונה גם קו צינור טרנס-ישראל, באנגלית: Trans-Israel pipeline) הוא קו צינורות להעברת נפט גולמי מנמל אילת שבים סוף למזח באשקלון שבים התיכון, בכך משמש הצינור גשר יבשתי בין הימים הללו תוך עקיפת תעלת סואץ. הקו מופעל על ידי חברת קו צינור אילת אשקלון.

הקו כולל צינור נפט בקוטר 42 אינץ' ובאורך 254 קילומטר. לאורך הקו שלוש תחנות דחף להעברת נפט גולמי מים סוף לים התיכון בעלות יכולת פוטנציאלית להעברת 60 מיליוני טונות נפט גולמי בשנה ושתי תחנות דחף בשיטת "זרימה הפוכה" להעברת נפט מהים התיכון לים סוף ביכולת של 20 מיליוני טונות בשנה. שיטת "הזרימה ההפוכה" משמשת להובלת דלק מרוסיה והקווקז לשווקים המתעוררים של מזרח אסיה. לחברה מספר מכלי דלק באילת המשמשים לאחסון דלק זה.

עבור ישראל נחשב קצא"א למתקן אסטרטגי ראשון במעלה בשל מרכזיותו במשק האנרגיה הישראלי והיותו מאגר דלק לשעת חירום. בשנים האחרונות מסוף הנפט של אשקלון נמצא תחת איום מתמיד של רקטות הנורות מרצועת עזה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הקמתה סבלה ישראל ממחסור בדלק, ומאי נכונות של מדינות רבות למכור לה נפט גולמי ותוצריו. לאחר הרעת הקשרים עם ברית המועצות בעקבות מלחמת סיני (1956) פנתה ישראל לאיראן לקניית דלק. כבר למחרת פרוץ מלחמת סיני ביקש לוי אשכול לתכנן צינור נפט מאילת צפונה‏[1].

בשנת 1957 נבנתה התשתית הבסיסית: נבנו 3 מכלים באילת ו-3 מכלים בבאר שבע, והונח צינור בקוטר 8 אינץ' בין אילת ובאר שבע. מבאר שבע הועבר הדלק לחיפה באמצעות רכבת. בהמשך הונח צינור בקוטר 16 אינץ' מבאר שבע לאשדוד. מאשדוד הועבר הדלק לחיפה באמצעות אוניות.

בחודשים שבהם שלטה ישראל בחצי האי סיני לאחר המלחמה, החרימה ישראל משאבות וצינורות מהם נבנה קו צינור נפט מאילת לחיפה, צינור זה בקוטר 16 אינץ' המשמש היום להעברת דלק מזוקק, שימש להעברת דלק מאיראן לאירופה, הקו הופעל על ידי חברת "פימרקו" הרשומה בנסיכות ליכטנשטיין החל משנת 1959.

בשנת 1965 ביקשה ישראל להרחיב את השותפות ולהגדיל את קוטר צינור הנפט, לאחר משא ומתן שיזמה שרת החוץ, גולדה מאיר וניהל פליקס שנער הישראלי ומנוצ'הר אקבאל נשיא חברת הנפט הלאומית של איראן NIOC, הוחלט בין הצדדים להקים שותפות שווה בין ממשלת ישראל וחברות הדלק הישראליות פז, סונול ודלק (כל הגורמים הישראלים אוחדו במסגרת "חברת קצא"א" בע"מ) ובין חברת הנפט הלאומית של איראן. השותפות Trans Asiatic Oil נרשמה בשווייץ על מנת שלא להביך את איראן בעיני העולם המוסלמי שזה עתה הובס על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. לאחר שהושגה הלוואה מדויטשה בנק הגרמני בסך 22 מיליון דולר נחתמה העסקה בטהראן ב-1968, על פי החוזה אורך השותפות 49 שנה.

הנחת הקו הוטלה על חברת מקורות, והעבודה בהנחתו ארכה 18 חודשים.‏[2] בדצמבר 1969 נסתיימה בניית קצא"א וכן נמלי הדלק באילת ובאשקלון, והחל השימוש בקו להזרמת נפט איראני לאירופה. בשנים אלו הייתה חשיבותו רבה בגלל חסימתה של תעלת סואץ עקב מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה. בשנת 1970, שנת השיא של הצינור, הוזרמו בו 10 מיליון טונות נפט.

לאחר המהפכה האיראנית והדחת השאה בשנת 1978 נותקו היחסים הדיפלומטיים והכלכליים בין מדינת ישראל והרפובליקה האסלאמית של איראן. בשנת 1985 הגישה חברת הנפט הלאומית של איראן תביעת ענק נגד מדינת ישראל וחברות הדלק החברות בשותפות לפיצוי על הכספים שהשקיעה איראן בקו. התביעה נגררה בבתי המשפט ובבוררויות באירופה למשך שנים רבות, בשנת 2004 חויבו חברות הדלק הישראליות פז, סונול ודלק לשלם פיצויים לחברת הדלק האיראנית, אך התהליך עדיין נמצא בבירורים משפטיים. הסוגיות המשפטיות האופפות את קצא"א הן חלק מן הסיבה לסודיות המופלגת בה מתייחסת המדינה לקו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Uri Bialer, Fuel Bridge across the Middle East— Israel, Iran, and the Eilat-Ashkelon Oil Pipeline, Israel Studies, נובמבר 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]