קטסטרופיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קטסטרופיזם היא תאוריה גאולוגית שהתפתחה במאה ה-17, הגורסת כי אסונות חריגים בממדיהם שהתרחשו בעבר הם אלו שעיצבו את פני כדור הארץ כפי שהוא נראה כיום. הגישה המתחרה לקטסטרופיזם היא יוניפרמטריאניזם, הסוברת כי מראהו של כדור הארץ כיום נוצר בתהליך איטי והדרגתי ונשענת על עקרון האחידות.

רקע היסטורי ותאוריות מקבילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות הדעה הרווחת במדע הייתה כי כדור הארץ נוצר בתהליך המתואר בספר בראשית. בעקבות המהפכה המדעית, החלו במהלך המאה ה-17 לחקור את מקורו של כדור הארץ. מציאתם של מאובני חיות ימיות על-פני הארץ נתפסה כדבר המוכיח את קיומו של ים עתיק על-פני כדור הארץ וכמה שמלמד כי סיפור המבול המקראי שימר אמת היסטורית. בסביבות שנת 1650 חישב הארכיבישוף הפרוטסטנטי ג'יימס אשר (Ussher), לפי פירוש מילולי של ספר בראשית, את גיל כדור הארץ, ומצא שהעולם נברא בשנת 4004 לפני הספירה. חישוב זה נעשה על בסיס השושלות המופיעות בברית החדשה, והוא נחשב בזמנו לחישוב מדעי מכובד.

ואולם, תוך כחמישים שנה ירד ערכו של חישוב זה, והוא הפסיק להיחשב כראוי להתייחסות רצינית. בסוף המאה ה-17 הייתה אופטימיות גדולה מאוד לגבי יכולת האדם לחקור את הטבע – אייזיק ניוטון הפך לכוכב עולה, וכך גם התורה המכניסטית. היחסים בין הדת למדע השתנו, והתפיסה של תאולוגיה טבעית – חקירת האל באמצעות חקירת הטבע (שהוא מעשה ידי האל), ולא חקירת הכתובים כפשוטם, תפסה מקום נרחב במדע. במהלך השנים הבאות עלו תאוריות שונות שניסו להסביר את היווצרות כדור הארץ.

בשנת 1691 פרסם התאולוג האנגלי תומאס ברנט (Burnet) ספר בשם התאוריה הקדושה על הארץלטינית: Telluris Theoria Sacra; בהמשך יצאה מהדורה אנגלית: Sacred Theory of the Earth), ובו ניסה להסביר את כדור הארץ במונחים קרטזיאניים (לפי תורתו של רנה דקארט), על-פי התאוריה המכניסטית. על פי תיאורו, הארץ הייתה מעין קליפת ביצה, ולאחר שקרסה זלגו ממנה מים שיצרו את המבול, ובהמשך עלו היבשות. זוהי תאוריה מכניסטית של העולם, אשר מנסה להתאים עצמה לסיפור המבול – תאוריה מסוג חדש. בשנת 1696 פרסם התאולוג-היסטוריון-מתמטיקאי האנגלי ויליאם ויסטון (Whiston) את ספרו התאוריה החדשה על הארץ (Nova telluris theoria;‏ A New Theory of the Earth), ובו תיאר את היווצרות המבול בכלים ניוטוניים, והשתמש לצורך ההסבר בתופעת השביט: שביט עשוי קרח שהתנגש בארץ הביא לזליגת כל המים על-פני כדור הארץ. התאוריות של ברנט ויסטון מדברות שתיהן על כדור ארץ צעיר, בדומה לאשר. שני הפירושים מתייחסים לסיפורי הברית החדשה בצורה טבעית, נטורליסטית. עם זאת, ויסטון סירב לקבל את כל הרעיונות העולים מהסיפורים במקרא באופן מילולי וגורף. וילסטון תיארך את גיל כדור הארץ ב-5,000 שנה או פחות, מכיוון שההרים נסחפים לדעתו במהירות גבוהה, והעובדה כי עדיין ישנם הרים מוכיחה כי הם לא נוצרו לפני זמן רב.

בשנת 1695 פרסם ג'ון וודוורד (Woodward) את מאמר לקראת תאוריה טבעית של הארץ, שבו טען כי המאובנים הימיים ביבשה הם תוצאה של המבול. רוברט הוק (Hooke), מדען אנגלי בן התקופה, התנגד לתפיסה זו, וטען כי שכבות הסלע מעידות על יותר ממבול אחד לאורך ההיסטוריה, וההסבר היחיד למבולים אלה הוא קטסטרופות, כלומר: אירועים טבעיים בסדר גודל עצום מעל ומעבר למה שהיינו עשויים להיות עדים לו בימינו. כך הפך הוק לאבי הקטסטרופיזם – תפיסה הגורסת כי היווצרות העולם ועיצובו נובעים מאסונות גדולי ממדים. תפיסה זו מתיישבת גם עם סיפור המבול, מכיוון שרואים בשכבות הסלע של כדור הארץ שקודם נוצרו הדגים, לאחריהם הזוחלים, היונקים וכך הלאה.

בשנת 1748 פרסם בנואה דה מאייה (Benoît de Maillet) ספר בשם טֶיָיאמֵהצרפתית: Telliamedהיפוך אותיות שמו של הכותב), שבו הוצע לראשונה הרעיון כי כדור הארץ עתיק מאוד והיה מכוסה בעבר מים, אשר שקעו. שנה לאחר מכן פרסם ז'ורז'-לואי לקלרק דה בופון, שהיה האחראי על הגן הבוטני המלכותי בצרפת, את ההיסטוריה של הטבע (Histoire naturelle). הגן הבוטני היה מוסד ממשלתי והפך עם השנים למקום מחקר מדעי מוצלח לקיטלוג הצמחים. ספר זה ממשיך את רעיון העולם העתיק של דה מאייה, ומתוארים בו היווצרות כדור הארץ והכוכבים כתוצאה מפגיעת שביט בשמש, אשר גרמה להתזת חומרים חמים מתוך השמש, שכאשר התקררו נוצרו כדור הארץ ושאר כוכבי הלכת. בופון הרחיב את הרעיון של דה מאייה, והעריך שגיל כדור הארץ הוא 70,000 שנה. הכנסייה הקתולית יצאה נגד עמדתו של בופון ואילצה אותו לפרסם התנצלות עליה, אך מעמדו הממלכתי הגן עליו ממשפט. כתוצאה מדרישת הכנסייה, פרסם בופון בשנת 1778 נספח לספרו, הנקרא עידני הטבע (Les époques de la nature), שבו תיאר את התקררות כדור הארץ בשבעה שלבים, כך שניתן לקשר את תורתו לשבעת ימי הבריאה. חשיבות רבה יש לתאוריה זו, בכך שהיא מתארת את מהלך ההיסטוריה כבעל כיוון – העבר שונה מהעתיד; פעם היה חם וכעת התקרר.

בסוף המאה ה-18 התפתחה תורת הסטרטיגרפיה (השתכבות), שלפיה ניתן היה לתארך את שכבות הקרקע. בתקופה זו החלו הכלכלה באנגליה ובגרמניה להתבסס על כרייה, והיה חשוב לנבא היכן יימצאו מרבצים של מתכות יקרות. הצלחתם של ניבויים אלו חיזקו את רעיון כדור הארץ העתיק, וכן חיזקו את העמדה כי ניתן להתייחס למדע כריאליסטי. עמדה זו, בשילוב עם רעיונות גאולוגיים אחרים שהתפתחו באותה תקופה, הובילו (בסופו של דבר) גם לעליית התורה הקטסטרופיסטית. דוגמאות עיקריות לרעיונות גאולוגיים אלו הם הנפטוניזם והפלוטוניזם.

נפטוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם גוטלוב ורנר היה גאולוג שלימד בבית הספר למכרות של פרייברג, ונחשב גאולוג מוצלח ביותר, שאנשים רבים הגיעו אליו כדי ללמוד על התחום, ונודעה לו השפעה רבה על התפחות הגאולוגיה.‏[1] ורנר התמקד במחקריו באפיון מינרלים הנמצאים בסלעים שונים, וכתוצאה ממחקריו אלו הגיע למסקנה כי כל סלע הגיע למקומו בתקופה מסוימת בהיסטוריה של כדור הארץ. בהמשך למסקנתו זו, פיתח ורנר את תאוריית הנפטוניזם, הנקראת על שמו של נפטון, אל הים הרומי. לפי תאוריה זו, בתחילה הייתה מכוסה האדמה באוקיינוס ענק, וסלעים קשים נוצרו כתוצאה מתהליכי שיקוע – מינרלים שונים שהיו מומסים במים התגבשו לידי סלעים. בשלב הבא נוצרו אבני לווחה (Slate), ולאחר שהמים נסוגו נוצרו סלעים רכים, כמו אבני גיר. לאחר מכן נוצרו חול וחימר כתוצאה מתהליכי סחיפה שיצרו המים והרוח, ולבסוף התפרצויות של הרי געש הובילו להיווצרותם של הסלעים הגעשיים. בתאוריה של ורנר היו מספר בעיות, כגון: סדר השכבות הנצפה לא תאם את התאוריה; סלעים דומים נמצאו בשכבות של תקופות שונות; וכן, העובדה שסלעים קשים ולא מסיסים נראים לעתים כאילו היו פעם במצב נוזלי לא הסתדרה עם השלב הראשון שתיאר ורנר.

פלוטוניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה המתחרה לנפטוניזם הייתה הפלוטוניזם, הקרויה על שם פלוטו, אל השאול הרומי. בשנת 1795 פרסם ג'יימס האטון את הספר תאוריה של הארץ, אשר טען כי החום, ולא המים, הוא גורם השינוי העיקרי בתצורת כדור הארץ. בנוסף גרס האטון כי הארץ היא עתיקה מאוד ואפילו נצחית: אין סימן לראשית או אחרית. תאוריה זו מבוססת על ההנחה המתודולוגית כי התהליכים שראה האטון בימיו הינם אותם תהליכים שהתרחשו בעבר, ורק הם, ולכן ישנו שינוי איטי והדרגתי.

התאוריה טוענת כי לחץ המים והאדמה יצר חום, שהשפיע על המרבצים של אדמה וחול בקרקעית הים, כך שאלה הותכו. כתוצאה מהחום והלחץ פורצים המרבצים החוצה בהתפרצויות געשיות והופכים לסלעי גרניט. סלעים אלה נשחקים על ידי הרוח והופכים לחול וסלעים קטנים ונסחפים על ידי הנחלים לים. סלעים קטנים אלה מצטברים על קרקעית הים, והתהליך חוזר על עצמו. כך יישב האטון את הבעיה שסלעים קשים נראים כנוזל שהתקשה, אך הוא עדיין התקשה להסביר מדוע לא כל הסלעים הקשים נראים כגרניט. תשובתו הייתה כי תהליכים כימיים שמתרחשים מתחת לאדמה הביאו לשינויים במרקם ובצבעי הסלעים. תהליכים אלו מתרחשים לאורך זמן כה ארוך, שיכול להתקיים רק בארץ נצחית.

ז'ורז' קיווייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ורז' קיווייה

ז'ורז' קיווייה (Cuvier) היה פרופסור להיסטוריה של הטבע במוזיאון הלאומי הצרפתי ובקולז' דה פראנס. תחום המחקר שלו היה בעלי החיים המורכבים, העליונים – זוחלים ובעיקר יונקים – והוא נחשב בתקופתו לאחד מגדולי חוקרי המאובנים באירופה. קובייה היה קטסטרופיסט בתפיסתו, וסבר כי היכחדותם של בעלי החיים שאת מאובניהם חקר, נבעה מאסונות חריגים בממדם שהתרחשו באזורים מסוימים על כדור הארץ. לכן סבר קיווייה שבאזורים בעולם שעדיין לא נחקרו בזמנו, קיימים בעלי חיים שכבר נכחדו (כמו, למשל, דינוזאורים). אחד מהעקרונות החשובים שבהם דגל נקרא עקרון קורלציית החלקים, ולפיו כל איבר בגוף פועל בהתאמה מושלמת עם החלקים האחרים, כך שכל שינוי קטן יביא להרס של פעולת האיבר. רעיון זה, שהיה מכינסטי במהותו, התבסס על הרעיון שהחלקים במערכת עובדים בתיאום, ופגם באחד מהם יגרום להשבתת המכונה. כך, לדוגמה, אם נוציא חלק קטן משעון, כל החלקים בו יפסיקו לפעול. הרעיון שימש טיעון נגד קיומה של אבולוציה.

בשנת 1817 פרסם קיווייה את חיבור על התאוריה של הארץ, שבו הוא מנסה לפשר בין הממצאים הגאולוגיים והמאובנים לבין המבול כפי שהוא מופיע במקרא. בחיבור זה מביא קיווייה הוכחות שונות לטובת התורה הקטסטרופיסטית, תוך נקיטת גישה שמרנית יחסית. הוכחותיו של קיווייה התמקדו בהבדלים הנראים בין שכבות שונות של הקרקע, שאת הסיבה לקיומם הוא ייחס למהפכות שעברו על כדור הארץ. הבדלים אלו היו בעיקר ההרכבים שונים של אותן שכבות אדמה, והצורה שבה היו השכבות מסודרות – אופקית או אנכית. קיווייה טען בחיבור כי העובדה שבשכבות מסוימות יש בעלי חיים ימיים מוכיחה כי בתקופה מסוימת בהיסטוריה של כדור הארץ האדמה הייתה מוצפת מים, ולאחר מכן מים אלו נסוגו. עובדה זו, בצירוף השינויים בסידור השכבות הובילו את קובייה למסקנה כי אסונות חריגים בגודלם הם אלו שגרמו לאותם שינויים דרמטיים על פני כדור הארץ. כמו כן, בעקבות מציאתם של בעלי חיים קפואים שלמים לחלוטין (שלא עברו כל תהליך של רקבון), טען קיווייה כי אותם אסונות היו פתאומיים וחדים – כך שלא היה אף די זמן לאותן חיות להתחיל את התהליך הטבעי של התפרקות. קובייה אף סבר כי אין קשר בין החיות המאובנות שנמצאו ובין החיות הקיימות היום, מאחר שקשר כזה מצריך צורות ביניים בין, לדוגמה, החיות דמויות הפילים שנמצאו בסיביר (שכונו לימים "ממותות") לבין פיל בן זמנו. מכאן הוא מסיק את הדברים הבאים:

Cquote2.svg

מכך אנו רשאים להסיק כי זנים עתיקים, שהם עתה נכחדים, היו קבועים בצורתם ובאופיים כמו אלו הקיימים בהווה; או שלפחות הקטסטרופה שהשמידה אותם לא השאירה להם מספיק זמן ליצור שינויים, שלכאורה, אומרים שהתרחשו [כדי שיהפכו לזנים בני ההווה].‏[2]

Cquote3.svg

בנוסף לסקירת ההוכחות המדעיות לטיעונו, חזר קיווייה למסורות הנוגעות לטבע, לצורך חישוב הזמן שעבר מאז שהתרחשה הקטסטרופה האחרונה. קיווייה הניח כי למשה, מחבר התורה, לא היה אינטרס לשנות את תיאור היווצרות העולם, וכי עצם הישמרותו של הסיפור המקראי במשך שנים כה רבות מעיד על נכונותו. על כן, לפי חישוב הזמן שעבר מאז זמן חייו של משה, והנחה כי לאחר זמנו של משה לא התקיימו קטסטרופות נוספות (כלומר, המבול הוא הקטסטרופה האחרונה שהתרחשה בעולם במצבו הנוכחי), טוען קיווייה:

Cquote2.svg

כפי שמשה קובע את קיומו של אירוע קטסטרופלי בקנה מידה אוניברסלי, שנגרם מהתפרצות של מים והוביל לחידושו המוחלט של המין האנושי, ומתייחס בלבד לתקופה שהייתה 1,500 או 1,600 שנה לפני זמנו, אפילו לפי אותם העתקים המאפשרים את המרווח הגדול ביותר, בהכרח [שהאירוע] כנראה התרחש לפני פחות מחמשת אלפים שנה לפני ימינו אנו.‏[3]

Cquote3.svg

כך, לפי קיווייה, המבול הוביל להיקברותן תחת מים של תרבויות, בעלי חיים וצמחים שונים, רק כדי שלאחר נסיגת המים יתפתחו בהדרגה אותן תרבויות אנושיות אותם אנו מכירים כיום. המבול, ואירועים קטסטרופליים אחרים שקדמו לו, הם שגרמו לשינויים בשכבות כדור הארץ ולעדויות, בצורת מאובנים, של בעלי חיים שאינם קיימים כיום.

בתאוריה של קיווייה יש פגם משמעותי: אסונות רבים יובילו להפחתה מתמדת בכמות הזנים על כדור הארץ, דבר הנוגד את העובדה שמספר המינים רק עולה. לכן, ממשיכיו של קיווייה אימצו גישה אחרת, המסבירה את העלייה במספר המינים בכך שלאחר כל אסון היה תהליך בריאה אלוהי נוסף.‏[4]

צ'ארלס לייל והמחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'ארלס לייל

צ'ארלס לייל היה פרופסור לגאולוגיה בקינגס קולג' בלונדון. בשנת 1830 פרסם לייל את ספרו עקרונות הגאולוגיה, שבו הביע תמיכה בתאוריה של האטון. לייל בעיקר סמך את ידיו על עקרון האחידות של האטון, שלפיו לא היה שינוי משמעותי בין מצב כדור הארץ בעבר וכיום, אלא שכל השינויים הוא תוצאה של תהליכים איטיים והדרגתיים. עקרון זה עומד בבסיס הגישה היוניפורמיטריאניסטית, הנחשבת התאוריה המרכזית המתחרה לקטסטרופיזם.

לייל יצא נגד הקטסטרופיסטים בטענה כי הם "מקלקלים" את המדע בכך שהם מערבבים בו גישות דתיות – האסונות שהם מתארים הם כמו אמונה בנסים. בספרו מעלה לייל את השאלה מה היה קורה לו האיטלקים בתחילת המאה ה-12 היו מוצאים מפות כוכבים שהיו שאריות של תרבות קודמת שהייתה מתקדמת טכנולוגית כמו אירופה של זמנו; כלומר, האיטלקים היו רואים מפה המתארת את קיומם של כל מיני כוכבים, שהם אינם יכולים לראות בשמיים (כי אין להם את האמצעים המתאימים). לייל עונה כי סביר להניח שהאיטלקים היו מגיעים למסקנה שכתוצאה מאסון גדול שהתרחש הושמדו כל אותם כוכבים שמופיעים במפות, שהרי מצוין בדיוק המקום שבו אמורים להיות אותם כוכבים – אך הם אינם שם. בהמשך, לאחר המצאת הטלסקופ, היו רואים מחדש את אותם כוכבים "נעלמים", וכאשר הפילוסופים של התקופה היו נדרשים לענות מהם אותם כוכבים, בהיותם שבויים בקונספציה שיצרו לעצמם, הם, במילותיו של לייל:

Cquote2.svg

במקום להודות בהיקף בורותם ולשאוף להיפטר ממנה על ידי התמודדות עם העובדות החדשות, הם יהיו עסוקים במלאכת סרק של ניסוח תאוריות בדיוניות על קטסטרופות ומהפכות אדירות במערך היקום.‏[5]

Cquote3.svg

בהמשך ספרו טוען לייל כי השינויים המשמעותיים במבנה האדמה והרכבה, כפי שמתארים אותם הקטסטרופיסטים, היו יכולים להתרחש גם כתוצאה מאירועים טבעיים רגילים, בעוצמה כפי שאנו מכירים אותם כיום. כמו כן, האירועים שהיו התרחשו רק בחלק מסוים של העולם, ולטווח זמן קצר יחסית, כך שלא סביר שהשפיעו על כולו. לכן אומר לייל:

Cquote2.svg

כאשר אנו באים לחזות את התרחשותן העתידית של אותן קטסטרופות, אנו רשאים להתייחס אליהן כחלק מהסדר הטבעי הנוכחי, וכך גם כחלק מאותן השערות שלנו על אירועי העבר, בהתחשב בכך שלא נדמיין אותם כיותר תדירים או רחבים ממה שאנו מצפים שיתרחש בעתיד.‏[6]

Cquote3.svg

כלומר, האירועים שהתרחשו בעבר, שמתרחשים בהווה וכנראה גם אלו שיתרחשו העתיד הם בעלי אותה עוצמה והיקף – ולא קטסטרופות עצומות ממדים.

היחס לקטסטרופיזם כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שלייל יצא נגד הקטסטרופיסטים כגאולוגים לא מוצלחים, המערבבים בין דת ומדע, הרי שעד אמצע המאה ה-20 היו שראו בקטסטרופיזם "מדענים גרועים", שעיכבו את התפתחות המדע; לעומתם, לייל והיונפורמיטריאניסטים האחרים נחשבו כמובילי הגישה המדענית הטהורה, "מדענים מוצלחים" אשר שהובילו את המדע קדימה.‏[7] לכן, לייל נחשב לאבי הגאולוגיה המודרנית, מי שהוציא את הדת והכוחות העל-טבעיים מתחום זה והצעיד את התחום לאיפה שהוא היום.‏[8]

אולם, יש היוצאים נגד טענה זו, ומראים שגם לייל לא היה חף מהתייחסות דתית: הוא האמין בדאיזם, התפיסה שלפיה העולם נברא על ידי האל בצורה מושלמת, ולכן לאחר סיום הבריאה הוא נכנס להמשך פעילות באופן עצמאי, ללא התערבות נוספת של האל. כמו כן, גישות אחרות של לייל לגבי התפתחות הגאולוגיה, כמו הרעיון שהעולם נצחי (ומכאן, חסר גיל) אינן מקובלות על מדענים כיום.‏[9] ככל הנראה, דברים נוספים שתרמו להתפתחות המיתוס סביב לייל הייתה עובדת היותו כותב פופולרי במיוחד בזמנו, וההשפעה שהייתה לו על דרווין ותורתו.‏[10]

כיום זוכה הקטסטרופיזם לתמיכה בעיקר מצד בריאתנים המאמינים ב"עולם צעיר" – אנשים דתיים, הממשיכים להחזיק בדעה כי העולם נברא על ידי האל כפי שמתואר במקרא.‏[11] ישנה אף תנועה של נאו-קטסטרופיזם, שהרחיבה את התאוריה כך שתתייחס ליקום כולו, ולא רק לכדור הארץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bowler, Peter J. & Iwan Rhys Morus. 2005 Making Modern Science: A Historical Survey, Ch. 5: The Age of the Earth. Chicago: The University of Chicago Press. 103-127.
  • Sapp, Jan. 2003. Genesis: The Evolution of Biology, Ch. 1: Evolution and Revolution. New York: Oxford University Press. 3-15.
  • Georges Cuvier. 1817. Essay on the Theory of the Earth, 4th edition. In Baigrie, Brian S., ed. 2004. Scientific Revolutions: Primary Texts in the History of Science. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall. 239-245.
  • Charles Lyell. 1830. Principles of Geology, vol. 1. In Baigrie, Brian S., ed. 2004. Scientific Revolutions: Primary Texts in the History of Science. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall. 251-265.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bowler, Peter J. & Iwan Rhys Morus. 2005 Making Modern Science: A Historical Survey, Ch. 5: The Age of the Earth. Chicago: The University of Chicago Press. p. 112.
  2. ^ Georges Cuvier. 1817. Essay on the Theory of the Earth, 4th edition. In Baigrie, Brian S., ed. 2004. Scientific Revolutions: Primary Texts in the History of Science. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall. p. 243 (בתרגום חופשי).
  3. ^ שם, עמ' 245 (בתרגום חופשי).
  4. ^ Sapp, Jan. 2003. Genesis: The Evolution of Biology, Ch. 1: Evolution and Revolution. New York: Oxford University Press. p. 12.
  5. ^ Charles Lyell. 1830. Principles of Geology, vol. 1. In Baigrie, Brian S., ed. 2004. Scientific Revolutions: Primary Texts in the History of Science. Upper Saddle River, NJ: Prentice Hall. p. 253 (בתרגום חופשי).
  6. ^ שם, עמ' 257 (בתרגום חופשי).
  7. ^ Bowler, Peter J. & Iwan Rhys Morus. 2005 Making Modern Science: A Historical Survey, Ch. 5: The Age of the Earth. Chicago: The University of Chicago Press. p. 104.
  8. ^ שם, שם.
  9. ^ שם, עמ' 123.
  10. ^ שם, עמ' 125.
  11. ^ שם, עמ' 103.