קידוח ימי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קידוח ימי הוא תהליך מכני של יצירת חלל עמוק בשכבות תת-הקרקע של הים. לרוב מתבצעים הקידוחים על מנת לאתר מרבצי גז טבעי ונפט פוסילי (מאובן) בעומק תת-הקרקע, ומיועדים להפקת אנרגיה. המרבצים נוצרים כתוצאה מצמחים ובעלי חיים שנרקבו בשכבות תת-הקרקע במשך עשרות ומאות מיליוני שנים. החומר האורגני נצבר תוך שהוא מכוסה בשכבות. תהליכי חום ולחץ לאורך מילוני השנים הופכים את מצבור החומר האורגני לחומר דלק נוזלי (נפט), גז (גז טבעי) ומוצק (פצלי שמן).

הקידוח בשטח הים מתבצע באמצעות אסדת קידוח ייעודית. מרבצי הנפט והגז מאותרים באמצעות ציוד מיוחד שמצוי באסדות. הקידוחים עשויים להגיע לעומק של מספר קילומטרים ובזוויות שונות על מנת לקבל גישה פיזית אל מרבצי הגז ו/או הנפט ולהשמישם כבאר פרודוקטיבית. עם מציאת באר נפט רווחית מותקנת אסדת קידוח עמידה תוך בניית יסודות פלדה ובטון או באמצעות כבלי מתכת. תפוקת השימוש בבאר נפט ממוצעת תלויה באיכות ובכמות החומר האורגני. אורך חיי באר נמשך כ-10-20 שנים בממוצע (עד להתרוקנותה).

הסיכון לים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך הקידוח בים נחשב לפעולה מכנית עוצמתית בעלת סיכונים תפעוליים רבים ובעלי השלכות סביבתיות וכלכליות רבות. תקלה בתהליך הקידוח תגרום לזיהום חופים נרחב למשך תקופה ארוכה, לפגיעה קשה ולמותם של החי והצומח הימי. פגיעה אקולוגית מסוג זה תגרום להפחתת מספר המינים, לירידה בכמות הפרטים ולירידה באופן פיזורם. בין המינים הנפגעים דגים, ציפורים, צבים ויונקים ימיים אחרים. זיהום קיצוני הפוגע באיכות המים, בקרקע ובמשקעי החול יביא לפגיעה כוללת בחי ובצמחיה הימית. עקב כך, עלולים להיווצר פגיעה במקורות המזון בבתי הגידול הימיים ואובדן החי והצומח. שינויים בתנאי הסביבה ושינויים במקורות המזון עלולים לגרום לאורגניזמים שונים להימנע מאזורים מסוימים, ששימשו עבורם בעבר כבתי גידול או כנתיבי נדידה.

בחיפוש והפקת גז ונפט מצויים פליטות וגורמי זיהום נפוצים. במסגרת הפעילות התפעולית והתהליכית מתקיימות השלכות פסולת קידוח (Cuttings) ובוץ קידוח לים, הזרמה לים של ביוב, מי שיפוליים לאחר טיפול (נוזלי מכונות וסביבתן), רכז התפלה, מי קירור, פסולת ביתית וחומרים מסוכנים באסדה. כך למשל, במקרה של זיהום ים בשמן ידלוף חומר הידרוקרבון לסביבה הימית. לחלופין עלולה להתרחש תקלה חמורה בבסיס הקידוח (BOP), התנגשות של כלי שיט באסדה, חבלה וכדומה

השלכות חברתיות כלכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעה הכלכלית של הפגיעה בסביבה ובמערכות האקולוגיות החופיות כוללת אובדן אפשרות לפעילות עסקית כגון, התפלה, דייג, נופש ותיירות ופעילויות ספורט. זיהום הים והנזקים שהוא גורם מנוגדים להסכמים בינלאומיים רבים שישראל התחייבה עליהם (הסכם מדינות הים התיכון שנחתם באמנת ברצלונה, והארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי OECD) ועלול להביא לידי השלכות דיפלומטיות ובינלאומיות שליליות.

המשמעויות הכלכליות של אסון סביבתי מסוג זה נרחבות וכבדות משקל בסדרי גודל חסרי תקדים מבחינה ישראלית. בנוסף לפגיעה הממושכת בסביבה הימית וההשלכות השליליות על כל המערכת האקולוגית, תקלה בקידוח הימי (העדר יכולת התמודדות כלכלית לשקם ולשפות את הניזוקים מצד החברה הקודחת) יסחוף את כל המשק למשבר כלכלי עמוק. הנזקים יבואו לידי ביטוי בתחומי הבאים:

  • בריאות הציבור – זיהום הים עלול לגרום לתחלואה, הוצאות רפואיות גדולות, אובדן ימי עבודה במשק ולאובדן שכר. במקביל, הזיהום גורם להפסדים כלכליים ליצרני המזון שמקורו בים בעקבות הירידה בצריכה ומהפגיעה בתדמית המוצרים.
  • אובדן רווחה – זיהום הים פוגעה בהנאה משימוש הפנאי בחוף הים. חוף מזוהם מרחיק את הציבור ומאלץ אותו לבחור בחוף חלופי. עובדה הגורמת לעלויות נסיעה גבוהות, לאובדן זמן או לבחירה בפיעלות אחרת מהנה פחות. העלות הכלכלית הכוללת מתחשבת גם באובדן האפשרויות שניצבות בפני הציבור כחלק מעלות זו. גם הידיעה כי החוף סבל בעבר מפגיעה סביבתית מפחיתה את ההנאה שבשימוש בו.
  • אובדן עסקי ופיננסי – עסקים המצויים בקרבת החוף ונשענים באופן מרכזי על מבקרי החוף כלקוחות סובלים מנזק פיננסי עקב זיהום החוף ועקב סגירתו לרחצה. עסקים אלו כוללים מסעדות, קיוסקים, דוכני מכירה, מלונות, חניוני רכב וחנויות. בנוסף, יש לקחת בחשבון את השפעת המכפיל העסקי (ספקי המזון למסעדות בחוף, שירותי הובלה, שמירה, ניקיון, חברות כוח אדם, פרסום וכדומה) על הכלכלה. זיהום ים של חופים גורר פגיעה במוניטין החוף והאזור כולו. הפגיעה המתמשכת במימי הים גוררת במקרים רבים לירידת ערך הנדל"ן באזור ולאובדן הכנסות ממיסים לרשויות המקומיות ולמדינה.
  • היבטים ביטוחיים – אסון סביבתי המתרחש בים יחייב את גורם הנזק בעלויות ניקוי ושיקום עצומות. גובה ההשקעה הנדרשת היא זעומה לעומת התנובה הצפויה מקידוחים אלו. בישראל כל חברות הגז והדלק הינם חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה. אסון סביבתי ואקולוגי בים יחייב את החברות לשלם את עלות השיקום ויגרום להן להפסדים ניכרים בשוק ההון, אך לא רק בעלי החברה והמניות ישלמו. אף על פי שלא כל כספי שוק ההון מושקעים ישירות במניות אנרגיה, גל ההדף של אסון סביבתי בים יכה גלים בשוק ההון הישראלי כולו (הריכוזי גם כך) ויביא להפסדים עצומים לקרנות הפנסיה ולפגיעה ישירה בתשלומי הפנסיה. חשיפה של חברות הגז לסיכונים סביבתיים ימיים חושפת לסיכון גם את פנסיית הציבור כולו המחויב בחוק לחסכון פנסיוני.

תאונות וזיהומי ים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסון הנפט של אקסון ואלדז היה אסון אקולוגי, שנגרם מדליפת נפט גולמי ממכלית הנפט אקסון ואלדז. התקרית אירעה ב-24 במרץ 1989 במפרץ הנסיך ויליאם שבדרום אלסקה. האסון נחשב לאחד האירועים הימיים הסביבתיים החמורים בהיסטוריה. מיקומו המרוחק של המפרץ ובעיות הנגישות אליו הקשו על תוכניות ופעולות התגובה של הממשלה והתעשייה. ההערכה הרשמית היא שבעקבות התבקעות המיכלית ובמהלך האסון נשפכו לים כ-257 אלף חביות נפט גולמי. סערה שפרצה במפרץ שלושה ימים לאחר פגיעת המכלית בשונית העבירה כמויות גדולות של נפט לרבים מהחופים הסלעיים בשרשרת האיים בסביבה וגרמה לזיהומם ולפגיעה אקולוגית חמורה באזור שהיה בית גידול למינים רבים של בעלי חיים. תוצאות ארוכות טווח של האסון בואו לידי ביטוי באובדן תועלות כלכליות וערכיות ציבוריות (דיג, תיירות, פנאי וכדומה). אסון אקסון ואלדז עדיין גובה מחיר גם 20 שנה אחרי ובינתיים עומד על 7 מיליארד דולר.

מקרה התלקחות ודליפת דלקים החמור ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית (פי 20 מאסון אקסון ואלדז) הוא זה שהתרחש על אסדת קידוח Deepwater Horizon במפרץ מקסיקו במסגרתו שקע פרויקט הקידוח במימי המפרץ. בעקבות האסון דלפו לים כמויות חסרות תקדים של נפט גולמי, ונפגעו ונהרגו עשרות בני אדם. עלות האסון נאמדה בכ-40 מיליארד דולר והוא נחשב לאסון הסביבתי הגדול ביותר בהיסטוריה תוך גרימת נזק אדיר לים ולסביבה החופית במפרץ. דליפת הנפט החלה כתוצאה מהתפרצות באר נפט תת-מימית ב-20 באפריל 2010 וגרמה לדליפתם של 780,000 מטרים מעוקבים של נפט (4.9 מיליון חביות או 210 מיליון גלונים) בשטח מוערך שבין 6,500 ל-180 אלף קמ"ר. ההתפרצות יצרה פיצוץ קטלני על גבי אסדת קידוח הנפט Deepwater Horizonאשר ממוקמת בשדה הנפט התת-ימי Macondo Prospect, כ-64 ק"מ דרומית לחופי לואיזיאנה. במהלך הפיצוץ נהרגו 11 מהקודחים ונפצעו 17 קודחים נוספים.

קידוחי ים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום קידוחי הנפט והגז מוסדר בישראל מכוח חוק הנפט משנת 1952, והוא אינו מתייחס לקידוחי ים באופן ספציפי מפאת התקופה בה נחקק ואינו התעדכן באופן רלוונטי עד עתה לגבי תחום הקידוח הימי. החל בשנת 1999 התרבו הסימנים למציאת גז ונפט בים התיכון, וחברות מסחריות רבות החלו לפעול ולהשקיע בקידוחי ים. שכבת תת-הקרקע הייעודית לקידוחים במי הים התיכון היא שכבת היורה (5,150 - 5,800 מטרים) בעומק מים של כ-95 מטרים.

סיכון ספציפי סביב קידוחי הים מול חופי ישראל הוא היותם מקורות אנרגיה בעלי ערך רב ופוטנציאל נפיצות גבוה. אלו הופכים את אסדות הקידוח למטרות אפשרויות עבור פעילות טרור עבור מדינת ישראל.

רגולציה של קידוחי ים בישראל

בישראל המשרד הממשלתי האחראי על הנושא הוא המשרד האנרגיה והמים. במסגרתו מצויות רשות הנפט ורשות הגז (ללא סמכויות אופרטיביות בנושא קידוחי הים). אגף ים וחופים במשרד להגנת הסביבה מהווה בעל עניין נוסף לפעולות קידוח, אך בעל יכולות פיקוח ואכיפה מוגבלות ביותר. במדינת ישראל לא חלים כללים, הנחיות או דרישות תפעוליות כלשהן הנוגעות להשלכות הסביבתיות של קידוחי הים. לפיכך, גם חסרה חלוקה של תחומי אחריות ושיפוי במסגרת תוכנית חירום למקרים של דליפה והתלקחות. לקידוח הגז והנפט הישראלים מאפיינים ייחודים המגבירים את הסכנה ועוצמת האסון במידה ויתרחש. הקידוחים בים התיכון מול חופי ישראל מצריכים קידוחים עמוקים יותר – עומקי קידוח שטרם נצבר לגביהם ניסיון במקומות אחרים בעולם. בנוסף, הים התיכון מהווה ים קטן וסגור. קצב מיהול המים בו נמוך והוא אינו מחובר לאוקיינוסים גדולים. במקרה של דליפה ממקור הקידוח, יוותרו החומרים הדולפים באזור לתקופה ממושכת עד שידוללו. בשל כך הגישה לאחרונה עמותת "צלול" התנגדות לקידוחי ים 3, המתוכננים לצאת אל הפועל בסמוך לחופי אשדוד על ידי חברת "שמן משאבי נפט וגז בע"מ", עקב האפשרות לפגיעה חמורה בים והסביבה החופית. ההתנגדויות שהוגשו, מתבססות על העדר היערכות רגולטורית הולמת (סמכויות פיקוח ואכיפה) לתרחישי דליפות נפט שעלולות לגרום לאסון סביבתי, כלכלי ותיירותי, כפי שאירע במקרי אסונות רבים של קידוחי ים ברחבי העולם.

קידוחים בשטח הטריטוריאלי הימי של ישראל

19 אזורי קידוח עיקריים פרושים על פני מפת קידוחי הים. החלקות השונות מצויות בשטח שמול חופי מדינת ישראל החל מהאזור הימי שמול הקריות בצפון ועד האזור שמול אשקלון בדרום. זכויות הגז והנפט מצויים בידי מספר חברות המסחריות, שבידיהן היתרי קידוח, רישיונות ואחזקות כגון: רציו ים (בשליטת חברת נובל ודלק) בראשות ישעיהו לנדאו, ישראמקו בראשות רובי מימון, קבוצת דלק בראשות יצחק תשובה וחברות נוספות.

מניעת וטיפול באסון סביבתי בישראל

ארגוני סביבה פועלים להגברת המודעות הציבורית ומגישים התנגדויות לרגולטור נוכח תנאי רישיון הקידוח של החברות המסחריות להן ניתנו זכויות הקידוח במי הים התיכון. תנאי הרישיון לקידוח ים הנדרשים כיום אינם מספיקים לכיסוי עלויות הנזק האדירות במידה ויתרחש אסון סביבתי. ההכנסות הצפויות מקידוחי הגז בלבד נאמדות בלמעלה מ-320 מיליארד שקל ואילו מחיר הזיהום, במידה ויתרחש, יהיה מיליארדי שקלים לפחות. לעומתם, ההשקעות הנדרשות לטובת הגנה על החופים מסתכמות בכ-20 מיליוני שקלים בנוסף למערכת ניטור והגנה הנדרשות באתרי הקידוחים – אחוזים בודדים מההכנסות עבור על חופי המדינה. גם במידה שחברות הגז והדלק ירכשו ביטוח כדי להגן על השקעותיהם ולהפחית את החשיפה שלהם לאחריות מאסון סביבתי, הביטוח יועיל רק מבחינה חשבונאית ועובר פעולות שיעשו בדיעבד לאחר הזיהום, שכן הוא לא ימנע מהזיהום להתפשט לחופי הארץ ולמדינות השונות בים התיכון ולגרום לנזק סביבתי יקר. השקעה מאסיבית בבניית יכולת ואמצעים להתמודד עם אירועי זיהום ים תפחית את הנזקים של אסון סביבתי. גם כיום מדינת ישראל טרם הקצתה את התקציבים הנדרשים לתוכנית לאומית למוכנות ותגובה לאירועי זיהום ים.

דוח ועדת צמח

בשנת 2011 מונה שאול צמח, מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, לעמוד בראש ועדה בינמשרדית שתגבש את מדיניות ישראל במשק הגז הטבעי ולאזן בין צורכי שוק הגז המקומי לבין מטרות כלכליות, סביבתיות ומדיניות. המלצותיה העיקריות של הוועדה עסקו בעיקר בייצוא המסחרי של תוצרי קידוחי הים. בתוך כך, נטענו הטענות הבאות:

  • יש להקפיד על סטנדטים והיבטים בטיחותיים-סביבתיים שחברות הקידוח תחויבנה לאמץ באמצעות מנגנון רגולטורי כתנאי הסכם קיבוצי.
  • מאחר שהאינטרס הציבורי גובר על זכות הקניין הפרטי, על המדינה לבנות מנגנון שיתמרץ את החברות המסחריות לשתף זו את זו במחקר ובפיתוח בתחומי החדשנות הסביבתית-בטיחותית. בעולם קידוחי הים מדובר על תחומים בעלי ערך החורג מהערך המסחרי.
  • יש לעודד חברות לפעול לחדשנות טכנולוגית באמצעות קביעת סטנדרטים סביבתיים מחמירים ובכך להפחית את המעמסה הבירוקרטית על המחוקק למציאה ואכיפה של טכנולוגיות מיטביות.
  • הגדלת הייצוא המסחרי של המשאב מעלים את הסיכוי למיצוי הפוטנציאל הגלום בים, אולם הם באים תוך מחיר סביבתי כבד (תפיסת שטחי קרקע, פגיעה בבתי גידול בים וביבשה, זיהום ים, הגברת הסיכון לבני אדם וכדומה). משום כך, תחשיבי ההיצע והביקוש חייבים לכלול עלויות חיצוניות, על מנת שיוקטן ההיצע, יועלה מחיר שווי המשקל ויקטנו הכמויות.

דוח ועדת ששינסקי

הוועדה לבחינת המדיניות הפיסקאלית בנושא משאבי נפט וגז בישראל היא ועדה ציבורית בראשות פרופ' איתן ששינסקי. הוועדה – שכונתה ועדת ששינסקי על שם העומד בראשה - הוקמה בשנת 2010 על ידי שר האוצר דאז יובל שטייניץ על מנת לבחון את נטל המס הראוי (תגמולים למדינה) על הפקת נפט וגז טבעי בישראל. הוועדה המליצה להעלות את המיסוי על רווחי הפקת נפט וגז. נוסחת חישוב המס שקבעה ועדת ששינסקי קובעת יחס בין הכנסות היזמים לבין העלויות שהשקיעו בחיפושים ובהפקה, ממנו יתחיל המיסוי של החברות. אין העדפה של נקודות זיכוי להשקעות בחדשנות טכנולגית, דאגה לבטיחותו וערנותו של העובד, מדיניות תמריצים או קנסות, הכשרת כוח אדם, שיתוף פעולה עם גופים חיצוניים, העדפת גורמי ייצור סביבתיים, ביצוע מחקרים ואיסוף נתונים ושקיפות סביבתית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]