קידוש השם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, קידוש השם - נכונותו של יהודי לקיים את המצוות ולהימנע מלהפר אותן- גם במחיר של הקרבת החיים. אמנם, היהדות היא דת מקדשת חיים, וההלכה מתירה ואף מחייבת כל יהודי להפר את המצוות, במידה ועליו לעשות זאת על מנת להציל את חייו. אף-על-פי-כן, ישנם שלושה איסורים אשר אותם חייב, עפ"י הדת, כל אדם לקיים, גם במחיר הקרבת החיים. אלו הם איסורי ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ורצח. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים הקריבו את חייהם על קידוש השם, במיוחד בתקופות בהן היו ניסיונות להמרת דת המונית כפויה של היהודים- רבים בחרו למות ולא לחלל את השם בעבודה זרה.
ישנה הקבלה מסוימת בין מושג "קידוש השם" ביהדות למושגים מרטיריות בנצרות ואסתשהאד באסלאם.
תוכן עניינים |
[עריכה] חובת קידוש השם ביהדות
על פי הרמב"ם, מהווה קידוש השם חובה הלכתית, וזה שאינו מקיימה: "חילל את השם ברבים וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על לא תעשה שהיא חילול השם". עם זאת, אין מענישים את המחלל את השם מאונס. חובת קידוש השם נובעת מהיותם של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים איסורים שהם בבחינת ייהרג ובל יעבור. זאת ועוד, על פי ההלכה, בשעה של גזירות שמד מוחל דין "ייהרג ובל יעבור" אפילו על הקלות שבעבירות, עד "שרוך הנעל", כלשון הגמרא. המושג "שרוך נעל" הוא צבע או אופן שריכת הנעליים שאותה הרומאים חייבו את היהודים, ולפי הגמרא, מחויבים למות ולא לשנות ממנו, כדי לא להיכנע לגזירת השמד.
[עריכה] קידוש השם בתנ"ך
כמופת היסטורי לקידוש השם נעשה שימוש בעקידת יצחק. עפ"י הכתוב בספר בראשית (פרק כ"ב), נצטווה אברהם אבינו על ידי האל להקריב כקורבן על המזבח את בן זקוניו, יצחק. אברהם עשה כדבר האל, עלה להר שהאל הראה לו (הר מוריה), הכין את המזבח, קשר את יצחק, אחז בסכין, והיה מוכן לשחוט את בנו על המזבח. ברגע האחרון הופיע לפניו מלאך וציווה עליו לשחרר את יצחק מהעקידה ולהקריב במקומו איל שנשלח אליו. בדת היהודית, אברהם נחשב לאחד מגדולי הצדיקים, כיוון שהיה מוכן להקריב את בנו על קידוש השם.
אף שבעקידת יצחק, כפי שהיא מתוארת במקרא, לא בוצעה בפועל ההקרבה, נמצא באגדה מקור לרעיון לפיו יצחק מת, אך קם לתחייה מאוחר יותר. כמו כן, על פי האגדה היהודית אברהם הושלך על ידי נמרוד לכבשן האש בשל סירובו להאמין באלילי אור כשדים וניצל בנס. (בבלי מסכת פסחים דף קיח/א; בראשית רבה, פרשה לח פסקה יג).
מקרה נוסף של קידוש השם אשר מוזכר בתנ"ך הוא מקרה חנניה, מישאל ועזריה, אשר סירבו למלא את פקודת נבוכדנאצר מלך בבל להשתחוות לפסל (דניאל ג'). השלושה הודיעו לנבוכדנאצר שהם מוכנים למסור את נפשם כדי שלא להפר את מצוות התורה. משראה המלך הבבלי שהם ממאנים לעבור על איסור עבודה זרה, השליך אותם לכבשן הלוהט ורק נס משמים הצילם.
[עריכה] בימי הכיבוש הסלאוקי
בשנת 167 לפנה"ס החליט מלך האימפריה הסלאוקית, אנטיוכוס הרביעי, לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל.
בספר חשמונאים א' מתוארות גזירות השמד:
| "וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה, ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולות, וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, לבנות במות והיכלות ופסילים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, ולהניח את בניהם ערלים, לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך - יומת." | ||
ביום כ"ה בכסלו שנת 167 לפנה"ס הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש וחצי שנים. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והעדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה. אלעזר הזקן, שהיה אחד מנכבדי העם, צווה לאכול מבשר החזיר והוצא להורג בשל סירובו. אחד הידועים בסיפורי קידוש השם בתקופה ההיא היה סיפורה של חנה ושבעת בניה: שבעת בניה של חנה נתפסים בידי המלך המצווה עליהם לעבוד לאלילים, כל אחד מהם מסרב בתוקף, אפילו הקטן שבהם. שבעת הבנים מעונים למוות אך לא בוגדים באמונתם. האישה שאיבדה את כל בניה שולחת יד בנפשה.
בספר חשמונאים ב' מתואר סיפור זה:
| "ועוד היה מעשה ששבעת אחים ואמם נתפסו ונאנסו לאכול מבשר חזיר האסור, ויוכו בשוטים ובגידים. ואחד מהם, שהיה המדבר בעדם, אמר: התרצה לחקור ולדעת אותנו? נכונים למות, מלעבור על תורת האבות." | ||
בסופו של דבר, התנגדות היהודים לקבל את גזירת השמד הולידה את מרד החשמונאים, במהלכו נהרגו יהודים נוספים על קידוש השם, אך בסופו- גורש הכובש הסורי מהארץ.
[עריכה] בימי הכיבוש הרומי
בשנת 41 הורה הקיסר הרומי גאיוס קליגולה להציב את פסלו בבית המקדש בעקבות ידיעה שהגיעה אליו על כך שהיהודים הרסו מזבח שהוקם לכבדו על ידי תושביה ההלניסטים של יבנה מכיוון שהוא היה סמוך לבית כנסת. משנוכח שהיהודים מסרבים לאפשר את הצבת הפסל ציווה קליגולה לעשות זאת בכוח ואם יתנגדו היהודים – להרוג את המתמרדים ולמכור את כל העם לעבדות. היהודים הכריזו שהם מעדיפים למות, ובלבד שלא לעבור על חוקי התורה. הסכנה הייתה רבה, אך קליגולה נרצח, ויהודה ניצלה.
פונטיוס פילטוס,נציב יהודה, הביא באחד את צלמי הקיסר טיבריוס לירושלים בשעה שנכנס לעיר עם צבאו, הוא סירב לבקשת היהודים להסיר אותם בנימוק שצעד כזה יהיה עלבון לקיסר.
יוסף בן מתתיהו מתאר את המקרה בספרו קדמוניות היהודים:
| "כשחזרו היהודים ובאו בתחנונים, הקיף אותם בחייליו, שהיו חמושים בנשק מתחת לבגדיהם, ואיים שמיד יהרוג אותם אם לא יחדלו לצעוק. אך היהודים נפלו על פניהם וחשפו את צווארם, ואמרו שיקבלו על עצמם בשמחה את המוות ובלבד שלא יעברו על דתם." | ||
יוסף בן מתתיהו מספר, שאחת הסיבות לפרוץ המרד הגדול בשנת 66 הייתה טענת הקנאים, אדם לא יכול לשרת שני אדונים. לפיכך, לפי הקנאים, כניעה לשלטונה של רומי הרי היא כמו עבודה זרה, ואילו יציאתם למרד נגד השלטון הרומי תוך סיכון חייהם היא בבחינת קידוש השם.
69 שנה לאחר מכן, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא, החליט הקיסר אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לתרבות ולדת היהודית באמצעות גזירות אדריאנוס בתקופה שכונתה "דורו של שמד". לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות הנוגעות לעיקרי הדת: בין היתר הוא אסר עליהם להתכנס בבתי כנסת ובבתי מדרש, לחגוג חגים ולשמור שבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע. רבים מתו על קידוש השם ובלבד שלא ייאלצו לקיים את הגזירות, בהם גם עשרת הרוגי מלכות שהיו ממנהיגיו הרוחניים של העם. בין אלה היה גם רבי עקיבא בן יוסף אשר עונה למוות על ידי הרומאים ובטרם יצאה נשמתו קרא: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". מאז הפכה קריאת שמע לסמל של קידוש השם.
[עריכה] קידוש השם בימי מסעות הצלב
תקופת קידוש השם הגדולה בתולדות ישראל הייתה בימי מסעי הצלב. יהודי אשכנז עמדו בניסיון כמעט ללא יוצא מהכלל. ליהודים בתקופה זו, שלא כיהודים בתקופות מאוחרות יותר, יכולה הייתה המרת הדת להוות פתח הצלה בטוח. אף על פי כן הם לא התפתו, כפי שטוען ספר חסידים: "בקידוש השם הכול עומדים בנקל.. ואפילו אחד מאלף אינו כופר". תסכולם של היהודים משתיקתו של האלוהים אל מול קורבנם, כפי שבאה לידי ביטוי בציטוט המדרש: "מי כמוך באילמים ה'", לא מנע מהם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצרות.
מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והוצאתם לשמד. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:
| "מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא." | ||
כרוניקה זו יחד עם כרוניקות נוספות שנכתבו ב-1096 מדגישות את מעמדה הגבוה של האישה באשכנז באותה תקופה: האישה היא הנלחמת בפועל בצלבנים, האישה היא הטובחת את ילדיה אף ללא רשות מהבעל, ומעשיה מהווה חזרה למוטיב חנה ושבעת בניה.
על פי תאוריה של ההיסטוריון ישראל יעקב יובל, הריגת הילדים בידי הוריהם היוותה הרקע להיווצרות עלילות הדם.
פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. מהר"ם מרוטנברג מזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים היא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להפוך למשומדים. מהר"ם מרוטנברג האמין כי מקדשי השם אינם סובלים: "כשהאדם גומר בדעתו לקדש את השם, ויצא מפיו רוח טהרה, וברור הדבר שהוא מאת השם... כל מה שעושין לו הן חניקה, הן סקילה, הן שריפה, הן קבורת חיים, הן תליה, אינו כואב לו כלום...", והוכיח זאת מכך "שאין לך אדם בעולם שאם היה נוגע אפילו באצבע קטנה באש שלא היה צועק", ואילו מקדשי השם אינם צועקים כשנשרפים ונהרגים.
קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו אף ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". זו התנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי.
אגדה על קידוש השם שנפוצה במאה ה-13 היא הסיפור על רבי אמנון ממגנצא המהווה בסיס לפיוט ונתנה תוקף.
[עריכה] קידוש השם בתקופות מאוחרות
קידוש השם נמשך בעם ישראל גם בתקופת המוות השחור, גירוש ספרד, עלילות הדם, גלי הפרעות וגזרות ת"ח ת"ט. בשואה הורחב מושג קידוש השם כך שיכלול גם יהודים שלא מתו בשל אמונה או סירוב להתנצר אלא בשל שייכותם לעם היהודי. הוטבע גם מונח חדש שהתאים לאופיה השונה של הרדיפה: "קידוש החיים", התעקשותו של היהודי להמשיך ולחיות על אף מזימות שונאיו.
ביטוי לתחושה שהמוות בשואה, על אף מאפייניו השונים, מהווה חוליה בשרשרת קידוש השם ההיסטורית נתן הרב אלחנן וסרמן, מגדולי הרבנים שנספו בשואה, בדברים שתועדו מפיו ערב הוצאתו להורג עם תלמידיו:
| "עלינו לזכור שבאמת נהיה מקדשי השם ולא תעלה על דעתנו חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר - קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש אשר תקים מחדש את העם היהודי". | ||
כיום מקובל בחוגים המסורתיים להצמיד את התואר "קדוש" לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, על אף שגם אצלם לא היוותה האמונה הדתית במובנה הצר סיבה עיקרית לאובדן החיים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- הרב שג"ר, אהבוך עד מוות: עיין רב תחומי בסוגית קידוש השם
- שמחה גולדין, עלמות אהבוך, על-מות אהבוך., הוצאת דביר
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גל נאור, קידוש השם, באתר "דעת"
- שמואל חגי, ויכוחים של קידוש השם, באתר "דעת"
- יגאל אריאל, קידוש השם ואהבתו, באתר של ישיבת בית-אל
- נתן רון, דרך מוות מפוארת?, באתר "האייל הקורא"
- הרמב"ם, איגרת תימן, באתר "דעת"
- קידוש השם ביהדות, באתר שבעלפדיה
אברהם גרוסמן, קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם, פורסם בפעמים 75, אביב תשנ"ח, עמ' 27-46, חוברת שהוקדשה לנושא קידוש השם ופולמוס דתי
