קים ג'ונג-איל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זהו שם קוריאני; שם המשפחה הוא קים.
קים ג'ונג-איל
שליט קוריאה הצפונית ה-2
Kim Jong il Portrait.jpg

קים ג'ונג-איל, דיוקן רשמי 2012
קודם קים איל-סונג
יורש קים ג'ונג-און
תחילת כהונה 8 ביולי 1994
סוף כהונה 17 בדצמבר 2011
תאריך לידה 16 בפברואר 1941
מקום לידה מחוז חברובסק, ברית המועצות
תאריך פטירה 17 בדצמבר 2011
בת זוג קים יונג סאק

קים ג'ונג-אילקוריאנית: 김정일‏, IPA: ‏[kim.ʥɔŋ.il‏‏; 16 בפברואר 1941 - 17 בדצמבר 2011) היה דיקטטור ששלט על קוריאה הצפונית. החזיק בתפקידים: יושב ראש ועדת ההגנה הלאומית, המפקד העליון של צבא צפון קוריאה, והמזכיר הכללי של מפלגת הפועלים של קוריאה (המפלגה השלטת במדינה מאז 1946). הוא ירש את השלטון מאביו קים איל-סונג, מייסדה של קוריאה הצפונית שמת ב-1994.

לאחר מותו תפס בנו קים ג'ונג-און, את מקומו בהנהגת קוריאה הצפונית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לאביו זכה קים ג'ונג-איל בפולחן אישיות בקוריאה הצפונית. במסגרת פולחן האישיות מהללים את קים בקביעות כגיבור וכמדינאי דגול.

על נעוריו של קים אין די אסמכתאות אמינות. על פי הביוגרפיה הרשמית, קים נולד סמוך להר בָאֶקדוּ בצפון קוריאה ב-16 בפברואר 1942, אולם רישומים סובייטים מראים שהוא נולד בכפר סיבירי בשם וייטסקויה ליד חברובסק ב-16 בפברואר 1941. אביו שימש בכפר זה כמפקד הגדוד הסובייטי בבריגדה מספר 88, שהיה מורכב מגולים סינים וקוריאנים. משערים ששנת הלידה ה"רשמית" שלו הותאמה כך שייראה שהוא נולד ביום הולדתו ה-30 של אביו.

קים ג'ונג סאק, אמו של קים, הייתה אשתו הראשונה של אביו. במהלך ילדותו בברית המועצות נודע קים כ"יורי אירסנוביץ' קים" - גרסה רוסית של שמו הקוריאני.

קים היה ילד קטן בעת סיום מלחמת העולם השנייה. אביו חזר לפיונגיאנג, בירת קוריאה הצפונית, בספטמבר 1945, ובסוף נובמבר חזר קים ג'ונג-איל לצפון קוריאה באונייה סובייטית. המשפחה עברה למעונו המפואר של פקיד יפני לשעבר בפיונגיאנג, עם גינה ובריכת שחייה שבה טבע אחיו ב-1947. ב-1948 החל קים ללמוד בבית ספר יסודי, וב-1949 נפטרה אמו במהלך לידה (התינוק מת אף הוא).

קים קיבל ככל הנראה את רוב השכלתו כנער בסין, לשם נשלח בזמן מלחמת קוריאה כדי לשמור על ביטחונו.

לפי הביוגרפיה הרשמית הוא סיים את לימודיו בבית-ספר מיוחד לילדי פקידי המפלגה הקומוניסטית בפיונגיאנג, נכתב גם שהוא בוגר אוניברסיטת קים איל-סונג שלמד כמקצוע ראשי כלכלה מדינית וסיים את לימודיו ב-1964. בתקופת סיום לימודיו אביו היה פקיד ממשלתי נערץ שכונה "המנהיג הגדול" ושלט ביד רמה על הממשלה. נאמר גם שהוא קיבל השכלה בשפה האנגלית מאוניברסיטת מלטה בשנות ה-70 המוקדמות בביקוריו הנדירים במלטה כאורח ראש ממשלתה.

בינתיים התחתן קים איל-סונג בשנית ונולד לו ילד נוסף, קים פיונג איל. לא ידוע אם ג'ונג-איל נבחר כיורש על אחיו או שפיונג איל מעולם לא נתפס כיורש על ידי אביו. מאז 1988 שימש פיונג איל כשגריר קוריאה הצפונית במספר מדינות באירופה וכעת הוא שגריר קוריאה הצפונית בפולין. משערים שפיונג איל הוגלה למקומות רחוקים אלה על ידי אביו כדי למנוע מאבק על השלטון בין שני האחים.

הכניסה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום לימודיו ב-1964 החל קים ג'ונג-איל לטפס בסולם התפקידים במפלגת הפועלים הקוריאנית. בהתחלה עבד במפלגה כאחראי על ארגון משרדים ממשלתיים בכירים עוד לפני שהיה חבר בפוליטביורו (המוסד העליון של המפלגה הקומוניסטית). ב-1969 מונה לנציג משרד תעמולה ממשלתי.

ב-1973 היה קים למזכיר המפלגה לענייני ארגון ותעמולה, ב-1974 הכריז עליו אביו באופן רשמי כיורשו. במשך 15 השנה הבאות מונה קים לתפקידים נוספים במפלגה, כולל שר התרבות וראש המפלגה למבצעים כנגד דרום קוריאה.

נוכחותו של קים במפלגת הפועלים הקוריאנית הלכה וגדלה. במליאה השביעית של הוועד המרכזי החמישי בספטמבר 1973 הנהיג את מסעי התעמולה של "קבוצת שלוש המהפכות". פעמים רבות הוא הוזכר כ"מרכז המפלגה" הודות להשפעתו ההולכת וגוברת על פעולות המפלגה היומיומיות.

בעת הקונגרס השישי של המפלגה באוקטובר 1980 הייתה שליטתו של קים ג'ונג-איל על פעולות המפלגה מוחלטת. הוא קיבל תפקידים בכירים בפוליטביורו, בוועד הצבאי ובמזכירות המפלגה. כשהפך לחבר באספת "השביעייה הראשונה" התברר סופית לקהילה הבינלאומית שהוא יירש את אביו כשליט קוריאה הצפונית.

בזמן זה זכה קים לכינוי "המנהיג האהוב", והממשלה החלה לבסס פולחן אישיות סביבו בדומה לזה שהיה לאביו, "המנהיג הדגול". בתקשורת המקומית זכה קים לכינוי "המנהיג שאין כמותו" ו"ממשיכה הדגול של המהפכה". באותו זמן הוא נחשב לדמות החזקה ביותר בצפון קוריאה אחרי אביו.

בשנות השמונים של המאה העשרים סבלה צפון קוריאה מקיפאון כלכלי חמור. מדיניותו של קים לבידול כלכלי כמעט ביטלה את כל קשרי מסחר החוץ של צפון קוריאה, אפילו עם שותפים מסורתיים כמו ברית המועצות וסין.

בשנת 1983 האשימה דרום קוריאה את קים בהזמנת הפיגוע בבירת בורמה, רנגון (כיום יאנגון, בירת מיאנמר) שבה נהרגו 17 פקידים רשמיים של דרום קוריאה, ארבעה מתוכם היו חברי קבינט. דרום קוריאה מאשימה את קים גם בהזמנת התרסקות טיסה 858 של חברת קוריאן אייר שבה נהרגו 115 אנשים. אין עדויות ישירות שקושרים את קים לפיצוצים אלה. סוכן צפון קוריאני הודה בשתילת הפצצה במקרה השני.

ב-1991 קיבל קים את התואר מפקד הכוחות המזוינים של צפון קוריאה. מכיוון שהצבא היה מקור כוחה של צפון קוריאה זה היה שלב חיוני בתהליך הפיכתו לשליט קוריאה.

שליט צפון קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים איל-סונג נפטר ב-1994 בגיל 82, וקים ג'ונג-איל תפס כצפוי את השליטה על המפלגה ועל המדינה. תפקיד הנשיא נותר פנוי וזאת ככל הנראה מתוך כבוד לקים איל-סונג. באופן רשמי קיבל קים ג'ונג-איל את תואר המזכיר הכללי של המפלגה ויושב-ראש הוועדה להגנה לאומית, מקור הכוח המרכזי של צפון קוריאה, ב-8 באוקטובר 1997. ב-1998 הוכרז תפקיד זה כתפקיד החשוב ביותר של צפון קוריאה, כך שקים הוכרז רשמית כראש מדינת צפון קוריאה. היה זה המקרה הראשון עד כה שבו השלטון במדינה קומוניסטית עבר בירושה מאב לבן.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל המשיך בפיקוח המקיף על הכלכלה במשך כל שנות התשעים, למרות פריון העבודה הנמוך בחקלאות ובתעשייה, הפסקת הסיוע מברית המועצות שהתפרקה וחדירתה של כלכלת השוק הקפיטליסטית אל סין. הממשל המשיך להוציא תקציבים עצומים על חימוש, וייתכן שצפון קוריאה הייתה אז המדינה שבה היחס בין התקציב להתחמשות ובין התמ"ג היה הגבוה בעולם.

ב-2000 התפרסמו מספר רב של ידיעות ממקורות אמינים (כמו האומות המאוחדות) לפיהן שורר בכל צפון קוריאה רעב, מלבד פיונגיאנג. אזרחי קוריאה הצפונית ניסו במידה הולכת וגוברת בצעד נואש להסתכן ולברוח מהמדינה, בעיקר לסין.

קים ג'ונג-איל הראה לא פעם סימנים למקורביו המעידים על כך שהוא מעוניין ברפורמות כלכליות בדומה לאלה שנעשו בסין על ידי דנג שיאופינג, בביקוריו בסין הביע התפעלות מהתקדמות הכלכלה הסינית. קוריאה הצפונית החלה ברפורמה ניסיונית לפתיחת השוק.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של קים ג'ונג-איל עשתה מאמצים קטנים למדי כדי לשפר את היחסים עם דרום קוריאה, בחירתו של קים דה ג'ונג לתפקיד נשיא דרום קוריאה בשנת 1997 יצרה הזדמנות למשא ומתן. ביוני 2000 ערכו שני הנשיאים ועידת פסגה אך שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם כלשהו באף נושא.

יחסיו של קים עם ארצות הברית היו קשים עוד יותר. בתקופת כהונתו של ביל קלינטון חתמו צפון קוריאה וארצות הברית על הסכם, לאחר שצבא ארצות הברית הכין את עצמו להפצצת הכור האטומי של צפון קוריאה. תחת הסכם זה השביתה צפון קוריאה את הכורים הגרעיניים שלה, המבוססים על גרפיט ועל פלוטוניום, בתמורה לשני כורים המבוססים על מים, שמומנו בעיקר בעזרת מימון של דרום קוריאה ואספקת נפט מארצות הברית. בעקבות התנגדות הקונגרס האמריקאי לתוכנית, הדלק לא סופק בצורה תדירה לדרום קוריאה ופעמים רבות הגיע באיחור.

עם בחירת ג'ורג' ווקר בוש לנשיאות בשנת 2000, ארצות הברית הקשיחה את עמדתה בנוגע לצפון קוריאה. תחת הנהגתו של בוש נפסקו מגעים דיפלומטיים שהחלו בתקופתו של קלינטון, בנוסף האשימו את צפון קוריאה בהפרת רוח הדברים לגבי ההסכם בין שתי המדינות. ארצות הברית אף טענה שצפון קוריאה הודתה בהאשמות אף שצפון קוריאה הכחישה זאת וטענה שיש לה הזכות לפתח נשק גרעיני למטרת הגנה כל עוד לא נחתם עם ארצות הברית הסכם אי-התקפה. בוש הכריז שצפון קוריאה היא חלק מ"ציר הרשע" יחד עם איראן ועיראק. בדצמבר 2002 ארצות הברית חדלה את אספקת הנפט שאותו סיפקה תחת ההסכם בין שתי המדינות. ב-10 בינואר 2003 הוציאה את עצמה צפון קוריאה מהאמנה לאיסור הפצת נשק גרעיני.

מאוחר יותר התגלה שגם ארצות הברית הפרה הסכם זה. דיווח סודי שהודלף לעיתון הלוס אנג'לס טיימס הראה שארצות הברית לא זנחה את האפשרות הצבאית לתקוף בנשק גרעיני שמונה מדינות, ביניהן צפון קוריאה.[דרוש מקור] תוכניות צבאיות אלה סתרו לכאורה את ההסכם בין שתי המדינות לפיו "ארצות הברית תספק ביטחון לרפובליקה העממית של צפון קוריאה, כנגד איום או שימוש בנשק גרעיני על ידי ארצות הברית". כמו כן הכריזה ארצות הברית מאוחר יותר באותה השנה כי צפון קוריאה הפרה בצורה משמעותית את ההסכם איתה, עקב תוכניתה להעשרת אורניום.

הממשל הסיני ניסה לתווך בין צפון קוריאה לארצות הברית. באפריל 2004 ביקר קים "ביקור בלתי רשמי" בבייג'ינג (אף על פי שהידיעות על הביקור דלפו לתקשורת) ושם נפגש עם מנהגי סין, שניסו לשכנע אותו כי פלישה אמריקאית לקוריאה אינה סבירה וכי על מדינתו לוותר על תוכניתה לפיתוח נשק גרעיני.

קים קיים ביקור לא רשמי נוסף בסין בינואר 2006, שבו דנו על סחר ועל שיתוף פעולה כלכלי. הביקור התקיים במספר רב של מחוזות וערים בסין.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים ג'ונג-איל היה נשוי לקים יונג סאק, אף שהם חיו בנפרד מספר שנים. לזוג יש בת, קים סול סונג, שנולדה ב-1974. בנו המבוגר ביותר של קים, קים ג'ונג נאם, נולד ב-1971 לפילגשו קים היי רים. בת זוגו האחרונה (לעתים מתוארת כפילגשו ולעתים כאשתו) היא קו יונג הי, שילדה את בנו קים ז'ונג צ'ול ב-1981, ואת קים ג'ונג-און בשנת 1984. פילגשו השנייה האהובה ביותר הייתה קיונג וו צ'אנג אוק שילדה לו שלושה ילדים וערקה לדרום קוריאה ב-2002. באוגוסט 2004 דווח שפילגשו של קים, קו יונג הי, מתה בגיל 51 ממחלת הסרטן.

על פי מידע שהגיע ממקורות רוסיים וסיניים, חלה קים בסוכרת, ובמחלת לב, כבד וריאות, ואף לקה בדיכאון. קיימת אף סברה שהוא נפטר בשנת 2003 ממחלת הסוכרת, ומאז החליף אותו כפיל.[1]

נטען כי קים היה חובב סרטים ושהחזיק ב-20,000 קלטות וידאו, דבר שהוכחש על ידו. בשנת 1978 נחטפו בהונג קונג במאי הסרטים הדרום קוריאני שין סאנג אוק והשחקנית הדרום קוריאנית צ'וי און הוי בפקודת קים, כדי שיפתחו את תעשיית הסרטים הצפון קוריאנית. הבמאי יצר, למשל, לפי הוראתו גרסה צפון קוריאנית ל"גודזילה". במהלך פסטיבל קולנוע באוסטריה הבמאי והשחקנית השתחררו מאחזקתו של קים כשנמלטו ממנו. קים עצמו טען שהוא צופה בסרטים לעתים נדירות. נטען גם שהוא נוהג לצפות במשחקי כדורסל אמריקאיים.

כמו אביו, סבל קים מפחד טיסה, ולביקוריו ברוסיה ובסין נסע, לפיכך, ברכבת פרטית. לעתים הוא נעל נעלי פלטפורמה על מנת להיראות גבוה יותר (גובהו 1.60 מ').

לפני 1995 הואשם קים ג'ונג-איל לעתים קרובות בשכרות והתמכרות למין, בעיקר בתקשורת הדרום קוריאנית. ה-BBC דיווח שקונסטנטין פוליקובסקי, שליח רוסי שסייר עם קים ברחבי רוסיה ברכבת, אמר לכתבים שקים נהג לאכול בכל יום לובסטרים שהוטסו לרכבת, ומקלות האכילה שבהם השתמש היו עשויים כסף.

בספטמבר 2008 העריכו גורמי מודיעין אמריקאים כי קים ג'ונג-איל לקה בשבץ וגיסו צ'אנג סנג טאאק נטל לידיו את השלטון בפועל עד להחלמתו של ג'ונג-איל. ג'ונג-איל הופיע בציבור בתחילת 2009, ולמרות מצב בריאותו הרעוע הפגין שליטה מלאה בנעשה. בתחילת 2009 הגיעו דיווחים כי ג'ונג-איל מינה את בנו הצעיר ביותר קים ג'ונג-און ליורשו אולם בנו הבכור טען שאביו לא קבע עדיין מי יהיה היורש. ביולי 2009 דווח שג'ונג-איל חולה מזה כשנה בסרטן הלבלב.‏‏[2]
ג'ונג-איל נפטר ב-17 בדצמבר 2011 מהתקף לב שפקד אותו בעת נסיעה ברכבת.‏[3]

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קים ג'ונג איל מת ב-17 בדצמבר מהתקף לב במהלך נסיעה ברכבת. גופתו נחנטה והוצגה לראווה בארמון קומסוסאן שם חנוט גם אביו. בכירי המשטר בקוריאה הצפונית באו מספר פעמים במהלך ימי האבל לחלוק לו כבוד. הם עמדו בשורה מול גופתו וקדו קידת כבוד. ביום ההלוויה מוסיקה צבאית רועמת נשמעה כל העת ברקע של מסע ההלוויה. לימוזינה ועליה כרזת ענק עם דמותו של קים ג'ונג איל הובילה את השיירה. לפי התקשורת הממלכתית בצפון-קוריאה, מסע ההלוויה עבר דרך השדרות המרכזיות של פיונגיאנג. בהלוויה לא נראו שני בניו האחרים של השליט המנוח, קים ג'ונג נאם וקים ג'ונג צ'ול. במצעד שמלווה את ההלוויה ניכרה נוכחות צבאית גדולה יותר מבהלווית אביו של קים ג'ונג איל ב-1994.‏[4]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]