קימי רייקונן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קימי רייקונן, 2008

קימי מטיאס רייקונן (נולד ב-17 באוקטובר 1979 באספו, פינלנד) הוא נהג מרוצים פיני המתחרה בפורמולה 1 בקבוצת פרארי, איתה זכה בעונת 2007 באליפות הסבב. בעבר התחרה גם במרוצי אליפות העולם בראלי עבור קבוצת סיטרואן.

הדרך לפורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייקונן זכה לשרשרת הצלחות במרוצי קארטינג, בהם התחרה מגיל עשר. בין השאר זכה באליפות פינלנד (ארץ הידועה בספורט המוטורי המפותח שבה) ובאליפות סקנדינביה בקארטינג. ב-1999 התחרה בגביע האירופי של פורמולה פורד. בגיל עשרים הוא זכה בסבב החורף של פורמולה רנו הבריטית, לאחר שזכה בארבעת המרוצים הראשונים. ב-2000 הוא שלט ללא עוררין על פורמולה רנו הבריטית וזכה בתואר. ההופעה המרשימה בפורמולה המשנית משכה את תשומת לבו של פטר סאובר, בעליה של קבוצת סאובר בפורמולה 1. לקראת סוף 2000 שימש רייקונן נהג מבחן עבור הקבוצה. בעונה הבאה הוא כבר הוחתם כאחד משני נהגי המרוץ שלה.

פורמולה 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה ביקורת הופנתה כלפי סאובר, כולל מפיו של מקס מוסלי, יו"ר ה-FIA, על שבחר נהג כה צעיר ובלתי מנוסה כרייקונן. בטרם הכנסו לפורמולה 1, היו לרייקונן רק 23 מרוצים ברקורד (מתוכם ניצח 13). למרות ההסתייגויות ניתן לו הרישיון הדרוש ("super license") והוא מצידו השתיק את המבקרים כשזכה בנקודה כבר במרוץ הראשון של עונת 2001, הגרנד פרי האוסטרלי. רייקונן, הרגיל לישון לפני מרוצים, הוער משנתו רק 20 דקות לפני הזינוק באוסטרליה.

חששם של מבקריו, שכנהג בלתי מנוסה הוא יהווה סכנה על המסלול, הופרכו לאורך העונה. רייקונן התגלה כנהג שקול וקר רוח, וזכה בכינוי "איש הקרח". הוא הוכיח שהוא ראוי לנהוג בפורמולה הבכירה ביותר כשסיים שמונה פעמים במקום השמיני ומעלה, מתוכן ארבע פעמים סיים במקום השישי ומעלה וזכה בנקודות. 9 הנקודות שלו, יחד עם 12 שצבר ניק היידפלד, הצעיר המוכשר השני של סאובר, הביאו את הקבוצה להישג הטוב ביותר בתולדותיה: מקום רביעי באליפות היצרנים.

שמועות רבות נפוצו לגבי מעבר של רייקונן לפרארי לקראת עונת 2002. אולם לבסוף עבר דווקא למקלארן, כדי להחליף נהג פיני אחר, אלוף העולם מיקה האקינן שפרש.

מקלארן[עריכת קוד מקור | עריכה]

2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייקונן במכונית המקלארן, גרנד פרי ארצות הברית 2002

בפתח עונת 2002 שוב האיר הגרנד פרי האוסטרלי פניו לרייקונן, שסיים שלישי ועלה על במת המנצחים (פודיום). למרות שמנועי המרצדס כשלו פעם אחר פעם, בכל זאת הצליח רייקונן, בעונתו הראשונה בקבוצה גדולה, לסיים על הפודיום ארבע פעמים ולצבור 24 נקודות, לא הרחק מאחורי דייוויד קולטהארד המנוסה. בגרנד פרי הצרפתי כמעט וזכה בניצחון ראשון, אך מספר הקפות לסיום החליקה מכוניתו על שמן ששפכה על המסלול מכונית הטויוטה של אלן מקניש והוא נאלץ להסתפק במקום השני. את העונה סיים במקום השישי, מקום אחד אחרי קולתהרד שסיים חמישי, ומקלארן סיימה במקום השלישי המכובד מבין היצרנים.

2003[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עונת 2003 פתח רייקונן בסערה. למרות שמקלארן עדיין ציידה אותו במכונית של השנה שעברה, הוא הצליח לעלות על הפודיום בחמישה מבין ששת המרוצים הראשונים של העונה. כמו כן זכה במקום הראשון בגרנד פרי המלזי, ניצחונו הראשון בקריירה. פעמיים היה קרוב לניצחון נוסף: בברזיל סיים ראשון אך דגל אדום עצר את המרוץ קודם לכן והוריד אותו למקום השני. בגרנד פרי היוקרתי של רחובות מונאקו סיים שני, רק שנייה אחת מאחורי חואן פבלו מונטויה.

ביצועיו של רייקונן ב-2003 זיכו אותו בהערכה רבה, אך לא באליפות. מיכאל שומאכר הקדים אותו בדירוג הנהגים, בתום קרב צמוד שהוכרע סופית רק במרוץ האחרון של העונה. גם קבוצת מקלארן, שלא הציבה מכונית חדשה לעונה, סיימה שנייה, שתי נקודות אחרי ויליאמס.

2004[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחצית הראשונה של עונת 2004 הייתה גרועה מאוד עבור מקלארן ורייקונן. המכונית או המנוע כשלו פעם אחר פעם, הותירו בידו רק נקודה אחת לאחר ארבעה מרוצים ואפשרו לו לסיים רק שניים משבעת המרוצים הראשונים. אולם לקראת אמצע העונה נכנסה לשימוש שלדת MP4-19B החדשה, ומקלארן הצליחה בעזרתה להציל את העונה. רייקונן זינק מהפול עבור הקבוצה בגרנד פרי הביתי שלה בסילברסטון ולאחר מכן ניצח בבלגיה, ניצחון גדול שהושג למרות שזינק מהמקום ה-10 ולמרות הנחיתות הטכנית. בסוף העונה סיים רייקונן במקום ה-7 עם 45 נקודות ו-4 פעמים על הפודיום.

למרות האכזבה בעונת 2004, רייקונן נחשב לאחד מהצעירים המובילים של הסבב, יחד עם פרננדו אלונסו ומונטויה. רבים צפו מאבקים מרתקים על המסלול בין צעירים אלה בעונה הבאה. רוס בראון וז'אן טוד מפרארי הזכירו את שמו של רייקונן כמישהו שהם עשויים להביא לקבוצתם בעתיד.

2005[עריכת קוד מקור | עריכה]

את עונת 2005 שוב לא התחילו רייקונן ומקלארן טוב. המכונית לא הייתה מספיק תחרותית והקשתה על נהגי הקבוצה להשיג זמנים טובים במקצי הדירוג. רייקונן השיג נקודה אחת בלבד באוסטרליה וסיים מחוץ לנקודות במלזיה. רק בבחריין עמד לראשונה על הפודיום.

בשלושת המרוצים הבאים: סן מרינו, ברצלונה ומונטה קרלו רייקונן זינק מהמקום הראשון. באימולה הוא היה בדרך לניצחון אך נאלץ לפרוש, אבל בשניים אחרים הוא ניצח. כך החל לדלוק אחרי אלונסו שהוביל את הדירוג. בגרנד פרי האירופי נסע זמן מה על צמיג שנפגע לאחר נסיון לא מוצלח לעקוף (בסיבוב שלם) את ז'ק וילנב. בעונת 2005 לא הותרה החלפת צמיגים, ולכן נמנעה ממנו האפשרות להסתפק במקום שלישי בטוח יחסית. בהקפה האחרונה הוא עף מהמסלול לקיר צמיגים וסיים בלא כלום, בעוד אלונסו צבר עשר נקודות יקרות. בעקבות המקרה שונו הכללים והותרה החלפת צמיגים אחת במרוץ מטעמי בטיחות.

בגרנד פרי הקנדי זכה רייקונן, לאחר טעות של אלונסו. שבוע לאחר מכן בארצות הברית, בחרו כל הקבוצות שהשתמשו בצמיגי מישלין, ובכללן מקלארן, שלא להשתתף במרוץ בגלל בעיות בטיחות שהתגלו. בגרנד פרי הבא בצרפת הוא נתן את אחת מהתצוגות הטובות שלו, השיג את המקום השלישי במקצי הדירוג עם מכל דלק מלא, אולץ לזנק מהמקום ה-13 כעונש על החלפת מנוע, ובכל זאת הצליח לסיים שני. שבוע לאחר מכן בבריטניה חזר המקרה על עצמו: במקום מהמקום השני זינק מה-12 והצליח לסיים במקום השלישי.

בגרמניה שוב נראה היה כי כשלה המכונית, אף שייתכן שטעות אנוש גרמה לתקלה ההידראולית. רייקונן אולץ לפרוש. הייתה זו הפעם השלישית בעונה שאלונסו ניצל עד תום פרישה של רייקונן וניצח.

סבלנותו של רייקונן עמדה לפקוע. ביום שישי שלפני הגרנד פרי ההונגרי הוא אמר לעיתונאים כי הוא לא יישאר במקלארן לאחר תום חוזהו בסוף 2006, אם לא תפתרנה בעיות האמינות של הקבוצה. דווקא את הגרנד פרי ההונגרי עצמו הוא ניצח בלא קושי. ניצחון זה ראוי לציון מיוחד, משום שרייקונן נאלץ לצאת ראשון למקצי הדירוג (ולסבול את מרב האבק והלכלוך) כתוצאה מהפרישה שלו בגרמניה.

לאחר מכן באו שני ניצחונות בגרנד פרי הטורקי הראשון ובזה הבלגי, כשביניהם הגיע מקום רביעי מאכזב באיטליה, לאחר עוד עונש על החלפת מנוע ותקלה טכנית נוספת. בברזיל ניצח אלונסו לפני רייקונן והבטיח לעצמו את האליפות.

שני המרוצים הנותרים כבר לא יכלו לשנות את תוצאת העונה, אך לרייקונן עוד נותרה תצוגת תכלית אחת גדולה, בסוזוקה שביפן. הוא זינק מהמקום ה-17 וניצח את המרוץ, לאחר שעקף במיומנות יוצאת דופן את ג'אנקרלו פיסיקלה בהקפה האחרונה.

בסיכומי העונה בחרו המגזינים המסקרים את הספורט ברייקונן ולא באלונסו כ"נהג העונה". אילולא ריבוי הכשלים הטכניים בהחלט ייתכן שהיה זוכה באליפות הנהגים. הסטטיסטיקה מראה שאלונסו ורייקונן זכו בשבעה ניצחונות כל אחד, אך אלונסו הגיע לפודיום 15 פעמים לעומת 12 של רייקונן. בסופו של דבר ניצחה האמינות והעקביות של אלונסו את המהירות העודפת, שללא ספק הייתה של רייקונן: הוא קבע את ההקפה המהירה ביותר ב-10 מרוצים; אלונסו עשה זאת רק בשניים.

2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייקונן בוחן את המקלארן שלו בולנסיה, טרום עונת 2006

הספקולציות לגבי עתידו של רייקונן לא פסקו בראשית עונת 2006. המכונית שוב התבררה כלוקה בחסר, גם באמינות וגם במהירות. במרוץ הפתיחה שוב נדרש רייקונן לאחת מאותן הצגות: מקום שלישי מצוין לאחר זינוק מהמקום ה-22. את המרוץ השני במלזיה הוא סיים בטרם עת, כאשר כריסטיאן קליין התנגש בו מאחור בהקפה השלישית. מקלארן השתפרה באוסטרליה ורייקונן השיג את המקום השני, 1.8 שניות מאחורי אלונסו. הוא גם קבע את ההקפה המהירה במרוץ.

רייקונן לא הצליח לבנות על המומנטום שהשיג באוסטרליה. בסן מרינו הוא סיים חמישי בלבד. רון דניס האשים אותו לאחר מכן שלא היה מספיק מהיר במקצי הדירוג. גם בשני המרוצים הבאים לא הצליח רייקונן לעלות על הפודיום או לשפר את תוצאותיו במקצי הדירוג. כמה ימים לאחר הגרנד פרי הספרדי הוא הודה בפומבי שהאליפות אבודה עבורו, וכל שנותר לו הוא לנסות לזכות בכמה מרוצים. המקום השלישי שהצליח להשיג בבריטניה, אחרי אלונסו ושומאכר, מייצג היטב את המרב שרייקונן יכול היה לקוות לו בעונה זו. שותפו לקבוצה חואן פבלו מונטויה החליט באמצע העונה כי לאור הכשלים הרבים של הקבוצה, הוא עוזב אותה, ועבר להתחרות במרוצי הנאסקאר בארצות הברית. רייקונן הכריז על עזיבתו הצפויה את הקבוצה אך הודיע רק מאוחר יחסית באיזו קבוצה ינהג. הוא סיים את העונה במקום החמישי עם 65 נקודות ואכן עזב את הקבוצה בסוף העונה.

פרארי[עריכת קוד מקור | עריכה]

2007[עריכת קוד מקור | עריכה]

רייקונן חוגג על הפודיום באחד ממרוצי עונת האליפות

בעונת 2007 הצטרף רייקונן לקבוצת פרארי. במהלך העונה הוא ניצח במרוצים באוסטרליה, צרפת, בריטניה ובלגיה. למרות שפתח את העונה בניצחון, המרוצים הבאים היו גרועים למדי והפרשנים הניחו שרייקונן איבד את הסיכוי לאליפות, אך לקראת סוף העונה הוא חזר לנצח. שני מרוצים לסיום העונה דורג רייקונן במקום השלישי, כאשר הנהג הצעיר לואיס המילטון הוביל את טבלת דירוג הנהגים בפער של 12 נקודות על פני פרננדו אלונסו, אלוף השנתיים הקודמות. ניצחון במרוץ היה מבטיח להמילטון זכייה ראשונה אי פעם באליפות העולם לנהג בעונתו הראשונה בפורמולה 1. למרות זאת לא הצליח המילטון לסיים את המרוץ ואילו רייקונן הוכתר כמנצח. לראשונה מזה 12 שנה התחרו שלושה נהגים על האליפות במרוץ האחרון של העונה שהתקיים בברזיל, כאשר המילטון בראש עם 107 נק', אלונסו שני עם 103 נק' ורייקונן שלישי עם 100 נק'. רייקונן הצליח להפתיע רבים כשסיים ראשון במרוץ וזכה באליפות על אף שאלונסו והמילטון הקדימו אותו בדירוג לפני המרוץ‏[1]. אליפות זו הייתה הראשונה בקריירה של רייקונן.

יש הטוענים כי זכייתו המפתיעה של רייקונן באליפות קיבלה משנה תוקף כשהוכח שהמילטון ואלונסו נהגו במכונית שלא עמדה בתקנות. בנוסף, הם לא סבלו אף לא פעם אחת מתקלה טכנית, בעוד רייקונן נאלץ לפרוש ממרוצים ולזנק מאחור עקב תקלות טכניות.

שיאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 2005 השווה רייקונן שני שיאים: את שיאו של אלן פרוסט של שבעה ניצחונות בעונה בלי לזכות באליפות (פרוסט עשה זאת ב-1984 ושוב ב-1988), ואת שיא ההקפות המהירות ביותר לעונה, 10, שנקבע על ידי מיכאל שומכר ב-2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


אלופי פורמולה 1 בשנים 1990–2009

1990 איירטון סנה1991 איירטון סנה1992 נייג'ל מנסל1993 אלן פרוסט1994 מיכאל שומאכר1995 מיכאל שומאכר1996 דיימון היל1997 ז'אק וילנב1998 מיקה הקינן1999 מיקה הקינן2000 מיכאל שומאכר2001 מיכאל שומאכר2002 מיכאל שומאכר2003 מיכאל שומאכר2004 מיכאל שומאכר2005 פרננדו אלונסו2006 פרננדו אלונסו2007 קימי רייקונן2008 לואיס המילטון2009 ג'נסון באטן


אלופי 1950–1969אלופי 1970–1989אלופי 1990–2009