קינגסלי אמיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סר קינגסלי ויליאם אמיסאנגלית: Kingsley William Amis; ‏16 באפריל 1922 - 22 באוקטובר 1995) היה סופר, משורר, מבקר ומורה אנגלי. הוא כתב למעלה מעשרים רומנים, שישה כרכי שירה, ספר זכרונות, סיפורים קצרים, תסריטים לרדיו ולטלוויזיה, לצד עבודות של ביקורת חברתית וספרותית. לדברי הביוגרף שלו, זכרי לידר, אמיס היה "הסופר הקומי האנגלי הטוב ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים". קינגסלי הוא אביו של הסופר מרטין אמיס. [1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קינגסלי אמיס נולד בקלאפהאם, דרום לונדון, הוא בנו של ויליאם רוברט אמיס, פקיד במקצועו. [2] הוא למד בבית הספר העיר לונדון, ובאפריל 1941 התקבל לסנט ג'ון קולג', באוניברסיטת אוקספורד, שם למד אנגלית. שם פגש את פיליפ לרקין, שהיה חברו הטוב והאדם בעל ההשפעה הגדולה ביותר עליו. לאחר שנה, ביולי 1942, זומן לשירות בצבא. אחרי ששירת בחיל האותות המלכותי (Royal Corps of Signals) במלחמת העולם השנייה, שב אמיס לאוקספורד באוקטובר 1945 על מנת להשלים את התואר שלו. אם כי הוא עבד קשה וקיבל תואר ראשון באנגלית ב-1947, הוא החליט בשלב זה להקדיש את מיטב זמנו לכתיבה.

ב-1946 פגש את הילרי בארדוול; הם נישאו ב-1948, אחרי שהיא נכנסה להריון עם ילדם הראשון, פיליפ. אמיס סידר לה בתחילה הפלה בחשאי, אולם שינה את דעתו, מתוך חשש לבריאותה. הוא התמנה למרצה לאנגלית באוניברסיטת סוונסי בווילס (1961-1949). [3] אחרי פיליפ נולדו שני ילדים נוספים: מרטין, באוגוסט 1949 וסאלי, בינואר 1954. מספר ימים לאחר לידתה של סאלי, ראה אור הרומן הראשון של אמיס, ג'ים בר מזל וזכה להצלחה גדולה, המבקרים סברו שהוא תפש את רוח התקופה של בריטניה בשנות החמישים ויצר סגנון חדש של ספרות בדויה. [4] ב-1972, בנוסף לשיעור מכירות מרשים בבריטניה, נמכרו רבע מיליון עותקים בכריכה רכה בארצות הברית והוא תורגם לבסוף לעשרים שפות, בכללן צ'כית, עברית, קוריאנית וסרבו-קרואטית. [5] הרומן זכה בפרס סומרסט מוהם לספרות בדויה ושמו של אמיס נקשר בשמם של סופרים שכונו Angry young men. "ג'ים בר מזל" היה אחד מראשוני הרומנים בסוגת "רומן קמפוס" והציב תקדים לדור מאוחר יותר של סופרים בכללם מלקולם בראדבורי, דייוויד לודג', תום שארפ והווארד ג'ייקובסון. כמשורר היה אמיס חלק מהזרם הספרותי שכונה The Movement.

בשנים 1959-1958 הוא ביקר לראשונה בארצות הברית, פעמיים, שם התמנה למרצה אורח לכתיבה יוצרת באוניברסיטת פרינסטון ולמרצה אורח באוניברסיטאות אחרות בצפון-מזרח ארצות הברית. עם שובו לבריטניה, הוא חש שחיקה והחל לתור אחר משרה אחרת; אחרי שלימד שלוש עשרה שנים בסוונסי, התמנה אמיס לעמית בקולג' פיטרהאוס, באוניברסיטת קיימברידג' (1963-1961). הוא התחרט על המעבר כעבור שנה, אחרי שמצא את קיימברידג' מאכזבת אקדמית וחברתית והתפטר ב-1963, הוא התכוון לעבור למיורקה; אבל הגיע רק עד לונדון. [6] [7] ב-1963 נודע להילרי שאמיס מנהל פרשיית אהבים עם הסופרת אליזבת ג'יין הווארד. הילרי ואמיס נפרדו באוגוסט; הוא עבר לגור עם הווארד. הוא התגרש מהילרי ב-1965, ונשא לאשה את הווארד באותה שנה; ג'יין וקינגסלי התגרשו ב-1983. באחרית ימיו, אמיס חי בצוותא עם אשתו הראשונה הילרי ובעלה השלישי אלאסטיר בויד, הברון ה-7 קילמארנוק. בנו מרטין כתב את ספר הזכרונות Experience אודות חייו, קסמו ודעיכתו של אביו באחרית ימיו.

אמיס קיבל את התואר "מפקד" (CBE) במסדר האימפריה הבריטית ב-1990. באוגוסט 1995 הוא חש ברע, והתעורר חשש שהוא חווה שבץ. אחרי שנדמה היה שהחלים, מצבו החמיר, והוא התאשפז מחדש בבית החולים, שם הלך לעולמו ב-22 באוקטובר 1995, בבית החולים סנט פנקראס, בלונדון. [8] [9] גופתו נשרפה והאפר הוטמן בגולדרס גרין קרמטוריום.

עבודתו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיס ידוע במיוחד בשל הרומנים הקומיים שכתב על חיי החברה הבריטית בין אמצע לסוף המאה העשרים, אולם עבודתו הספרותית הקיפה סוגות רבות - שירה, מסות וביקורת, סיפורים קצרים כתיבה בענייני גורמה, אנתולוגיות, ומספר רומנים בסוגות כמו מדע בידיוני ומסתורין. הקריירה שלו התפתחה בתחילה בדפוס שהיה הפוך לזה של חברו הקרוב, פיליפ לרקין. לפני שהוא נודע כמשורר, לרקין פרסם שני רומנים: אמיס לעומתו, רצה בתחילה להיות משורר, ופנה לכתיבת רומנים רק אחרי שפרסם כמה כרכי שירה. הוא המשיך במהלכה של הקריירה שלו לכתוב שירה שנודעת במיוחד באופי הישיר והנגיש שלה, עם זאת היא מכסה לעתים על מנעד מחשבות, לדוגמה, “Bookshop Idyll” או “Against Romanticism”, בדיוק כפי שהוא נוהג ברומנים.

הרומן הראשון שלו, "ג'ים בר מזל" (1954), הוא ככל הנראה הידוע ביותר, ניזון מהתבוננותו על חיי החברה באוניברסיטת לסטר, שם עבד חברו פיליפ לרקין. [10] הרומן הוא סאטירה על המלומדים באקדמיה ב-redbrick (מונח המתאר את שש האוניברסיטאות השוכנות בערים התעשייתיות באנגליה), כפי שהן נראות מבעד לעיניו של הגיבור שלו, ג'ים דיקסון, כשהוא מנסה להצליח כמרצה צעיר להיסטוריה. הרומן תואר בידי רבים כחלק מתנועת הAngry young men (קבוצת סופרים ומחזאים בריטים בני המעמד הבינוני שהייתה פופולרית בשנות החמישים, שהבולטים שבה הם ג'ון אוסבורן וקינגסלי אמיס, הללו ראו בצורה מפוכחת את החברה המסורתית האנגלית), אם כי אמיס מעולם לא ראה עצמו ככזה. הרומנים האחרים של אמיס בשנות החמישים וראשית שנות השישים מתארים באופן דומה מצבים בחיי החברה הבריטית של אותה עת, ולעתים מתבססים על ניסיון חייו של אמיס עצמו. That Uncertain Feeling ‏(1955) עוסק בספרן קרתני צעיר (שוב אולי הכוונה ללרקין, שהיה ספרן ב-Hull) שמתפתה לבגוד באשתו; I Like It Here‏ (1958) מציג את דעתו המזלזלת של אמיס על "חוץ לארץ" ומתאר את מסעותיו ביבשת עם משפחתו הצעירה; Take a Girl Like You‏ (1960) מתרחק מהאוטוביוגרפיה הקרובה, אבל נותר נטוע בעניינו במין ובאהבה בחיי המודרניים, מתחקה אחר חיזוריו ולבסוף פיתויה של הגיבורה ג'ני בון על ידי מנהל בית הספר הצעיר, פטריק סטנדיש.

ב-The Anti-Death League‏ (1966), אמיס מתחיל להפגין חלק מניסוייו - בתוכן, אם לא בסגנון - שיאפיינו הרבה מעבודתו בשנות השישים והשבעים. נטישתו של אמיס את הריאליזם שאפיין את הרומנים הקומיים המוקדמים שלו אינו כה פתאומי כפי שנדמה בתחילה. הוא היה קורא נלהב של מדע בידיוני מאז ילדותו, ופיתח את העניין הזה בהרצאות כריסטיאן גאוס שנשא ב-1958, כשביקר באוניברסיטת פרינסטון. ההרצאות פורסמו באותה שנה תחת הכותר New Maps of Hell: a Survey of Science Fiction, ניתוח רציני, אך קליל של מה שיש לסוגה להגיד על האדם והחברה. אמיס היה נלהב במיוחד מעבודתם הדיסטופית של פרדריק פול וסיריל קורנבלות' וטבע בספרו את המונח "comic inferno" (גיהנום קומי) כדי לתאר את הסגנון ההומור הדיסטופי, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בעבודתו של רוברט שקליי. בשלב מאוחר יותר הקדיש עצמו קינגסלי לז'אנר במלאכת עריכה, אותה ביצע ביחד עם הסובייטולוג רוברט קונקווסט, של סדרת האנתולוגיה של המדע הבידיוני Spectrum I–V, שמתבססת במידה רבה על כתבים שהתפרסמו בכתב העת Astounding Science Fiction בשנות החמישים.

למרות שלא היה במפורש רומן מדע בידיוני, הרי ש-The Anti-Death League מתרחק מהריאליזם המאפיין את הרומנים המוקדמים של אמיס, ומציג בידיון, כזה שימשיך להתפתח ברומנים נוספים שיכתוב באותה סוגה, כמו The Green Man‏ (1969) (מסתורין/אימה) ו-The Alteration‏ (היסטוריה חלופית). הרבה מהספקולציה בה הוא נוקט הייתה בדבר הקיום הבלתי אפשרי של אלוהות מיטיבה המתערבת בחיי בני האנוש. ב-The Anti-Death League,‏ The Green Man‏, The Alteration ובמקומות נוספים בכללם שירים כגון “The Huge Artifice: an interim assessment” ו-“New Approach Needed”, מפגין אמיס את תסכולו מאלוהים שמסוגל לעצב את העולם בכזו אכזריות וחוסר צדק, ומגן על שימורו של האושר האנושי - במשפחה, בחברות, בהנאה הגופנית - כנגד הדרישות של כל תוכנית קוסמולוגית. ניתן אולי לסכם את עניינו של אמיס בהשקפות דתיות בתגובתו, כפי שהיא מופיעה בזכרונותיו לשאלתו של משורר הרוסי יבגני יבטושנקו, באנגלית הרצוצה שלו, "אתה אתאיסט ?", עליה אמיס עונה, "זה יותר שאני שונא אותו."

בתקופה זו, אמיס לא נטש לחלוטין את הריאליזם הקומי שאפיין את "ג'ים בר מזל" ו-Take a Girl Like You. הרומנים I Want It Now‏ (1968) ו-Girl, 20 ‏(1971) מתארים את האווירה הלא-יציבה של לונדון בשלהי שנות השישים, בה אמיס בוודאי לקח חלק, אם כי אף אחד מהספרים אינו ממש אוטוביוגרפי. Girl, 20, למשל, מעוצב בתוך העולם של המוזיקה (הקלאסית והפופ), עולם בו אמיס לא היה פעיל - אבל הוא מפגין ידע מרשים בטרמינולוגיה מוזיקלית ודעות שמפגינות את מסירותו למוזיקה כתחביב ברמה כמעט עתונאית ושל מידת האינטליגנציה שהוא מפגין במושא עניינו. הוא מפגין הבנה רבה גם בעולם הכנסייה, בספרו The Alteration, אם כי אמיס לא היה רומי-קתולי, ולא היה שייך לשום כנסייה.

לאורך שנות החמישים, השישים והשבעים, אמיס כתב בקביעות מסות וביקורות, בעיקר בעתונות. כמה ממאמרים אלו קובצו בספר What Became of Jane Austen? and Other Essays מ-1968, בהם חוכמתו של אמיס והשקפותיו הספרותיות והחברתיות מופגנת בעיסוקו במנעד רחב של ספרים כמו The Outsider של קולין וילסון (אותו הוא קוטל), "תחת הרשת", רומן הבכורה של אייריס מרדוק (אותו הוא משבח) ו-Milton’s God של ויליאם אמפסון (שהוא נוטה להסכים עמו). דעותיו של אמיס על ספרים ואנשים נראות (ובדרך-כלל אכן היו) שמרניות, ועדיין, כפי שניתן להבין מכותרת אסופת המאמרים, הוא לא היה מעריץ עיוור של "הקלאסיקה" ושל כללי המוסר המסורתיים, אלא יותר ביטא את שיפוטו העצמאי בכל הנושאים.

אמיס נעשה מזוהה עם רומני ג'יימס בונד של איאן פלמינג, אותו הוא העריץ, בשלהי שנות השישים, כשהוא התחיל לכתוב עבודות ביקורת הקשורות למרגל הבידיוני, בין אם תחת שם עט או שלא תחת שמו. ב-1965, הוא כתב את הספר הפופולרי The James Bond Dossier, תחת שמו שלו. באותה שנה, כתב את The Book of Bond, או Every Man His Own 007, מדריך המסביר צעד אחר צעד על איך להיות מרגל מתוחכם, אותו פרסם תחת שם העט "סגן אלוף ויליאם ('ביל') טאנר", טאנר היה ראש הסגל של 'M' ברבים מרומני בונד של פלמינג. ב-1968 בעל זיכיון ג'יימס בונד ניסה להמשיך את הסדרה באמצעות העסקת סופרים שונים, כולם פרסמו תחת שם העט "רוברט מרקהאם". בסדרה זו, הרומן Colonel Sun, היה ספר בונד היחידי שכתב אמיס שיצא לאור בשם זה.

הסגנון והטון הספרותי של אמיס השתנה בצורה משמעותית אחרי 1970, עם היוצא מן הכלל של "האשמאים הזקנים", זוכה פרס מאן בוקר. מספר מבקרים האשימו אותו בהיותו מיושן ומיזנתרופי, בעוד אחרים סברו שהיה חסר האנושיות, החוכמה והחמלה של עבודתו המוקדמת.

בתקופה זו אמיס היה גם אנתולוג, משלח יד בו הפגין ידע רחב בכל סוגי השירה האנגלית. The New Oxford Book of Light Verse‏ (1978), אותו ערך היה מהדורה מחודשת של הכרך המקורי של ויסטן יו אודן. אמיס לקח את האנתולוגיה לכיוון חדש לחלוטין: בעוד אודן פירש שיר קל ככזה שיכלול חרוז "נמוך" של מעמד הפועלים או מקור ממעמד נמוך, ללא קשר לנושא, הרי שאמיס הגדיר שיר קל כקל בטון, אם כי לא בהכרח פשוט במבנהו. Amis Anthology‏ (1988), הייתה מבחר אישי של השירים האהובים עליו, שצמחו כתוצאה מעבודתו בעתון לונדוני, שבו הוא בחר מדי יום שיר, והציג אותו עם הקדמה קצרה. [11]

אמיס נכלל ברשימה הסופית של מועמדי פרס מאן בוקר שלוש פעמים, עבור Ending Up‏ (1974),‏ Jake's Thing ‏(1978) וזכה בו לבסוף עבור ספרו "האשמאים הזקנים" ב-1986. [12]

חייו האישיים והשקפתו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כגבר צעיר באוקספורד, הצטרף אמיס לזמן קצר למפלגה הקומוניסטית. לימים תיאר את השלב הזה בחייו הפוליטיים כתקופת הטירונות המרקסיסטית שנדמה שהייתה הכרחית באוקספורד." [13] אמיס נותר לכאורה שמאלני במשך זמן מה אחרי המלחמה, והצהיר בשנות החמישים שהוא תמיד יצביע עבור מפלגת הלייבור. [14] אולם לימים הוא פנה ימינה, התפתחות בה הוא דן במאמרו "Why Lucky Jim Turned Right"‏ (1967).

אמיס היה, לפי הודאתו שלו וכפי שחושפים הביוגרפים שלו, נואף סדרתי במשך רוב חייו. שלא במפתיע, היה זה אחד מהגורמים העיקריים שהביאו לפירוק נישואיו הראשונים. תצלום מפורסם של אמיס ישן בחוף יוגוסלבי מציג סיסמה (אותה כתבה אשתו הילי) על גבו "אנגלי שמן אחד - אני דופק כל דבר." [15]

בזכרונותיו כותב אמיס: "עם הזמן נעשיתי מודע לכך שיצא לי שם של אחד השתיינים הגדולים ביותר, אם לא של אחד השיכורים הגדולים ביותר, של תקופתנו." [16] הוא העלה את הרעיון שהדבר נבע כתוצאה מנטייתם התמימה של הקוראים לייחס את התנהגותם של גיבורי ספריו, לו עצמו. הוא לא היה כנה; למען האמת הוא נהנה משתייה ובילה זמן ניכר מעתותיו במסבאות. הילרי רובינשטיין, שקיבלה את "ג'ים בר מזל" לפרסום אצל ויקטור גולאנץ, העירה: "אני מפקפקת בכך שג'ים דיקסון היה הולך לפאב ושתה עשר כוסות בירה... תראה, אני לא מכירה את אמיס היטב." [17] קליב ג'יימס ציין: "הוא שתה כמו שולחן שלם במועדון גאריק אפילו לפני שנבחר חבר בו. אחרי שנהיה חבר בו, הוא שתה כל-כך הרבה, עד שבקושי הצליח להגיע למונית." [18] אמיס היה משוכנע שמקור ההשראה שלו לא היה השתייה: "לא משנה איזה משקל היה למשקה בחייו של הסופר, הוא היה חסר חשיבות בכתיבה שלו או שלה." [19] ההוכחה לאמיתות דבריו של אמיס לגבי עצמו הייתה במשמעת הגבוהה בה החזיק אמיס בכתיבתו. במשך 'שנים רבות', [20] אמיס כפה על עצמו לוח זמנים יומי שבו הכתיבה והשתיים הופרדו לגמרי. הבקרים הוקדשו לכתיבה עם תפוקה יומית של מינימום 500 מילים. [21] הוא החל לשתות רק בסביבות הצהרים כשהשלים את התפוקה היומית שלו. ההספק הגדול של אמיס לא היה אפשרי אילולא נהג בכזו משמעת עצמית. עם זאת, לדברי קליב ג'יימס, הגיע אמיס לנקודת מפנה בו השתייה שלו הפסיקה להיות חברתית ונהפכה להיות דרך בה הרגיע את מצפונו בשל התנהגותו כלפי הילי. "אמיס הזיק לעצמו בכוונה... זה יהיה נכון לנחש שכך הג'נטלמן המוטרד הביע את מורת רוחו מהתנהגותו שלו." [22] חברו כריסטופר היטצ'נס אמר: "השכרות הייתה בעוכריו לבסוף, וגזלה ממנו את תבונתו וקסמו, כמו גם את בריאותו." [23]

אמיס נגרר להשערות משלו בדבר הסטראוטיפים ההיסטוריים המקובלים המיוחסים לדמותו של היהודי. הוא הביע את הדעה הקדומה הבלתי מבוססת בפרובוקטיביות בכל שיחותיו ומכתביו לחבריו ועמיתיו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיו הראשונים של אמיס, שארכו 15 שנה, היו להילרי בראדוול, [24] בתו של עובד ציבור, שאתה היו לו שני בנים ובת אחת והם:

1. פיליפ אמיס, מעצב גרפי, שהתגרש ונישא מחדש.

2. מרטין אמיס, סופר, היה נשוי פעמיים, התחתן לראשונה ב-1984 (והתגרש) לאנתוניה פיליפס, אלמנתו של מורה לפילוסופיה מבוסטון, ולהם היו שני ילדים לואיס וג'ייקוב; נישואיו השניים היו לאיזבל פונסקה, איתה היו לו שתי בנות. [25] יש לו גם בת בלתי חוקית ששמה דלילה. [26]

3. סאלי אמיס, הלכה לעולמה בשנת 2000.

קינגסלי אמיס נישא בפעם השנייה, היה זה לסופרת אליזבת ג'יין הווארד, לה היה נשוי מ-1965 עד ל-1983, לזוג לא היו ילדים. בתום נישואיו השניים, הוא עבר להתגורר עם אשתו לשעבר ובעלה השלישי, דבר לו דאגו בניו פיליפ ומרטין, על מנת שניתן יהיה לטפל בו עד למותו. [27]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ג'ים בר מזל : רומאן, תרגום: רחל אהרוני, ספרית פועלים : הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1964.
  • ג'ים בר מזל, תרגום: נעמי כרמל, ספרית מעריב, תל אביב, תשמ"ט 1989.
  • איך בחורה שכמוך ...?, תרגום: אריה חשביה, הוצאת לדורי, תל אביב, 1988.
  • האשמאים הזקנים, תרגום: נעמי כרמל, הוצאת מעריב, תל אביב, 1989.
  • סטנלי והנשים, תרגום: אליעזרה איג-זקוב, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1995.
  • מין הרגשה מוזרה : רומן, תרגום: נגה ברוקס, הוצאת לדורי, ראשון לציון, 1998.

ביבליוגרפיה חלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1947 Bright November
  • 1953 A Frame of Mind
  • 1954 Poems: Fantasy Portraits.
  • 1954 Lucky Jim
  • 1955 That Uncertain Feeling
  • 1956 A Case of Samples: Poems 1946–1956.
  • 1957 Socialism and the Intellectuals. A Fabian Society pamphlet
  • 1958 I Like it Here
  • 1960 Take A Girl Like You
  • 1960 New Maps of Hell: a Survey of Science Fiction
  • 1960 Hemingway in Space (short story), Punch December 1960
  • 1962 My Enemy's Enemy
  • 1962 The Evans County
  • 1963 One Fat Englishman
  • 1965 The Egyptologists (with Robert Conquest).
  • 1965 The James Bond Dossier
  • 1965 The Book of Bond, or Every Man His Own 007 (pseud. Bill Tanner)
  • 1966 The Anti-Death League
  • 1968 Colonel Sun: a James Bond Adventure (pseud. Robert Markham)
  • 1968 I Want It Now
  • 1968 A Look Round the Estate: Poems, 1957–1967
  • 1969 The Green Man
  • 1970 What Became of Jane Austen?, and Other Questions
  • 1971 Girl, 20
  • 1972 On Drink
  • 1973 The Riverside Villas Murder
  • 1974 Ending Up
  • 1974 Rudyard Kipling and his World
  • 1975 The Crime Of The Century
  • 1976 The Alteration
  • 1978 Jake's Thing
  • 1978 The New Oxford Book of Light Verse (ed.)
  • 1979 Collected Poems 1944–78
  • 1980 Russian Hide-and-Seek
  • 1980 Collected Short Stories
  • 1983 Everyday Drinking
  • 1984 How's Your Glass?
  • 1984 Stanley and the Women
  • 1986 The Old Devils
  • 1988 Difficulties With Girls
  • 1990 The Folks That Live on the Hill
  • 1990 The Amis Collection
  • 1991 Memoirs
  • 1991 Mr Barrett's Secret and Other Stories
  • 1991 We Are All Guilty
  • 1992 The Russian Girl
  • 1994 You Can't Do Both
  • 1995 The Biographer's Moustache
  • 1997 The King's English: A Guide to Modern Usage
  • 2001 The Letters of Kingsley Amis, Edited by Zachary Leader
  • 2008 Everyday Drinking, Introduction by Christopher Hitchens



מראי מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lucky Him: The Life of Kingsley Amis, Richard Bradford, Peter Owen, 2001. ISBN 0-7206-1117-2
  • Kingsley Amis: Memoirs, Kingsley Amis, Penguin, 1992.
  • The Letters of Kingsley Amis, edited by Zachary Leader, HarperCollins, 2000. ISBN 0-00-257095-5
  • Kingsley Amis, a Biography, Eric Jacobs, Hodder & Stoughton, 1995. ISBN 0-340-59072-6
  • The Life of Kingsley Amis, Zachary Leader, Jonathan Cape, 2006. ISBN 0-224-06227-1
  • The Anti-Egotist: Kingsley Amis, Man of Letters, Paul Fussell, Oxford UP, 1994.
  • Kingsley Amis's Troublesome Fun, Michael Dirda. The Chronicle of Higher Education 22 June 2007. B9-B11.
  • AMIS & SON – Two literary generations by Neil Powell, Pan Macmillan, 2008.
  • No, Not Bloomsbury, Malcolm Bradbury, Arena, 1989. ISBN 0-09-954410-5
  • Success Stories: Literature and the Media in England, 1950–1959, Harry Ritchie, Faber & Faber, 1988. ISBN 0-571-14764-X

שירים שהתפרסמו ב-The Amis Anthology‏ (1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Richard Aldington – Kenneth Allott – Matthew Arnold – Kenneth Ashley – W. H. Auden – William Barnes – Oliver Bayley – Hilaire Belloc – John Betjeman – Laurence Binyon – William Blake – Edmund Blunden – Rupert Brooke – Robert Browning – Robert Burns – Thomas Campbell – Thomas Campion – G. K. Chesterton – Hartley Coleridge – Robert Conquest – W. J. Cory – John Davidson – Donald Davie – C. Day Lewis – Walter De la Mare – Ernest Dowson – Michael Drayton – Lawrence Durrell – Jean Elliot – George Farewell – James Elroy Flecker – Thomas Ford – Roy Fuller – Robert Graves – Thomas Gray – Fulke Greville – Heath – Reginald Heber – Felicia Dorothea Hemans – W. E. Henley – George Herbert – Ralph Hodgson – Thomas Hood – Teresa Hooley – Gerard Manley Hopkins – A. E. Housman – Henry Howard, Earl of Surrey – T. E. Hulme – Leigh Hunt – Elizabeth Jennings – Samuel Johnson – John Keats – Henry King – Charles Kingsley – Rudyard Kipling – Philip Larkin – Henry Wadsworth Longfellow – John Lydgate – H. F. Lyte – Louis MacNeice – Andrew Marvell – John Masefield – Alice Meynell – Harold Monro – William Morris – Edwin Muir – Henry Newbolt – Alfred Noyes – Wilfred Owen – Thomas Love Peacock – George Peele – Alexander Pope – Frederic Prokosch – Walter Ralegh – John Crowe Ransom – Christina Rossetti – Siegfried Sassoon – John Skelton – Robert Southey – Edmund Spenser – Sir John Squire – Robert Louis Stevenson – John Suckling – Algernon Charles Swinburne – George Szirtes – Alfred, Lord Tennyson – Dylan Thomas – Edward Thomas – R. S. Thomas – Francis Thompson – Anthony Thwaite – Chidiock Tichborne – Aurelian Townsend – W. J. Turner – Oscar Wilde – John Wilmot, Lord Rochester – Roger Woddis – Charles Wolfe – William Wordsworth – William Butler Yeats – Andrew Young

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "סר קינגסלי אמיס נפטר; הסופר והמשורר הבריטי", וושינגטון פוסט, 23 באוקטובר 1995; לידר, 2006, עמ' 1.
  2. ^ ניק בארט, "בלש משפחתי", דיילי טלגרף, 9 ביוני 2007.
  3. ^ לידר 2006, עמ' 452.
  4. ^ מלקולם ברדבורי, 1989, עמ' 205; ריצ'י 1988, עמ' 64.
  5. ^ ג'ייקובס, 1995, עמ' 162.
  6. ^ זכרונות, "קיימברידג'".
  7. ^ בראדפורד, עמ' 10.
  8. ^ "סר קינגסלי אמיס; הסופר והמשורר הבריטי, נפטר", וושינגטון פוסט, 23 באוקטובר 1995.
  9. ^ בראדפורד, פרק 23.
  10. ^ ג'ייקובס, 1995, עמ' 131.
  11. ^ פוסל, האנטי-אגואיסט.
  12. ^ קינגסלי אמיס באתר פרס מאן בוקר.
  13. ^ אמיס, Socialism and the Intellectuals, אותו מצטט לידר 2006, עמ' 366.
  14. ^ לידר, 2006, עמ' 366.
  15. ^ לידר 2006, ממול לעמ' 565.
  16. ^ זכרונות: בוז.
  17. ^ מצוטט אצל בראדפורד, פרק 5.
  18. ^ קליב ג'יימס, "קינגסלי בלי אישה", The Times Literary Supplement‏, 2 בפברואר 2007.
  19. ^ זכרונות: בוז.
  20. ^ ג'ייקובס 1995, עמ' 17.
  21. ^ ג'ייקובס 1995, עמ' 6.
  22. ^ קליב ג'יימס, "קינגסלי בלי אישה", The Times Literary Supplement‏ 2 בפברואר 2007.
  23. ^ Kingsley Amis, Everyday Drinking, Bloomsbury USA, NY, 2008, editor's introduction.
  24. ^ הילרי אמיס הייתה לימים אשתו של הקלסיקאי שקלטון ביילי (נישאו ב-1967, התגרשו ב-1975) ושל אלסטייר בויד, הברון השביעי קילמארנוק (נישאו ב-1977, הוא נפטר ב-19 במרץ 2009). היה לה בן אחד ג'יימס, נולד מחוץ לנישואים, מבעלה השלישי (שהתקשורת נהגה לכנותו בעלה השני) ולכן לא ירש את תואר האצולה של אביו.
  25. ^ שרה סנדס, "חיי עם קינגסלי אמיס הבוגדני", דיילי מייל, 6 באוקטובר 2006.
  26. ^ בויד טונקין, "מרטין אמיס: האיש שנפל ארצה", האינדיפנדנט, 13 במאי 2000.
  27. ^ שרה סנדס, "חיי עם קינגסלי אמיס הבוגדני", דיילי מייל, 6 באוקטובר 2006.