קלוזאפין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קלוזאפיןאנגלית: Clozapine) היא תרופה ממשפחת התרופות המשמשות כתרופות אנטי-פסיכוטיות לא טיפוסיות. השימוש בתרופה זו ניתן בהפרעות פסיכיאטריות שונות, בעיקר סכיזופרניה והפרעות מצב רוח.

קלוזאפין נחשבת לתרופה יעילה בטיפול בחולים שלא הגיבו לטיפול בתרופות אנטי פסיכוטיות הניתנות כטיפול קו ראשון (לדוגמה ריספרידון). כמו כן, קלוזאפין נמצא יעיל בטיפול בטרדיב דיסקינזיה חמור. מצבים נוספים בהם ניתן להשתמש בתרופה כוללים דיכאון פסיכוטי חמור, מאניה אשר עמידה לטיפול, ועוד. מלבד מספר תופעות לוואי שכיחות (נמנום, סחרחורות, טכיקרדיה, עצירות, ריור יתר), קיימות תופעות לוואי שעלולות לסכן חיים: בקרב 1% מהחולים דווח על אגרנולוציטוזיס (ירידה בשורות תאי הדם הלבנים). על כן, תרופה זו, על אף יעילותה הרבה, אינה משמשת כטיפול קו ראשון בקליניקה. במידה וניתן טיפול בקלוזאפין, מתבצעות בדיקות דם מדי שבוע במהלך חודשי השימוש הראשונים, עובדה אשר עלולה להקשות על ההיענות לנטילת התרופה.

פרמקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרופה נספגת במהירות ומגיעה לרמות שיא בפלזמה תוך כשעתיים. מצב שווי משקל מושג תוך פחות משבוע אם הכדור ניטל פעמיים ביום. זמן מחצית החיים של האלימינציה הוא כ-12 שעות. לקלוזאפין יש שני מטבוליטים עיקריים, לאחד מהם, N-dimethyl clozapine, יש פעילות פרמקולוגית מסוימת. קלוזפין הוא אנטגוניסט של הרצפטורים לדופמין (D1, D3, D4) וכן לסרוטונין. לתרופה יש פוטנטיות יחסית נמוכה כאנטגוניסט לרצפטור D2. מידע מסקירות PET מראה שמינון של 10 מ"ג של הלופרידול גורם לתפוסה של 80% מהרצפטורים של D2 בסטריאטום, בעוד שמינון יעיל קלינית של קלוזפין תופס רק 40-50% מהרצפטורים של D2 בסטריאטום. ההבדל הזה בתפוסה של הרצפטורים של D2 הוא כנראה הסיבה לכך שקלוזפין אינו גורם לתופעות אקסטרה-פירמידליות.

אינדיקציות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להיותה תרופה יעילה בטיפול בחולים שלא הגיבו לטיפול הסטנדרטי בתרופות אנטי פסיכוטיות, קלוזפין נמצא יעיל במטופלים עם טרדיב דיסקינזיה חמור. קלוזפין מדכא את הדיסקינזיה, אבל התנועות האבנורמליות חוזרות כשמפסיקים להשתמש בקלוזפין.

מקרים קליניים אחרים שבהם ניתן להשתמש בקלוזפין כוללים טיפול בחולים פסיכוטיים שאינם סובלניים לתופעות אקסטרה-פירמידליות שנגרמות על ידי תרופות אחרות, מאניה עמידה לטיפול, דיכאון פסיכוטי קשה, מחלת פרקינסון אידיופטית, מחלת הנטינגטון וחולים אובדניים עם סכיזופרניה או הפרעות סכיזואפקטיביות. מחלות אחרות עמידות לטיפול שמגיבות לקלוזפין כוללות תסמונת הקשת האוטיסטית, וכן הפרעה אובססיבית קומפלוסיבית.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות הלוואי השכיחות ביותר הן ישנוניות, סחרחורות, סינקופה, טכיקרדיה, לחץ דם נמוך, שינויים באק"ג, בחילות והקאות. תופעות לוואי שכיחות אחרות כוללות עייפות, עלייה במשקל, תלונות שונות במערכת העיכול (לדוגמה, עצירות), השפעות אנטי-כולינרגיות וחולשת שרירים. סיאלוריאה (sialorrhea) או ריור יתר, היא תופעת לוואי שמתחילה בתחילת הטיפול ובולטת בלילה. מטופלים מדווחים שהכריות שלהם ספוגות ברוק. תופעת לוואי זו היא ככל הנראה כתוצאה מבעיה בבליעה. מחקרים מצביעים על כך ששימוש בקלונידין או אמיטריפטילין (TCA) יכולים להוריד את ריור היתר.

הסיכוי לפרכוסים עומד על 4% במטופלים שמקבלים מינון הגבוה מ-600 מ"ג ליום.

תופעת הלוואי המסוכנת ביותר המקושרת לשימוש בקלוזאפין, והמבדילה אותה מתרופות אנטי פסיכוטיות אחרות, היא ירידה בספירת תאי הדם, ובעיקר אגרנולוציטוזיס. לויקופניה, גרנולוציטופניה, ואגרנולוציטוזיס קורים בכ-1% מהמטופלים. במהלך שנת הטיפול הראשונה, יש סיכון של 0.73% לאגרנולוציטוזיס. הסיכוי במהלך השנייה השנייה הוא 0.07%. לנויטרופניה, הסיכון עומד על 2.32% ו-0.69% בשנה הראשונה והשנייה לטיפול בהתאמה. אין להשתמש בקלוזפין במידה וספירת תאי הדם הלבנים נמוכה מ-3,500, במידה והייתה הפרעת מח עצם בעבר, קיום היסטוריה של אגרנולוציטוזיס במהלך שימוש בקלוזפין, או שימוש בתרופה אחרת שידועה כמדכאת את מח העצם, לדוגמה, קרבמזפין. במהלך 6 החודשים הראשונים של הטיפול, יש לעשות ספירת דם כל שבוע על מנת לנטר את החולה להתפתחות של אגרנולוציטוזיס. אם ספירות הדם נשארות תקינות, אפשר לבצע את הבדיקות אחת לשבועיים. למרות שהניטור יקר, אבחון מוקדם של אגרנולוציטוזיס יכול למנוע תוצאה קטלנית. יש להפסיק את השימוש בקלוזפין אם ספירת תאי הדם הלבנים נמוכה מ-3,000 או ספירת הגרנולוציטים נמוכה מ-1,500. בנוסף, יש לפנות לייעוץ המטולוגי ולשקול בדיקת מח עצם. אסור לחשוף מטופלים עם אגרנולוציטוזיס לקלוזפין שוב. על מנת להימנע ממצבים שבהם הרופא או המטופל לא נענים לדרישות של בדיקות הדם, אין לתת קלוזפין ללא הוכחה לניטור זה.

סכנה נוספת בשימוש בקלוזפין היא דלקת שריר הלב, מיוקרדיטיס.

מינון והנחיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים כדורים של 25 ו-100 מ"ג. המינון ההתחלתי הוא בדרך כלל 25 מ"ג פעם או פעמיים ביום, למרות שבטיפול שמרני יש להתחיל במינון של 12.5 מ"ג פעמיים ביום. ניתן להעלות את המינון באופן הדרגתי (25 מ"ג ליום כל 2-3 ימים) עד 300 מ"ג ליום שמחולק לפעמיים או שלוש פעמים ביום. ניתן לתת מינון של עד 900 מ"ג ליום. ניתן לבדוק רמות קלוזפין בדם בחולים שלא מגיבים לטיפול התרופתי. מחקרים הראו שרמות בפלזמה שגבוהות מ-350 מ"ג למ"ל קשורות לסיכוי גבוה יותר לתגובה.

אינטרקציות בין תרופתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין להשתמש בקלוזפין במקביל לתרופה אחרת שגורמת לאגרנולוציטוזיס או דיכוי מח עצם. תרופות אלה כוללות קרבמזפין, פניטואין, PTU (פרופילטיואורציל), סולפונאמיד וקפטופריל (קפוטן).

שילוב של תרופת ליתיום עם קלוזפין יכול להגביר את הסיכון לפרכוסים, לבלבול ולהפרעות תנועה. אין להשתמש בשילוב של ליתיום עם קלוזפין אצל אנשים שחוו אירוע של תסמונת נוירולפטית ממאירה.

קלומיפרמין (אנפרניל) יכול להגביר את הסיכון לפרכוסים על ידי הורדת הסף לפרכוסים ועל ידי העלאת הרמה של קלוזפין בפלזמה. ריספרידון, פלואקסטין, פרוקסטין ופלובוקסמין מעלים את הרמות של קלוזפין בנסיוב הדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלוזאפין בוויקישיתוף

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.