קליאון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קליאון (נפטר בשנת 422 לפנה"ס) היה מצביא (סטראטגוס) אתונאי בעת מלחמת הפלופונסוס. הוא הנציג המובהק הראשון של שכבת הסוחרים בחיי המדינה האתונאיים, על אף שבעצמו היה אריסטוקרט.

קליאון היה בנו של קְלֵאַיְנֶטוֹס, איש האריסטוקרטיה, וירש ממנו עסק בורסקאות משגשג.

חייו הציבוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות לפריקלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית פרסומו היה כבר פלוגתא של פריקלס, עת שיתף פעולה עם האריסטוקרטים, שהתנגדו לפריקלס וחששו ממנו. הוא הוביל את המתנגדים למשטר פריקלס בתקופת המשבר של שנת 430, לאחר המסע הכושל של פריקלס אל הפלופונסוס, כשהעיר נפגעה קשות במגפה. קליאון האשים את פריקלס במעילה בכספי ציבור, והצליח להביא להרשעתו בדין. אף על פי כן, זמן קצר לאחר מכן, נטתה דעת הקהל שוב אל פריקלס, והוא שב לעמוד בראש המדינה האתונאית, וקליאון נסוג מחיי הציבור לזמן מה.

צבירת אהדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מות פריקלס בשנת 429 הותיר הזדמנות לחילופי גברי בהנהגת אתונה. בעוד שעד אז שימש קליאון אופוזיציונר חריף וקטגור של פקידי מדינה, עתה התיימר להוביל את המחנה הדמוקרטי, והודות לבינוניות יריביו, היה ללא ספק האדם הבולט ביותר באתונה במשך כמה שנים. על אף סגנונו המחוספס, ניחן ברהיטות ובקול חזק, וידע לפרוט על נימי נפשם של שומעיו. בין היתר, חיזק את אחיזתו בקרב בני המעמד הנמוך בכך שתיקן תקנה ששילשה את השכר היומי ששולם לשופטים-מושבעים, שסייע לעניים רבים להתפרנס בקלות.

חיבתם הידועה של האתונאים לתביעות משפטיות חיזקה אותו, ומנהגם של המלעיזים (סִיקוֹפַאנְטֶס) -- המעלים האשמות שווא -- אפשר לו לסלק מחיי הציבור את מי שאיימו על מעמדו. בשנת 426 הגיש קליאון תביעה נגד לאכס, בגין פיקודו על הפלישה הראשונה והכושלת לסיקיליה; באופן נדיר בתולדות משפטי המצביאים באתונה, לאכס זוּכָּה. משלא מצא בהם עוד תועלת, התנתק קליאון ממרעיו האריסטוקרטים, ומיד החל לתקוף את החבורות הסודיות והאוליגרכיות שבהן פעלו רובם. לא ברור אם הטיל מס רכוש לצורכי צבא, או אם החזיק במשרה רמה שקשורה לאוצר המדינה.

במלחמה נגד ספרטה; מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליאון דגל בשנאת עולם לאצולה, ושנאה זהה לספרטה. הוא האחראי העיקרי לטירפוד היוזמה לחתימה על הסכם שלום מכובד בשנת 425 לאחר הניצחון האתונאי בקרב פילוס, ובנחישותו להשפיל את ספרטה הוליך שולל את העם בעניין משאביה ועוצמתה של אתונה, וסימא את עיני העם בהבטחות על רווחים בעתיד.

בשנת 427 זכה קליאון למוניטין אכזריים, בהציעו להרוג לפי חרב את כל הגברים במיטילנה, המדינה שהובילה מרד באתונאים. על אף שהצעתו התקבלה תחילה, היא נהפכה זמן קצר לאחר מכן, על אף שבכל זאת הוצאו להורג כאלף מהגברים הבולטים במיטילנה. בשנת 425, העפיל קליאון לשיא תהילתו כאשר לכד והביא לאתונה את הספרטנים שהיו נתונים במצור בקרב ספאקטריה. הרבה מן התהילה ודאי מגיעה לדמוסתנס שותפו של קליאון בפיקוד על המבצע, אך נחישותו של קליאון היא זו ששכנעה את אסיפת העם לשלוח את התגבורת ההכרחית.

כמעט ודאי הוא שקליאון אחראי להכפלת המס שנאלצו להעלות "בעלות הברית" (האטית-דלית) בשנת 425. בשנת 422 נשלח קליאון לכבוש מחדש את אמפיפוליס, אך המצביא הספרטני בראסידאס גבר עליו. עם זאת, שני המצביאים נהרגו בקרב, ובמותם הסירו את המכשול העיקרי לשלום. כך הבשילו התנאים לחתימה על שלום ניקיאס בשנת 421.

קליאון בכתבי אריסטופאנס ותוקידידס[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של קליאון מוצגת בכתבי אריסטופאנס ותוקידידס באור שלילי ביותר; עם זאת, את שני המחברים אין להחשיב נטולי משוא-פנים. אריסטופאנס רחש טינה לקליאון, אולי משום שזה האשים את המחזאי בפני המועצה על שלעג (במחזהו האבוד "הבבלים") למדיניות ולמוסדות המדינה בנוכחות זרים ובעת מלחמה קשה. תוקידידס, בעל דעות דמוקרטיות והומניסטיות מובהקות, כפי שהראה אורויון במחקרו[דרוש מקור], אף הוא נתבע על כישלון צבאי והוגלה על פי תקנה שתיקן קליאון. לכן ייתכן שנעשה עוול לקליאון בדמותו כפי שהיא מצטיירת משני המקורות הללו, אף שהיו בני הזמן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]