קמץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימן הקמץ במילה צבוע באדום

קָמָץ (גם: קָמֵץ, יוניקוד U+05B8. יוניקוד לקמץ קטן U+05C7) הוא אחד משבע התנועות העיקריות במערכת הניקוד של העברית לפי שיטת הניקוד הטברני. הוא מסומן בקו קצר אופקי מתחת לאות, שממנו יוצא קו קצר אנכי כלפי מטה. יש שני סוגים של קמץ, קמץ קטן וקמץ גדול.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הקמץ מייצגת בניקוד הטברני שתי תנועות הומופוניות שונות שהיו בשלב הלשון שלפניה: תנועת a ארוכה ותנועת u קצרה. שני המקורות האלה תואמים לשני סוגי הקמץ, הגדול והקטן בהתאמה. ברוב המקרים שבהם נוצר הקמץ מתנועת a ארוכה, התגלגלה תנועה זו עצמה מתנועת a קצרה שהייתה קיימת בשלב הקדום יותר. להלן פירוט המקרים:

  • קמץ בא בדרך כלל מתנועת a פרוטו-שמית קצרה שהתארכה. ההארכה הייתה רק כשהתנועה הייתה בהברה המוטעמת (הארכה טונית) או בהברה שלפני הטעם (הארכה פרה-טונית), ובתנאי שזו הייתה הברה פתוחה. למשל, במילה הפרוטושמית המשוערת *dabaru, שבה שתי תנועות a קצרות והטעם מופיע בהברה ba, חלה התארכות התנועה בשתי התנועות ונוצרה לפי ההשערה המקובלת המילה *dābāru (קו מעל התנועה מסמל תנועה ארוכה). זו התגלגלה, לאחר נשילת התנועה הסופית, לצורה דָּבָֿר. לעומת זאת בצורת הסמיכות, שבה לא הייתה הטעמה, התקצרה (נחטפה) תנועת ה-a הראשונה, ונותרה בעינה תנועת ה-a הקצרה השנייה, ונוצרה הצורה דְּבַֿר־, שבה אין קמץ. קמץ נוצר מתנועת a קצרה גם במקום שחלה בו הארכת תמורה (=תשלום דגש), כלומר כאשר אמור היה להופיע אחרי התנועה דגש חזק: יְתָֿאֵר.
  • במקום שהייתה בו כבר בפרוטושמית תנועת ā ארוכה, היא הפכה בתקופות הקדומות של העברית לתנועת o, בתהליך המכונה המעתק הכנעני. אולם בתנאים מסוימים המעתק לא חל, ואז הפכה תנועת ā בסופו של דבר לקמץ. למשל: רָאשִי, אבל: רֹאש (במקור כנראה: ra'š > rāš). המעתק לא חל גם במילים שנכנסו בתקופה מאוחרת יותר לעברית, החל מראשית ימי בית שני: כְּתָֿב. במקרה כזה מתייחסים לקמץ כאל "קמץ פרוטושמי ארוך", והוא מתאפיין בכך שאינו נחטף גם בהטייה: פְּרָט - פְּרָטֵיהֶם.
  • תנועת קמץ נוצרה כאמור גם מתנועת u קצרה, למשל במילים חָכְֿמָה, יִשְמָרְךָֿ. כאמור, בהגייה הספרדית של העברית מכונה קמץ כזה "קמץ קטן", והוא נהגה כתנועת /o/: חוכמה, ישמורך.
  • קמץ הוא גם תוצאה של כיווץ תלת-תנועה המסתיימת ב-a. למשל, השורש גל"י בבניין קל היה במקור בצורת galaya, ותלת-התנועה aya התכווצה ל-ā ארוכה וממנה לקמץ: גָּלָה.

הגייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמץ הראשון הוא קמץ קטן, ואילו האחרים הם קְמָצִים גדולים. הגייתם שונה, אולם סימונם זהה.

ככל הנראה, בתקופת הניקוד הטברני נהגה הקמץ בתנועה שבין /a/ ו-/o/, כלומר תנועה אחורית חצי-פתוחה מעוגלת (בסימון IPA: ɔ). בהגייה התימנית והאשכנזית של העברית הוא נהגה כתנועת [o̞ ~ ɔ ~ ʌ]. בהגייה הספרדית השתמר, כאמור, הבדל בין שני סוגי קמץ: קמץ גדול, שמקורו בתנועת /a/, נהגה [a], וקמץ קטן, שמקורו בתנועת /u/, נהגה [o̞].

מדקדקי העברית הספרדיים הציעו כללים שונים שמטרתם להקל על ההבחנה בין קמץ גדול וקמץ קטן. אלה הם ארבעת הכללים המשקפים את המציאות הפונולוגית, שבה קמץ גדול נהגה כתנועת /a/, וקמץ קטן נהגה כתנועת /o/.

א. קמץ המופיע לפני אות המנוקדת בשווא, ואין מתג בין הקמץ ובין השווא, הקמץ נהגה כתנועת /o/ והשווא הופך לנח, כמו למשל (שמות לא, ג) בְּחָכְמָה (הוגים: בחוכמה) (אם קיים מתג בין הקמץ ובין השווא, הקמץ גדול, ונהגה כתנועת /a/; ובמידה וההברה אינה מוטעמת - השווא נע).

ב. במילה בעלת 4 אותיות המתחילה באות "ו" בפתח, שתי אותיות הבאות מנוקדות בקמץ ואות האחרונה שאיננה א' או ה' או ע', הקמץ השני נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (שמות א, ח) וַיָּקָם (הוגים: ויקוֹם),

ג. בסמיכות של שתי מילים המופרדות בקו עליון, אם במילה הראשונה, האות השנייה מהסוף מנוקדת בקמץ והאות האחרונה (של המילה הראשונה) איננה א' או ה' או ע', הקמץ נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (תהילים קמה, ח) וּגְדָל-חָסֶד (הוגים וגדוֹל חסד). זאת בתנאי שלא מופיע מתג לאחר הקמץ, כמו בצירוף מְנָת-חֶלְקִי.

ד. קמץ המופיע לפני אות עם דגש נהגה כתנועת /o/, כמו למשל (שמות טו, ב) עָזִּי (הוגים עוֹזי)

בכל מקרה אחר התנועה קמץ גדול וההגייה /a/, כמו למשל (ויקרא כג, טו) מִמָּחֳרַת (נהגה: mimachorat)

אולם יש אי-הסכמה קלה בין ההגייה בעברית המודרנית ובין הכללים לעיל, כדלהלן:

החטף־קמץ צבוע בסָגול, הקמץ הגדול באדום והקמץ הקטן בירוק
  • כאשר קמץ מופיע בהברה סגורה בלתי מוטעמת, הרי הוא קמץ קטן לכל הדעות. למשל: חָכְמָה (הוגים: חוכמה), וַיָּקָם (הטעמת מלעיל, הוגים: ויקוֹם), כָּל־ (אין הטעמה בשל הסמיכות).
  • כאשר קמץ מופיע לפני חטף-קמץ (פָּעֳלוֹ, צָהֳרַיִם) או לפני קמץ קטן נוסף (פָּעָלְךָ) וכן בשתי הצורות קָדָשִים, שָרָשִים, הקמץ הראשון הוא לפי הדקדוק קמץ קטן, שכן מקורו בתנועת /u/ (פֹּעַל, קֹדֶש). אף על פי כן מסורות הקריאה של העברית בהגייה הספרדית, וכן מדקדקי העברית בימי הביניים, תופסים אותו כקמץ גדול הנהגה בתנועת /a/. על הדרך להגות קמצים כאלה נטושה מחלוקת בין האשכנזים הנוהגים בהגיה הספרדית ‏[1]. דוברי העברית המודרנית בדרך כלל קוראים אותו לפי הדקדוק, כלומר בתנועת /o/, אך קיימת אצל הדוברים גם הצורה בתנועת /a/.

בכמה סידורים וספרי תנ"ך מודרניים מסמנים קמץ קטן בסימון שונה במעט מסימון הקמץ הרגיל, כדי להבליט את הגייתו השונה.

בכתיב של היידיש מסמנת האות א עם קמץ את התנועה /o/, למשל לאָנדאָן = לונדון.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליעזר אלינר, על הגיית קמץ רחב (גדול) לפני קמץ חטוף, בתוך: המעין, תמוז תשכ"ה, עמוד 17