קנבוס

קַנַּבּוֹס (באנגלית: הֶמְפְּ) הוא שם נפוץ למגוון זנים לא פסיכואקטיביים של קנאביס סאטיבה המגודלים שלא למטרות הפקת הסם. באיחוד האירופי ובקנדה ניתן לקבל אישור לגידול קנבוס לצורכי תעשייה. בארצות הברית דורש החוק היתר מטעם המנהל לאכיפת הסמים שקשה לקבלו. התוצר העיקרי של הקנבוס הוא סיבים המשמשים למגוון יישומים בתעשייה. כיום משמש הקנבוס גם כתוסף מזון בריאות פופולרי. החלבון הזמין בזרעי קנבוס - המפ נחשב החלבון הכי עשיר בטבע והכי מאוזן. עשיר יותר מעוף, בשר, דגים, מוצרי חלב ואף זרעים ואגוזים.

הקנבוס הוא זן של קנאביס סאטיבה תת-מין סאטיבה המכיל כמות נמוכה במיוחד של THC (הקנאבינואיד העיקרי בקנאביס), וככלל לא ניתן להשתמש בו למטרות משכרות. בקנאביס סאטיבה תת-מין אינדיקה^{[דרושה הבהרה]} לא משתמשים בגלל שאיכות סיבו נמוכה. בוטניקאים מסוימים חולקים על המיון הזה ואנליזה גנטית נוספת נדרשת על מנת להגיע לקונצנזוס.

הקנבוס נחשב לגידול חקלאי שדרישותיו מינימליות. הוא צורך מעט מים, אפשר לגדלו כמעט בכל אקלים ובדרך כלל אינו מצריך שימוש בחומרי הדברה. מומחים מעריכים כי ממרכיביו השונים (זרעים וסיבים מהגבעול) ניתן לייצר כ-25,000 מוצרים שונים, ביניהם מוצרי מזון כגון שמן קנאביס, חומרי בנייה, תרופות, דלק, חומרי איטום, חלקים לרכב (כגון מילוי לדלתות), פלסטיק, מוצרי קוסמטיקה, נייר, טקסטיל ועוד.

ההיסטוריה של הקנבוס מתחילה כנראה בסין, שם החלו להשתמש בו בתעשיית הטקסטיל כמה אלפי שנים לפני הספירה. ידוע כי גם בארץ ישראל נעשה בו שימוש לאורך אלפי שנים, והוא מוזכר כבר במשנה^[1]. חשיבותו של הקנבוס כגידול חקלאי הלכה והתעצמה ועד סוף המאה ה-19 כבר ידעו בעולם לייצר ממנו כמה אלפי מוצרים, כולל בדים, שמן לתאורה, נייר, מוצרי קוסמטיקה, מזון ועוד. לארצות הברית הגיע הקנבוס יחד עם המתיישבים הראשונים מאירופה והיה לאחד הגידולים הפופולריים ביותר. תומאס ג'פרסון וג'ורג' וושינגטון גידלו אותו והדגל האמריקאי הראשון נתפר מבד קנבוס (בשנת 1775). בתקופה מסוימת איפשרו השלטונות אפילו לשלם מיסים בקנבוס. הנייר עליו נכתב המסמך המקורי של הצהרת העצמאות האמריקאית היה עשוי קנבוס.