קנדה במשחקים האולימפיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קנדה במשחקים האולימפיים
Flag of Canada.svg
1912 Opening ceremony - Canada.JPG

המשלחת הקנדית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת סטוקהולם (באותה העת היה היוניון ג'ק דגלה הרשמי של קנדה)
קוד הוועד האולימפי הלאומי CAN
שם הוועד האולימפי הלאומי הוועד האולימפי הקנדי
מדליות קיץ
דירוג: 21
זהב
59
כסף
99
ארד
120
סך הכול
278
מדליות חורף
דירוג: 5
זהב
52
כסף
45
ארד
48
סך הכול
145‏[1]
השתתפות במשחקי הקיץ אפור: לא השתתפה)

189619001904190819121920192419281932193619481952195619601964196819721976198019841988199219962000200420082012

השתתפות במשחקי החורף אפור: לא השתתפה)

1924192819321936194819521956196019641968197219761980198419881992199419982002200620102014

האולם האולימפי בריצ'מונד, בו התקיימו תחרויות ההחלקה האומנותית באולימפיאדת ונקובר (2010)
ג'ורג' אורטון, הקנדי הראשון שזכה במדליה אולימפית

קנדה משתתפת במשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת פריז (1900). היא נעדרה מהמשחקים רק פעם אחת, כשהצטרפה לחרם שהובילה ארצות הברית על אולימפיאדת מוסקבה (1980), במחאה על הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.

במהלך השנים צברו הספורטאים הקנדים 278 מדליות, מהן 59 מדליות זהב. הענפים הבולטים הם אתלטיקה (53 מדליות, מהן 13 מדליות זהב), חתירה (40 מדליות, מהן 9 מדליות זהב) ושחייה (43 מדליות, מהן 7 מדליות זהב).

קנדה השתתפה גם בכל אולימפיאדות החורף, והיא נחשבת לאחת המדינות הבולטות במשחקים אלה. לאורך השנים צברו הספורטאים הקנדים 145 מדליות באולימפיאדות החורף, מהן 52 מדליות זהב, והיא מדורגת במקום החמישי בטבלת המדליות של כל הזמנים, אחרי נורבגיה, ארצות הברית, ברית המועצות וגרמניה. ענפי החורף הבולטים הם הוקי קרח (17 מדליות, מהן 10 מדליות זהב, יותר מכל מדינה אחרת בהיסטוריה), החלקה מהירה (32 מדליות, מהן 7 מדליות זהב) והחלקה מהירה במסלול קצר (25 מדליות, מהן 7 מדליות זהב, שנייה רק לדרום קוריאה)‏[2].

אירוח המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה אירחה פעם אחת את משחקי הקיץ (אולימפיאדת מונטריאול (1976)) ופעמיים את משחקי החורף (אולימפיאדת קלגרי (1988) ואולימפיאדת ונקובר (2010)).

משחקי הקיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטריאול זכתה לארח את המשחקים של 1976, לאחר שהועדפה על פניהן של מוסקבה ולוס אנג'לס. הייתה זו לה התמודדות שלישית על אירוח המשחקים, לאחר שקודם לכן התמודדה על אירוח המשחקים של 1944, אך הפסידה ללונדון (המשחקים בוטלו בסופו של דבר בשל מלחמת העולם השנייה), ועל אירוח המשחקים של 1972 (אז דורגה במקום השלישי, אחרי מינכן ומדריד).

משחקים אלה היו לכישלון תכנוני וכלכלי. הקמת המתקנים לוותה בפיגור בלוח הזמנים, וכמה מהם כלל לא הוקמו בסופו של דבר. בניית האצטדיון האולימפי בעיר הכניסה את ממשלת קוויבק לגירעון, ולשם כיסויו אף הוטל מס מיוחד על טבק. רק בשנת 2006 הצליחה הממשלה לכסות את כל החובות. על המשחקים העיב גם חרם שהטילו עליהם רבות ממדינות אפריקה, במחאה על סירובו של הוועד האולימפי הבינלאומי להשעות את ניו זילנד בעקבות משחק שקיימה נבחרת הרוגבי שלה עם נבחרת דרום אפריקה. אם לא היה די בכך, זכתה קנדה לכבוד המפוקפק בהיותה המדינה היחידה שלא זוכה במדליית זהב באולימפיאדה שנערכת על אדמתה.

עיר קנדית נוספת שהתמודדה על אירוח משחקי הקיץ היא טורונטו. עיר זו דורגה במקום השלישי במכרז אירוח המשחקים של 1996 (אחרי אטלנטה ואתונה), ובמקום השני, אחרי בייג'ינג, במכרז אירוח המשחקים של 2008.

משחקי החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת החורף הראשונה שנערכה בקנדה נערכה בקלגרי ב-1988, לאחר שהועדפה על פניהן של פאלון וקורטינה ד'אמפצו. הייתה זו לה ההתמודדות השלישית על אירוח המשחקים, לאחר שב-1964 הפסידה ברוב גדול לאינסברוק, וב-1968 הפסידה על חודם של שלושה קולות לגרנובל.

ונקובר נבחרה לארח את אולימפיאדת החורף של 2010, לאחר שנבחרה על פניהן של פייאונגצ'אנג וזלצבורג. היא העיר הגדולה ביותר שאירחה אי פעם את משחקי החורף.

ערים קנדיות נוספות שהגישו את מועמדותן לאירוח המשחקים כוללות את מונטריאול (1956; הפסידה ברוב גדול לקורטינה ד'אמפצו), באנף (1972; הפסידה לסאפורו), מאונט גאריבלדי (1976; דורגה במקום הרביעי אחרי דנוור, סיון וטמפרה) וקוויבק סיטי (2002; דורגה במקום הרביעי אחרי סולט לייק סיטי, אסטרסונד וסיון).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני ספורטאים קנדים השתתפו באולימפיאדת פריז (1900). ג'ורג' אורטון זכה במדליית זהב בריצת 2,500 מטר מכשולים ובמדליית ארד בריצת 400 מטר משוכות, וכן סיים במקום החמישי בריצת 4000 מטר מכשולים. חברו, רונלד מקדונלד, סיים במקום השישי בריצת המרתון.

מדינות אירופאיות רבות לא השתתפו באולימפיאדת סנט לואיס (1904), או שלחו משלחות מצומצמות. המשלחת הקנדית בת 52 הספורטאים הייתה השנייה בגודלה אחרי המשלחת האמריקאית, שהייתה דומיננטית עד כדי כך שצברה ב-85% מהמדליות. במצב דברים זה, הישג נאה אך צנוע, של 6 מדליות ובהן 4 מדליות זהב, הספיק לקנדה כדי להיות מדורגת במקום הרביעי, אחרי ארצות הברית, גרמניה וקובה. באותה תקופה לא ייצגו את המדינות השונות נבחרות לאומיות, אלא מועדוני ספורט שונים. מועדון הכדורגל הקנדי גאלט זכה במדליית הזהב, וכמוהו גם קבוצת הלקרוס ויניפג שמרוקס. קבוצת לקרוס קנדית נוספת, מוהוק אינדיאנס, זכתה במדליית ארד. שני ספורטאים קנדים נוספים זכו במדליות זהב. אטיין דמרטו זכה במדליית זהב בהטלת כדור של 56 ליברות. דמרטו, שהיה שוטר, פוטר ממשטרת קנדה לאחר שנסע למשחקים ללא אישור, אך משחזר התקבל כגיבור לאומי, והוחזר לשורות המשטרה. הוא נפטר כעבור שנה מטיפוס. הזוכה השני היה שחקן הגולף ג'ורג' ליון. בנוסף, זכתה שמיניית החותרים במדליית כסף.

באולימפיאדת לונדון (1908) זכו הספורטאים הקנדים ב-16 מדליות, מהן 3 מדליות זהב, שהקנו לקנדה את המקום השביעי בטבלת המדליות. נבחרת הלקרוס, שהייתה אחת משתי הנבחרות היחידות שנטלו חלק בטורניר, זכתה במדליית הזהב לאחר שגברה על נבחרת בריטניה. רוברט קר זכה במדליית זהב בריצת 200 מטר ובמדליית ארד בריצת 100 מטר. במדליית הזהב השלישית זכה הקלע וולטר יואינג, שזכה גם במדליית כסף בתחרות הקבוצתית לירי בצלחות חרס. ענפים נוספים בהם הושגו מדליות, פרט לאתלטיקה, לקרוס וקליעה, היו רכיבה על אופניים, חתירה והיאבקות.

קלווין בריקר קופץ לרוחק באולימפיאדת סטוקהולם

באולימפיאדת סטוקהולם (1912) זכו הקנדים ב-8 מדליות, מהן 3 מדליות זהב, והם דורגו במקום התשיעי בטבלת המדליות. השחיין ג'ורג' הודג'סון קבע שני שיאי עולם, במשחים ל-400 מטר בסגנון חופשי (5:24.4 דקות) ול-1500 מטר באותו הסגנון (22:00.0 דקות). במדליית הזהב השלישית זכה ג'ורג' גולדינג, בהליכה ל-10 ק"מ. הקופץ לרוחק קלווין בריקר, שזכה במדליית ארד בלונדון, זכה הפעם במדליית כסף. מדליות נוספות הושגו בתחרויות אתלטיקה אחרות, וכן בחתירה.

באולימפיאדת אנטוורפן (1920) הגיעו הקנדים להישגים דומים, 9 מדליות, 3 מכל סוג. במדליות הזהב זכו המתאגרף ברט שניידר, האתלט ארל תומסון, שגם קבע שיא עולם בריצת 110 מטר משוכות (14.8 שניות), וקבוצת ההוקי קרח ויניפג פאלקונס, שייצגה את קנדה במשחקים אלה (באותה העת טרם הוחל בקיום אולימפיאדות חורף, וענפי חורף היו חלק מהמשחקים). השחיין ג'ורג' ורנוט זכה במדליית כסף במשחה ל-1,500 מטר חופשי ובמדליית ארד במשחה ל-400 מטר חופשי. יתר המדליות הושגו באיגרוף.

אולימפיאדת פריז (1924) הייתה הראשונה מאז החלה קנדה להשתתף במשחקים האולימפיים, שבה אף ספורטאי קנדי לא זכה במדליית זהב. החותרים זכו במדליות כסף בתחרויות לשמינייה ולרביעייה, וכמותם גם הקלעים בתחרות הקבוצתית של ירי בצלחות חרס. אחד הקלעים, ג'ורג' ביטי, היה שותף להישג זהה של הנבחרת הקנדית בלונדון, 16 שנים קודם לכן. את מאזן המדליות השלים המתאגרף דאגלס לואיס, שזכה במדליית ארד.

פיל אדוארדס וחבר המשלחת הקנדית נושאים על כתפיהם את פרסי ויליאמס באולימפיאדת אמסטרדם

הישגיה של קנדה השתפרו מאוד באולימפיאדת אמסטרדם (1928). הספורטאים הקנדים זכו ב-15 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, ודורגו במקום העשירי בטבלת המדליות. עיקר ההישגים היו באתלטיקה: פרסי ויליאמס ניצח בריצת 100 מטר ובריצת 200 מטר, אתל קתרווד קבעה שיא עולם חדש בקפיצה לגובה, ובמדליית הזהב הרביעית זכתה רביעיית השליחות ל-100X4 מטרים. שתיים מהשליחות הגיעו להישגים גם בריצת 100 מטר - פני רוזנפלד זכתה במדליית כסף ואתל סמית' במדליית ארד. ג'יימס בול זכה במדליית כסף בריצת 400 מטר, והיה שותף לזכייתה של רביעיית השליחים ל-400X4 מטרים במדליית ארד. יתר המדליות הושגו בחתירה, היאבקות, איגרוף ושחייה.

המשלחת הקנדית לאולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) כללה 102 ספורטאים, שזכו ב-15 מדליות, 9 מהן באתלטיקה. שניים מזוכי המדליות זכו בזהב: המתאגרף הוראס גווין, והקופץ לגובה דאנקן מקנוטון. הילדה סטרייק זכתה במדליית כסף בריצת 100 מטר, והייתה שותפה להישג דומה של רביעיית השליחות. פיל אדוארדס זכה בשלוש מדליות ארד: בריצת 800 מטר, בריצת 1500 מטר וכחלק מנבחרת השליחים ל-400X4 מטרים. פרט לאתלטיקה ולאיגרוף, זכו ספורטאים קנדים במדליות גם בשיט, היאבקות וחתירה.

באולימפיאדת ברלין (1936) זכו הספורטאים הקנדים בתשע מדליות. רק אחד מהספורטאים זכה בזהב - חותר הקאנו פרנק אמיוט, במקצה ל-1000 מטרים. צמד חותרי הקאנו פרנק סייקר והארווי צ'ארטרז זכו במדליית כסף במקצה ל-10,000 מטרים ובמדליית ארד במקצה ל-1000 מטרים. נבחרת הכדורסל השתתפה בטורניר הכדורסל האולימפי הראשון. במשחק הגמר, שנערך בגשם על מגרש עפר, לעיניהם של 1,000 צופים שחזו בו בעמידה, נוצחו הקנדים בידי נבחרת ארצות הברית בתוצאה 8-19. יתר המדליות הושגו באתלטיקה ובהיאבקות.

1948 עד 1972[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת לונדון (1948) סימנה את ראשיתה של תקופה שבה הישגיה של קנדה היו חלשים מבעבר. להישג הגבוה ביותר הגיע חותר הקאנו דאגלס בנט, שסיים במקום השני במקצה ל-1000 מטר. נורמן ליין זכה במקום השלישי במקצה ל-10,000 מטרים, ולהישג דומה הגיעה רביעיית השליחות ל-100X4 מטרים. נבחרת הכדורסל סיימה רק במקום התשיעי.

גם באולימפיאדת הלסינקי (1952) זכו הקנדים בשלוש מדליות. הקלע ז'ורז' ז'נרו זכה במדליית זהב, ובמדליות כסף זכו מרים המשקולות ג'ראלד גראטון וחותרי הקאנו קנת ליין ודונלד הוגוד, במקצה הזוגות ל-1000 מטרים.

92 הספורטאים הקנדים שהשתתפו באולימפיאדת מלבורן (1956) הגיעו להישגים טובים מקודמיהם: 6 מדליות, בהן שתי מדליות זהב. הקלע ריימונד אולט זכה במדליית זהב בירי מ-50 מטר, וכמוהו גם רביעיית החותרים. יתר המדליות הושגו גם כן בענפים אלה, וכן בקפיצה למים וברכיבה.

אולימפיאדת רומא (1960) הייתה החלשה בתולדות קנדה. פרט לשמיניית החותרים שזכתה במדליית כסף, אף ספורטאי קנדי לא זכה לעמוד על הפודיום.

באולימפיאדת טוקיו (1964) זכו הקנדים בארבע מדליות. החותרים רוג'ר ג'קסון וג'ורג' הנגרפורד זכו במדליית זהב בתחרות הזוגות, האתלט ביל קרות'רס זכה במדליית כסף בריצת 800 מטר, וכמותו גם הג'ודוקא דאג רוג'רס, ואילו הארי ג'רום זכה במדליית ארד בריצת 100 מטר.

באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) הגיעו הקנדים להישג דומה - חמש מדליות, בהן מדליית זהב אחת, בה זכתה שלישיית רוכבי הסוסים בתחרות הקבוצתית. יתר המדליות הגיעו מענף השחייה. איליין טאנר זכתה במדליית כסף במשחים ל-100 ול-200 מטרים בסגנון חזה, והייתה שותפה לזכיית השליחות במדליית ארד במשחה ל-100X4 מטרים בסגנון חופשי. ראלף האטון זכה במדליית כסף במשחה ל-400 מטר חופשי.

208 ספורטאים ייצגו את קנדה באולימפיאדת מינכן (1972). גם במשחקים אלה בלטו השחיינים, אף שאיש מהם לא זכה במדליית זהב. ברוס רוברטסון זכה במדליית כסף במשחה ל-100 מטר בסגנון פרפר, והיה שותף לזכייתה של נבחרת השליחים במדליית ארד במשחה ל-100X4 מטרים בסגנון מעורב. לסלי קליף זכתה במדליית כסף במשחה ל-400 מטר מעורב אישי, ודונה גור זכתה במדליית ארד במשחה ל-200 מטר בסגנון גב. במדליית ארד נוספת זכתה שלישיית השייטים.

אולימפיאדת מונטריאול (1976)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אולימפיאדת מונטריאול (1976)

במשחקי הקיץ היחידים אותם אירחה קנדה השתפרו הישגיה לעומת האולימפיאדות הקודמות, והספורטאים שייצגו אותה זכו ב-11 מדליות. עם זאת, אף אחד מהם לא זכה במדליית זהב, ובכך הייתה קנדה למדינה היחידה בהיסטוריה שלא זוכה במדליית זהב אולימפית במשחקי קיץ שנערכים על אדמתה.

8 מתוך המדליות בהן זכו הקנדים הושגו בבריכת השחייה. שריל גיבסון זכתה במדליית כסף במשחה ל-400 מטר בסגנון מעורב אישי, ובמקום השלישי באותו משחה זכתה בקי סמית', שגם הייתה שותפה לזכייתה של נבחרת השליחות במדליית הארד ב-100X4 בסגנון חופשי. ננסי גאראפיק זכתה בשתי מדליות ארד, במשחים ל-100 ול-200 מטר בסגנון גב, ואילו שאנון סמית' זכתה במדליית ארד במשחה ל-400 מטר חופשי. רביעיית השליחות זכתה גם במדליית ארד ב-100X4 בסגנון מעורב, ולהישג המשמעותי היחיד בו זכו השחיינים הגברים הגיעו השליחים ב-100X4 בסגנון מעורב, שזכו במדליית כסף.

בנוסף לשחיינים, זכו במדליות כסף גם רוכב הסוסים מישל ואילנקור, חותר הקאנו ג'ון ווד והקופץ לגובה גרג ג'וי. נבחרת הכדורסל סיימה במקום הרביעי לאחר שהפסידה לנבחרת ארצות הברית בחצי הגמר ולנבחרת ברית המועצות במשחק על המקום השלישי.

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתאגרף שון או'סאליבן שזכה במדליית כסף באולימפיאדת לוס אנג'לס

לאחר שהחרימה את אולימפיאדת מוסקבה, שבה קנדה והשתתפה באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984). היא השיגה במשחקים אלה את התוצאות הטובות בתולדותיה - 44 מדליות, מהן 10 מדליות זהב. לשם השוואה, באולימפיאדה השנייה בטיבה מבחינת הישגיה של קנדה, אולימפיאדת אטלנטה, צברו הקנדים 22 מדליות. ההישג הקנה לקנדה את המקום השישי בטבלת המדליות, ובמספר כולל של מדליות דורגה במקום הרביעי, אחרי ארצות הברית, גרמניה המערבית ורומניה.

גם במשחקים אלה היה הענף הבולט ביותר ענף השחייה, עם 10 מדליות, מהן 4 מדליות זהב. אלכס באומן קבע שיאי עולם בשני המשחים בסגנון מעורב אישי (2:01.42 דק' ל-200 מטר ו-4:17.41 דקות ל-400 מטר). ויקטור דייוויס קבע שיא עולם ב-200 מטר חזה (2:13.34 דקות), זכה במדליית הכסף במשחה ל-100 מטר חזה, והיה שותף לזכייתה של רביעיית השליחים במדליית הכסף במשחה ל-100X4 מטר בסגנון מעורב. ברביעייה זו היה חבר גם מייק וסט, שזכה במדליית ארד ב-100 מטר גב. בין השחייניות, בלטה אן אוטנברייט, שזכתה במדליית זהב ב-200 מטר חזה, במדליית כסף ב-100 מטר חזה, והייתה שותפה לזכייתה של נבחרת השליחות ל-100X4 בסגנון מעורב במדליית ארד. מדליית הזהב של אוטנברייט הייתה הראשונה של שחיינית קנדית במשחקים האולימפיים.

ענף נוסף בו בלטו הקנדים הוא ענף הקאנו והקיאק, בו זכו בשתי מדליות מכל סוג. לארי קיין זכה במדליית הזהב בקאנו ל-500 מטר, ובמדליית כסף בתחרות ל-1000 מטר. לראשונה גם חותרי קיאק קנדים הגיעו להישגים, כאשר יו פישר ואלווין מוריס זכו במדליית זהב בתחרות ל-1000 מטר ובמדליית ארד בתחרות ל-500 מטר. אלכסנדרה בארה וסוזאן הולוויי זכו במדליית כסף בתחרות הזוגות ל-500 מטר, והיו שותפות לזכייה במדליית הארד בתחרות לרביעיות. גם החותרים זכו בשש מדליות, אחת מהן מדליית זהב - בתחרות לשמיניות.

ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים קנדים במדליות כללו קפיצה למים, התעמלות אומנותית, קליעה, אתלטיקה, איגרוף, רכיבה על אופניים, שחייה צורנית, שיט, היאבקות, הרמת משקולות וג'ודו. נבחרת הכדורסל שוב סיימה במקום הרביעי, לאחר שהפסידה לנבחרת ארצות הברית בחצי הגמר ולנבחרת יוגוסלביה במשחק על המקום השלישי.

אולימפיאדת סיאול (1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן ג'ונסון חוצה את קו הגמר בריצת ה-100 מטר של אולימפיאדת סיאול

הישגיהם של הספורטאים הקנדים באולימפיאדת סיאול (1988) היו נמוכים מאשר בלוס אנג'לס, אך גבוהים ביחס להישגיהם בשנות ה-60 וה-70: 10 מדליות, מהן 3 מדליות זהב.

שני ספורטאים מזוהים במיוחד עם השתתפותה של קנדה באולימפיאדת סיאול, האחד לשלילה והשני לחיוב. האתלט בן ג'ונסון (אתלט) ניצח בריצת 100 מטר, תוך שהוא קובע שיא עולם חדש, 9.79 שניות, ומקדים את האלוף האולימפי מלוס אנג'לס, קרל לואיס, ב-11 מאיות השנייה. מאוחר יותר נמצא כי נטל סטרואידים אנאבוליים, המדליה נשללה ממנו, שיא העולם שלו בוטל, והוא הושעה מפעילות ספורטיבית. לעומתו, השייט לורנס למייה, שהתחרה בדגם פין, זכור כמי שנהג באצילות ובספורטיביות. באחד השיוטים היה למייה שני לאחר המצוף החמישי מבין שבעה, כשהבחין בצמד שייטי 470 סינגפורים שנפלו למים עקב הרוחות החזקות ונפצעו. למייה נחלץ לעזרתם וסיים את השיוט במקום ה-22. פדרציית השיט הבינלאומית החליטה לחשב את הניקוד של למייה כאילו סיים את השיוט במקום השני. מאוחר יותר העניק לו הוועד האולימפי הבינלאומי את מדליית פייר דה קוברטן, המוענקת למי שהפגינו רוח ספורטיבית יוצאת דופן. הוא היה לאדם השישי בהיסטוריה לו מוענקת מדליה זו.

זוכי מדליות הזהב הקנדים בסיאול היו המתאגרף לנוקס לואיס, והשחייניות הצורניות קרולין ולדו ומישל קמרון. השתיים זכו בתחרות הזוגות, וולדו זכתה גם בתחרות היחידות. רביעיית השליחים הקנדית ל-100X4 בסגנון מעורב, שכללה את ויקטור דייוויס ואת מארק טוקסברי, זכתה במדליית כסף. מדליות נוספות הושגו באיגרוף, אתלטיקה, רכיבה, שחייה ושיט.

1992 ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

דונובן ביילי, המנצח בריצת 100 מטר באטלנטה
חותר הקיאק אדם ואן קוברדן

הישגיהם של הקנדים באולימפיאדת ברצלונה (1992) השתפרו לכדי 18 מדליות, מהן 7 מדליות זהב. 295 ספורטאים קנדים נטלו חלק במשחקים אלה. הענף בו בלטו הקנדים במיוחד היה החתירה, עם 5 מדליות, מהן 4 מדליות זהב: שמינייה עם הגאי (גברים ונשים), רביעייה ללא הגאי (נשים) וזוג ללא הגאי (נשים). מארק טוקסברי זכה במדליית זהב במשחה ל-100 מטר גב, והיה שותף לזכייתם של השליחים במדליית ארד במשחה ל-100X4 מעורב. מארק מק'קוי ניצח בריצת 110 מטר משוכות, והזוכה השביעית במדליית זהב הייתה השחיינית הצורנית סילבי פרשט. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים קנדים במדליות היו איגרוף, היאבקות, רכיבה על אופניים, ג'ודו ושיט.

באולימפיאדת אטלנטה (1996) זכו הקנדים ב-22 מדליות, המספר הגבוה ביותר פרט לאולימפיאדת לוס אנג'לס. עם זאת, רק שלוש מהמדליות היו מדליות זהב. דונובן ביילי קבע שיא עולם חדש בריצת 100 מטר (9.84 שניות), והיה שותף לזכייתם של השליחים במדליית הזהב במרוץ ל-100X4 מטרים. במדליית הזהב השלישית זכו החותרות קתלין הדל ומרני מק'בין. פרט להישג זה, זכו החותרים בחמש מדליות נוספות. ספורטאים קנדים נוספים שבלטו במשחקים היו רוכבת האופניים קלרה יוז, שזכתה בשתי מדליות ארד, במרוץ כביש ובמרוץ נגד הזמן, והשחיין קרטיס מיידן, שזכה בשתי מדליות ארד במשחים בסגנון מעורב אישי. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים קנדים במדליות היו איגרוף, קיאקים, שחייה צורנית, היאבקות, קפיצה למיים וכדורעף חופים.

באולימפיאדת סידני (2000) השיגו הקנדים 14 מדליות, ב-11 ענפי ספורט שונים. זוכי מדליות הזהב היו הטריאתלט סיימון ויטפילד, המתאבק דניאל איגאלי, והטניסאים סבסטיאן לרו ודניאל נסטור. קרטיס מיידן שוב סיים במקום השלישי במשחה ל-400 מטר בסגנון מעורב. ענפים נוספים בהם זכו קנדים במדליות כללו קאנו, קפיצה למים, ג'ודו, התעמלות, חתירה, שחייה צורנית וטאקוונדו.

לקראת אולימפיאדת אתונה (2004) החליט הוועד האולימפי הקנדי להחמיר את הקריטריונים להשתתפות, ומספר המשתתפים ירד ל-200, שזכו ב-12 מדליות. זוכי מדליות הזהב היו המתעמל קייל שופלט (בתרגיל הקרקע), רוכבת האופניים לורי-אן מונזר וחותר הקיאק אדם ואן קוברדן, בתחרות ל-500 מטר (בתחרות ל-1000 מטר סיים במקום השלישי). אלכסנדר דפאטי זכה במדליית כסף בקפיצה מ-3 מטר, סיים במקום הרביעי בקפיצה מ-10 מטר, ובמקום החמישי בקפיצה הסינכרונית מ-10 מטר, יחד עם פיליפ קומטואה. ענפים נוספים בהם זכו קנדים במדליות כוללים חתירה, שיט והיאבקות.

באולימפיאדת בייג'ינג (2008) עלה מספר המשתתפים הקנדים ל-332. הם זכו ב-18 מדליות, ובפעם הרביעית ברציפות בשלוש מדליות זהב. הזוכים בזהב היו שמיניית החותרים, רוכב הסוסים אריק לאמייז והמתאבקת קארול וין. אדם ואן קוברדן, שנשא את הדגל הקנדי בטקס הפתיחה הסתפק הפעם במדליית כסף בתחרות ל-500 מטר. שני ספורטאים נוספים שזכו במדליית כסף באתונה שחזרו את הישגיהם גם בבייג'ינג - קארן קוברן (בטרמפולינה) ואלכסנדר דפאטי. סיימון ויטפילד, שניצח בטריאתלון שנערך בסידני, זכה אף הוא במדליית כסף. ספורטאים קנדים נוספים זכו במדליות בחתירה, טאקוונדו, שחייה, אתלטיקה וקאנו.

אולימפיאדת לונדון (2012)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הקנדית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון
מרימת המשקולות כריסטין ג'ירארד, שזכתה במדליית ארד בלונדון

גם באולימפיאדת לונדון (2012) צברה המשלחת הקנדית 18 מדליות, אך רק ספורטאית אחת מתוך 277 הספורטאים הקנדים, מתעמלת הטרמפולינה רוזאנה מקלינן, זכתה במדליית זהב. מתעמלת נוספת, קארן קוקברן, סיימה במקום הרביעי בטרמפולינה, וג'ייסון ברנט סיים במקום השמיני. בהתעמלות המכשירים הרגילה סיימה נבחרת המתעמלות הקנדית במקום החמישי, ובריטני רוג'רס ואליזבת בלאק סיימו במקום השביעי והשמיני בתרגיל הקפיצות.

השחיין המצליח ביותר היה ראיין קוקריין, שזכה במדליית כסף במשחה ל-1500 מטר חופשי. שני שחיינים נוספים זכו במדליות ארד: ברנט היידן במשחה ל-100 מטר חופשי וריצא'רד ויינברגר במשחה המרתון ל-10 ק"מ במים פתוחים. נבחרת השליחות ל-200X4 מטר חופשי סיימה במקום הרביעי ונבחרת השליחים ל-100X4 מטר מעורב סיימה במקום השמיני. שחייניות קנדיות נוספות שהעפילו למקצי הגמר כללו את מרתה מק'קייב (מקום חמישי ב-200 מטר חזה), בריטני מקלין (מקום שביעי ב-400 מטר חופשי) ושינייד ראסל (מקום שמיני ב-200 מטר גב).

בחתירה זכו הקנדים בשתי מדליות כסף, במקצי השמיניות לגברים ולנשים. דייב קאלדר וסקוט פרנדסן סיימו במקום השישי במקצה הזוגות. חותר הקיאק אדם ואן קוברדן זכה במדליה אולימפית רביעית, מדליית כסף במקצה ל-1000 מטר. מארק דה ז'ונג זכה במדליית ארד במקצה ל-200 מטר וחותר הקאנו מארק אולדרשו זכה במדליית ארד במקצה ל-1000 מטר. ראיין קוקריין והוג פורנל סיימו במקום השביעי במקצה הקיאקים לזוגות ל-200 מטר.

שתי מתאבקות קנדיות זכו במדליות: טוניה ורביק זכתה במדליית כסף וקרול היונג זכתה במדליית ארד. שני מתאבקים נוספים סיימו במקום החמישי. בקפיצה למים זכו שני צמדי הנשים במדליות ארד בקפיצות הסינכרוניות: מייגן בנפייטו ורוזלין פיליון בקפיצה מ-10 מטרים וג'ניפר אייבל ואמילי היימנס בקפיצה מ-3 מטרים. אייבל גם סיימה במקום השישי בקפיצות היחידות מ-3 מטרים, והישג דומה רשמו אלכסנדר דפאטי ורובן רוס בקפיצה סינכרונית מ-3 מטרים. הג'ודוקא אנטואן ולואה-פורטיה זכה במדליית ארד, וכך גם מרימת המשקולות כריסטין ג'ירארד.

האתלט הקנדי היחיד שזכה במדליה בלונדון היה דרק דרואין, שסיים שלישי בקפיצה לגובה. מייקל מייסון סיים במקום השמיני באותה תחרות. אתלטים קנדים נוספים שרשמו הישגים גבוהים כללו את דמיאן וורנר (מקום חמישי בקרב עשר), דילן ארמסטרונג (מקום חמישי בהדיפת כדור ברזל), פילישה ג'ורג' (מקום שישי בריצת 100 מטר משוכות), ג'סיקה זלינקה (מקום שביעי הן בקרב שבע והן בריצת 100 מטר משוכות) וקמרון לווינס (מקום 11 בריצת 10000 מטר ומקום 14 בריצת 5000 מטר). נבחרת השליחים ל-100X4 מטר סיימה במקום השלישי, אך נפסלה.

נבחרת הנשים בכדורגל זכתה במדליית ארד היסטורית, לאחר שהפסידה בחצי הגמר לארצות הברית לאחר הארכה וגברה על נבחרת צרפת במשחק על המקום השלישי. נבחרת הנשים בכדורסל הודחה ברבע הגמר בידי נבחרת ארצות הברית.

נבחרת הנשים של קנדה זכתה במדליית ארד במירוץ המרדף הקבוצתי באופני מסלול. חברת הנבחרת טארה ויטן סיימה במקום הרביעי באומניום. רוכבים בולטים נוספים כללו את קלרה יוז (מקום חמישי במרוץ אופני כביש), מוניק סאליבן (מקום שישי בקיירין), זקארי בל (מקום שמיני באומניום) וג'ף קבוש (מקום שמיני במרוץ אופני הרים). ספורטאים קנדים נוספים שרשמו הישגים גבוהים בלונדון כוללים את שחקניות הבדמינטון מישל לי ואלכסנדרה ברוס (מקום רביעי בטורניר הזוגות), השחייניות הצורניות מארי-פייר בורדו-גאניון ואליז מרקוט ונבחרת השחייה הצורנית (מקום רביעי), נבחרת הרכיבה (מקום חמישי בתחרות הקפיצות), השייט זאקארי פלאבסיץ' (מקום שמיני בדגם ניל פרייד RS:X) והמתאגרפים קאסטיו קלייטון וסיימון קין (הודחו ברבע הגמר).

אולימפיאדות החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

1924 עד 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנדה השתתפה בכל אולימפיאדות החורף, והיא אחת המדינות המצליחות ביותר בהן. נבחרות ההוקי קרח של קנדה זכו בששה מתוך שבעה הטורנירים שנערכו עד 1952, וקנדה היא המדינה בעלת ההישגים הגבוהים ביותר בענף זה.

באולימפיאדת החורף הראשונה, אולימפיאדת שאמוני (1924), זכתה נבחרת ההוקי קרח של קנדה במדליית הזהב, לאחר שגברה על נבחרותיהן של ארצות הברית, בריטניה ושבדיה בבית הגמר. למעשה, הייתה זו זכייה שנייה ברציפות של הקנדים, שכן הוקי קרח היה בין הענפים שנכללו באולימפיאדת אנטוורפן שנערכה ב-1920, בטרם הונהגו משחקי החורף. נבחרת אוניברסיטת טורונטו ייצגה את קנדה במשחקים הבאים, ואף היא זכתה במדליית זהב, לאחר שגברה על נבחרותיהן של שבדיה, שווייץ ובריטניה בבית הגמר.

המחליקה האומנותית ברברה אן סקוט (משמאל), זוכת מדליית הזהב באולימפיאדת סנט מוריץ (1948)

באולימפיאדת לייק פלאסיד (1932) ייצגה את קנדה קבוצת דה ויניפגס, ואף היא זכתה במדליית זהב, לאחר שגברה על נבחרותיהן של ארצות הברית, גרמניה ופולין. במשחקים אלה, זכו לראשונה ספורטאים קנדים במדליות גם בענפים אחרים - 5 מדליות בהחלקה מהירה. אלכסנדר הרד זכה במדליית כסף במרוץ ל-1500 מטר ובמדליית ארד במרוץ ל-500 מטר, ואילו ויליאם לוגן זכה בשתי מדליות ארד, במרוצים ל-1500 ול-5000 מטר. מונטגומרי וילסון זכה במדליית ארד בהחלקה אומנותית. בסיום המשחקים דורגה קנדה במקום הרביעי בטבלת המדליות, אחרי ארצות הברית, נורבגיה ושבדיה.

קבוצת ההוקי קרח שייצגה את קנדה באולימפיאדת גרמיש פרטנקירכן (1936) הייתה פורט ארתור ברקטס. לראשונה בהיסטוריה איבדה קנדה את התואר האולימפי, לאחר שהפסידה לנבחרת בריטניה וסיימה במקום השני. התואר חזר לקנדה באולימפיאדת סנט מוריץ (1948), לאחר שקבוצת RCAF פליירס, לאחר שסיימה את משחקיה עם 7 ניצחונות ותיקו אחד עם נבחרת צ'כוסלובקיה. להישג זה הצטרפה גם מדליית הזהב של המחליקה האומנותית ברברה אן סקוט. ואלאס דיסלטמאייר וסוזאן מורו זכו במדליית כסף בהחלקה האומנותית לזוגות.

קבוצת אדמונטון מרקוריז זכתה בתואר האולימפי השישי של קנדה בהוקי קרח באולימפיאדת אוסלו (1952), לאחר שסיימה את משחקיה עם 7 ניצחונות ותיקו אחד עם נבחרת ארצות הברית. ניצחון זה סימן את סוף ההגמוניה הקנדית בענף ההוקי קרח. בנוסף, זכה גורדון אודלי במדליית ארד בהחלקה מהירה ל-500 מטר.

1956 עד 1992[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולשת הסקי האלפיני אן הגטווייט עם מדליית הזהב בה זכתה באולימפיאדת סקוו ואלי
טולר קרנסטון, שזכה במדליית ארד בהחלקה אומנותית באולימפיאדת אינסברוק (1976)
המחליק האומנותי אלוויס סטויקו, שזכה במדליות כסף בלילהאמר ובנאגנו
פייר לודר שזכה במדליית זהב במזחלות בנאגנו, ובמדליית כסף בטורינו
סינדי קלאסן, הספורטאית המעוטרת ביותר במשלחת הקנדית לטורינו
גולשת הסקי החופשי אשלי מק'אייבור, עם מדליית הזהב בה זכתה בוונקובר
קווין מרטין, שחקן נבחרת הקרלינג של קנדה, שזכתה במדליית זהב באולימפיאדת ונקובר

באולימפיאדת קורטינה ד'אמפצו (1956) הסתפקה קבוצת קיצ'נר-ווטרלו דאצ'מן במקום השלישי, לאחר הפסדים לארצות הברית ולברית המועצות. להישג הגבוה ביותר הגיעו פרנסס דפו ונוריס בודן, שזכו במדליית כסף בהחלקה אומנותית. לוסיל וילר זכתה במדליית הארד הראשונה של קנדה בסקי אלפיני. באולימפיאדת סקוו ואלי (1960) זכו הקנדים בארבע מדליות, בהן שתי מדליות זהב, ודורגו במקום השביעי בטבלת המדליות. במדליות הזהב זכו גולשת הסקי האלפיני אן הגטווייט והמחליקים האומנותיים ברברה וגנר ורוברט פול. הדאצ'מן שוב ייצגו את קנדה בהוקי קרח, והפעם זכו במדליית הכסף, לאחר שסיימה את בית הגמר עם הפסד בודד לארצות הברית. במדליה השלישית זכה המחליק האומנותי דונלד ג'קסון.

אולימפיאדת אינסברוק (1964) הייתה הראשונה בהיסטוריה שבה קנדה לא זכתה במדליה אולימפית בהוקי קרח. הנבחרת הקנדית סיימה עם מאזן של חמישה ניצחונות ושני הפסדים, בדיוק כמו שבדיה וצ'כוסלובקיה. לפי הכללים שהיו נהוגים עד אז, במקרה של שובר שוויון, נבדק מאזנן של הנבחרות זו מול זו. במצב דברים זה, הייתה אמורה להיות שבדיה במקום השני וקנדה במקום השלישי. עם זאת, לאחר סיום המשחקים שונו הכללים למפרע, ונקבע כי הפרש השערים בכלל המשחקים הוא שיכריע. קנדה נדחקה למקום הרביעי על חודו של שער אחד, וצ'כוסלובקיה היא שזכתה במדליית הארד. באותם משחקים זכתה רביעיית גולשי המזחלות במדליית זהב, ושתי מדליות ארד הושגו בהחלקה אומנותית.

באולימפיאדת גרנובל (1968) הייתה הספורטאית הבולטת גולשת הסקי האלפיני ננסי גרין. גרין זכתה במדליית זהב בסלאלום ענק ובמדליית כסף בסלאלום. נבחרת ההוקי קרח זכתה במדליית ארד, לאחר שסיימה את המשחקים עם מאזן של חמישה ניצחונות ושני הפסדים. באולימפיאדת סאפורו (1972) רק המחליקה האומנותית קארן מגנוסן זכתה לעמוד על הפודיום, לאחר שזכתה במדליית כסף. באולימפיאדת אינסברוק (1976) זכתה קנדה במדליה אחת מכל סוג. בזהב זכתה גולשת הסקי האלפיני קאתי קריינר.

באולימפיאדת לייק פלאסיד (1980) זכו רק שני ספורטאים קנדים במדליות - גאטן בושר זכה במדליית כסף בהחלקה מהירה ל-1000 מטר וגולש הסקי האלפיני סטיב פודבורסקי זכה במדליית ארד. בושר שיפר את הישגיו באולימפיאדת סרייבו (1984), כשזכה במדליות זהב במרוצים ל-1000 ול-1500 מטר ובמדליית ארד במרוץ ל-500 מטר. בריאן אורסר הוסיף מדליית כסף בהחלקה אומנותית, וקנדה דורגה במקום השמיני בטבלת המדליות.

אולימפיאדת קלגרי (1988) הייתה אולימפיאדת החורף הראשונה שנערכה על אדמת קנדה. בדומה לאולימפיאדת מונטריאול, גם במשחקים אלה לא זכתה קנדה במדליית זהב אולימפית. בריאן אורסר שוב זכה במדליית כסף בהחלקה אומנותית, ולהישג דומה הגיעה עמיתתו אליזבת "ליז" מאנלי. קארן פרסי זכתה בשתי מדליות ארד בסקי אלפיני ובמדליית ארד נוספת זכו המחליקים האומנותיים טרייסי וילסון ורוברט מק'קול.

באולימפיאדת אלברוויל (1992) זכו הקנדים ב-7 מדליות, מהן שתי מדליות זהב, וקנדה דורגה במקום התשיעי בטבלת המדליות. הענף הבולט היה החלקה מהירה במסלול קצר. רביעיית השליחות ל-3000 מטר זכתה במדליית זהב, רביעיית השליחים ל-5000 מטר זכתה במדליית כסף, ואחד החברים בה, פרדריק בלקבורן זכה גם במדליית כסף במרוץ ל-1000 מטרים. במדליית הזהב השנייה זכתה גולשת הסקי האלפיני קרין לי-גרטנר. נבחרת ההוקי קרח זכתה לעמוד על הפודיום לראשונה מזה 24 שנים. הנבחרת זכתה במדליית הכסף, לאחר שהפסידה לנבחרתה של המשלחת המאוחדת בשלב הגמר. יתר המדליות הושגו בהחלקה אומנותית ובביאתלון.

1994 עד 2002[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז אולימפיאדת לילהאמר (1994) מצויה קנדה בצמרת טבלאות המדליות של אולימפיאדות החורף, והישגיה משתפרים בהתמדה. במשחקים אלה צברו הספורטאים הקנדים 13 מדליות, מהן 3 מדליות זהב, והיא דורגה במקום השביעי בטבלת המדליות. בשתיים ממדליות הזהב זכתה הביאתלטית מרים בדארד (במרוצים ל-7.5 ול-15 ק"מ), ובשלישית זכה גולש הסקי החופשי ז'אן לוק ברסאר. נבחרת ההוקי קרח זכתה במדליית הכסף בפעם השנייה ברציפות, הפעם לאחר הפסד לנבחרת שבדיה. קנדים נוספים זכו במדליות בהחלקה מהירה במסלול קצר, בהחלקה אומנותית, בהחלקה מהירה ובסקי אלפיני.

באולימפיאדת נאגנו (1998) זכו הקנדים ב-15 מדליות, מהן 6 מדליות זהב, ודורגו במקום הרביעי בטבלת המדליות, אחרי גרמניה, נורבגיה ורוסיה. זוכי מדליות הזהב היו גולשי המזחלות פייר לודר ודייוויד מק'איצ'רן, גולש השלג רוס רבליאטי, נבחרת הנשים בקרלינג, נבחרת השליחים בהחלקה מהירה במסלול קצר ל-5000 מטר, אני פרו בהחלקה מהירה במסלול קצר ל-500 מטר וקטריונה לה מיי דואן בהחלקה מהירה ל-500 מטר, שגם זכתה במדליית ארד בהחלקה מהירה ל-1000 מטר. נבחרת ההוקי קרח סיימה במקום הרביעי, לאחר הפסד לנבחרות צ'כיה בחצי הגמר ופינלנד במשחק על המקום השלישי. לעומתה, בטורניר ההוקי קרח הראשון שנערך לנשים, זכתה הנבחרת הקנדית במדליית הכסף, לאחר הפסד לנבחרת ארצות הברית במשחק הגמר. נבחרת הגברים בקרלינג זכתה אף היא במדליית כסף.

באולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002) זכו הקנדים ב-17 מדליות, מהן 7 מדליות זהב, ושמרו על המקום הרביעי, אחרי נורבגיה, גרמניה וארצות הברית. שתי נבחרות ההוקי קרח זכו במדליות זהב. לגברים היה זה תואר אולימפי ראשון מזה 50 שנה ואילו לנשים היה זה תואר ראשון בהיסטוריה. שתי הנבחרות הגיעו להישג זה אחרי ניצחונות על נבחרותיה המקבילות של ארצות הברית. בחמש מדליות הזהב הנותרות זכו המחליקים האומנותיים ג'יימי סאלה ודוד פלטייה, קטריונה לה מיי דואן ששמרה על תוארה בהחלקה מהירה ל-500 מטר, בקי סקוט בסקי למרחקים (10 ק"מ), נבחרת השליחים בהחלקה מהירה במסלול קצר (ל-5000 מ') ומארק גאניון, שהיה חבר בנבחרת זו, וזכה גם במדליית זהב במרוץ ל-500 מטר ובמדליית ארד במרוץ ל-1500 מטר. קנדים נוספים זכו במדליות בהחלקה מהירה, בהחלקה מהירה במסלול קצר, בקרלינג ובסקי חופשי. זכייתם של סאלה ופלטייה לוותה בשערוריית שיפוט אשר הביאה לשינוי כולל של שיטת השיפוט בהחלקה האומנותית.

אולימפיאדת טורינו (2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת טורינו (2006) הגיעה קנדה להישג הטוב בתולדותיה - 24 מדליות, מהן 7 מדליות זהב. הישג זה הקנה לה את המקום החמישי בטבלת המדליות, אחרי גרמניה, ארצות הברית, אוסטריה ורוסיה.

הענף בו בלטו הקנדים במיוחד הוא החלקה מהירה, עם 8 מדליות, מהן שתי מדליות זהב. סינדי קלאסן זכתה במדליית זהב במרוץ ל-1500 מטר, במדליית כסף במרוץ ל-1000 מטר ובמדליית ארד במרוצים ל-3000 ול-5000 מטר. קלרה יוז, שייצגה בעבר את קנדה ברכיבה על אופניים, עשתה הסבה וזכתה במדליית הזהב במרוץ ל-5000 מטר, ושתיהן היו שותפות לזכייתה של רביעיית השליחות במדליית הכסף.

נבחרת הנשים בהוקי קרח שמרה על תוארה, לאחר שגברה במשחק הגמר על נבחרת שבדיה. מקבילתה הגברית הסתפקה במקום השביעי. נבחרת הגברים בקרלינג זכתה במדליית הזהב לאחר שגברה על נבחרת פינלנד, ואילו נבחרת הנשים סיימה במקום השלישי לאחר שהפסידה לנבחרת שווייץ בחצי הגמר וגברה על נבחרת נורבגיה במשחק על המקום השלישי.

שלושת הזוכים הנותרים במדליות זהב במשחקים אלה היו דאף גיבסון בסקלטון (גם סגנו היה קנדי, ג'ף פיין), צ'אנדרה קרופורד בסקי למרחקים (1.1 ק"מ) וג'ניפר הייל בסקי חופשי. קנדים זכו במדליות גם בהחלקה מהירה במסלול קצר, בבובסליי, בהחלקה אומנותית ובגלישת שלג.

אולימפיאדת ונקובר (2010)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אולימפיאדת ונקובר (2010)

בניגוד לאולימפיאדות הקודמות שנערכו על אדמתה, אולימפיאדת ונקובר הייתה מוצלחת במיוחד עבור המשלחת הקנדית. היא סיימה את המשחקים במאזן של 26 מדליות, בהן 14 מדליות זהב - המספר הגבוה ביותר של מדליות זהב בו זכתה מדינה כלשהי במשחקי החורף - ודורגה במקום הראשון בסיום המשחקים.

בהחלקה מהירה במסלול קצר זכו הקנדים ב-5 מדליות, בהן שתי מדליות זהב: צ'ארלס המלין ניצח במרוץ ל-500 מ' והיה שותף לזכייה הקבוצתית במרוץ השליחים ל-5,000 מ'. המלין אף קבע שיא אולימפי חדש בשלב רבע הגמר (40.770 שניות). גם בהחלקה מהירה זכו הקנדים ב-5 מדליות, בהן שתי מדליות זהב: כריסטין נזביט ניצחה במרוץ ל-1,000 מ' ונבחרת הגברים ניצחה במרוץ המרדף. בשלבי רבע הגמר וחצי הגמר קבעה הנבחרת שיאים אולימפיים חדשים, אך אלה נשברו מאוחר יותר בידי המשלחת ההולנדית במרוץ מדליית הארד. כריסטינה גרובס זכתה במדליית כסף במרוץ ל-1,500 מ' ובמדליית ארד במרוץ ל-3,000 מ'.

בסקי חופשי זכו הקנדים ב-3 מדליות, אלכסנדר הילודו ואשלי מק'אייבור זכו במדליות זהב. ג'ייזי-ג'יי אנדרסון ומאל ריקר זכו במדליות זהב בגלישת שלג. בבובסליי זכו צמדים קנדים בשני המקומות הראשונים בתחרויות לנשים (קיילי המפריז והת'ר מויז הגיעו ראשונות) ורביעיית הגברים זכתה במדליית ארד. נבחרת הגברים בקרלינג זכתה במדליית הזהב לאחר שגברה על נבחרת נורבגיה, ואילו נבחרת הנשים זכתה במדליית הכסף, לאחר שהפסידה לנבחרת שבדיה. בהחלקה אומנותית זכו סקוט מויר וטסה וירצ'ו במדליית זהב, ולהישג דומה הגיע ג'ון מונטגומרי בסקלטון.

נבחרת ההוקי קרח סיפקה לקנדים רגעי דרמה רבים. הנבחרת נחשבה לפייבוריטית לזכות בתואר האולימפי, אך בשלב המוקדמות הפסידה במפתיע לנבחרת ארצות הברית. ההפסד לא מנע ממנה להתקדם לשלבים הבאים, ובסופו של דבר הגיעה לשלב הגמר, בו שוב התמודדה מול נבחרת ארצות הברית. הקנדים עלו ליתרון של שני שערים, אך 25 שניות לסיום המשחק השוו האמריקנים את התוצאה, וכפו הארכה. בסופו של דבר הבקיע סידני קרוסבי את שער הניצחון, והקנדים זכו בתואר האולימפי. גם נבחרת הנשים זכתה במדליית הזהב, בפעם השלישית ברציפות, לאחר שאף היא גברה במשחק הגמר על נבחרת ארצות הברית.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון לוארינג, זוכה מדליית הכסף בריצת 400 מטר משוכות באולימפיאדת ברלין
מתעמלי הטרמפולינה רוזאנה מקלינן (משמאל), ג'ייסון ברנט וקארן קוקברן. מקלינן זכתה במדליית זהב בלונדון, ברנט זכה במדליית כסף בבייג'ינג, וקוקברן זכתה במדליות כסף באתונה ובבייג'ינג ובמדליית ארד בסידני
קלרה יוז, שזכתה בשתי מדליות ארד ברכיבה על אופניים באולימפיאדת אטלנטה, ובשלוש מדליות בהחלקה מהירה באולימפיאדות סולט לייק סיטי וטורינו
המחליקים האומנותיים טרייסי וילסון ורוברט מק'קול, שזכו במדליית ארד בקלגרי
דאף גיבסון זוכה מדליית הזהב בסקלטון באולימפיאדת טורינו
הרוכב אריק למייז באולימפיאדת בייג'ינג
ההלך גיום להבלנק, זוכה מדליית הכסף בהליכה ל-20 ק"מ באולימפיאדת ברצלונה
נבחרת ההוקי קרח של קנדה באולימפיאדת סולט לייק סיטי
בקי סקוט ושרה רנר עם מדליית הכסף בה זכו בסקי למרחקים באולימפיאדת טורינו

לפי אולימפיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדה זהב כסף ארד סה"כ
אולימפיאדת פריז (1900) 1 0 0 2
אולימפיאדת סנט לואיס (1904) 4 1 1 6
אולימפיאדת לונדון (1908) 3 3 10 16
אולימפיאדת סטוקהולם (1912) 3 2 3 8
אולימפיאדת אנטוורפן (1920) 3 3 3 9
אולימפיאדת פריז (1924) 0 3 1 4
אולימפיאדת אמסטרדם (1928) 4 4 7 15
אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) 2 5 8 15
אולימפיאדת ברלין (1936) 1 3 5 9
אולימפיאדת לונדון (1948) 0 1 2 3
אולימפיאדת הלסינקי (1952) 1 2 0 3
אולימפיאדת מלבורן (1956) 2 1 3 6
אולימפיאדת רומא (1960) 0 1 0 1
אולימפיאדת טוקיו (1964) 1 2 1 4
אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) 1 3 1 5
אולימפיאדת מינכן (1972) 0 2 3 5
אולימפיאדת מונטריאול (1976) 0 5 6 11
אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) 10 18 16 44
אולימפיאדת סיאול (1988) 3 2 5 10
אולימפיאדת ברצלונה (1992) 7 4 7 18
אולימפיאדת אטלנטה (1996) 3 11 8 22
אולימפיאדת סידני (2000) 3 3 8 14
אולימפיאדת אתונה (2004) 3 6 3 12
אולימפיאדת בייג'ינג (2008) 3 9 6 18
אולימפיאדת בייג'ינג (2008) 1 5 12 18
סה"כ 59 99 120 278

באולימפיאדות החורף:

אולימפיאדה זהב כסף ארד סה"כ
אולימפיאדת שאמוני (1924) 1 0 0 1
אולימפיאדת סנט מוריץ (1928) 1 0 0 1
אולימפיאדת לייק פלאסיד (1932) 1 1 5 7
אולימפיאדת גרמיש פרטנקירכן (1936) 0 1 0 1
אולימפיאדת סנט מוריץ (1948) 2 0 1 3
אולימפיאדת אוסלו (1952) 1 0 1 2
אולימפיאדת קורטינה ד'אמפצו (1956) 0 1 2 3
אולימפיאדת סקוו ואלי (1960) 2 1 1 4
אולימפיאדת אינסברוק (1964) 1 0 2 3
אולימפיאדת גרנובל (1968) 1 1 1 3
אולימפיאדת סאפורו (1972) 0 1 0 1
אולימפיאדת אינסברוק (1976) 1 1 1 3
אולימפיאדת לייק פלאסיד (1980) 0 1 1 2
אולימפיאדת סרייבו (1984) 2 1 1 4
אולימפיאדת קלגרי (1988) 0 2 3 5
אולימפיאדת אלברוויל (1992) 2 3 2 7
אולימפיאדת לילהאמר (1994) 3 6 4 13
אולימפיאדת נאגנו (1998) 6 5 4 15
אולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002) 7 3 7 17
אולימפיאדת טורינו (2006) 7 10 7 24
אולימפיאדת ונקובר (2010) 14 7 5 26
סה"כ 52 45 48 145

לפי ענף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענף זהב כסף ארד סה"כ
אתלטיקה אתלטיקה קלה 13 14 26 53
חתירה חתירה 9 16 15 40
שחייה שחייה 7 14 22 43
קיאק קאנו/קיאק 4 9 9 22
קליעה קליעה 4 3 2 9
איגרוף איגרוף 3 7 7 17
שחייה צורנית שחייה צורנית 3 4 1 8
התעמלות התעמלות 3 3 2 8
היאבקות היאבקות 2 7 7 16
רכיבה רכיבה 2 2 2 6
לקרוס לקרוס 2 0 1 3
מרוץ אופני כביש 1 5 6 12
קפיצה למים קפיצה למים 1 4 6 11
טריאתלון טריאתלון 1 1 0 2
כדורגל כדורגל 1 0 1 2
גולף גולף 1 0 0 1
טניס טניס 1 0 0 1
שיט שיט 0 3 6 9
ג'ודו ג'ודו 0 2 3 5
הרמת משקולות הרמת משקולות 0 2 1 3
כדורסל כדורסל 0 1 0 1
טאקוונדו טאקוונדו 0 1 1 2
כדורעף כדורעף 0 0 1 1

באולימפיאדות החורף:

ענף זהב כסף ארד סה"כ
הוקי קרח הוקי קרח‏‏‏[3] 10 6 2 18
החלקה מהירה החלקה מהירה 8 11 14 33
החלקה מהירה במסלול קצר החלקה מהירה במסלול קצר 7 10 8 25
החלקה אומנותית החלקה אומנותית 4 7 11 22
סקי חופשי סקי חופשי 4 3 2 9
סקי אלפיני סקי אלפיני 4 1 5 10
קרלינג קרלינג 3 3 2 8
בובסלי מזחלות 3 2 1 6
סנובורד גלישת שלג 3 1 1 5
סקלטון סקלטון 2 1 1 4
סקי למרחקים סקי למרחקים 2 1 0 3
ביאתלון ביאתלון 2 0 1 3

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתוני המדליות אינם כוללים את אולימפיאדת סוצ'י (2014)
  2. ^ הנתונים אינם כוללים את אולימפיאדת סוצ'י (2014).
  3. ^ ‏כולל הזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת אנטוורפן (1920), שלא הייתה אולימפיאדת חורף‏


מדינות אמריקה במשחקים האולימפיים

אורוגוואיאל סלוודוראנטיגואה וברבודהאקוודורארגנטינהארצות הבריתבהאמהבוליביהבליזברבדוסברזילגואטמלהגיאנהג'מייקהגרנדהדומיניקההאיטיהונדורסונצואלהטרינידד וטובגומקסיקוניקרגואהסורינאםסנט וינסנט והגרנדיניםסנט לוסיהסנט קיטס ונוויספנמהפרגוואיפרוצ'ילהקובהקולומביהקוסטה ריקהקנדההרפובליקה הדומיניקנית

משלחות מטעם טריטוריות שאינן עצמאיות: איי הבתולה האמריקאייםאיי הבתולה הבריטייםאיי קיימןארובהברמודהפוארטו ריקו

משתתפות בעבר: איי הודו המערביתהאנטילים ההולנדיים
אמריקה