קעילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Israelmap001.jpg

קעילה הייתה עיר ממלכה כנענית, הנזכרת בתעודות מצריות קדומות, ולאחר מכן עיר בנחלת יהודה, הנזכרת רבות בתנ"ך ובספרות חז"ל.

כיום העיר מזוהה עם תל קילא, השוכן כ-12 קילומטרים מצפון מזרח לבית גוברין בשפלת יהודה. קעילה המקראית זוהתה במקום זה כבר על ידי אוסביוס בראשית המאה ה- 4.

העיר נזכרת כבר במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה- 14 לפני הספירה, בצורה "קילתא". לאחר מכן, נזכרת בספר יהושע כאחת מערי השפלה בנחלת יהודה, לצד העיר נציב (כיום - "ח'רבת בית נציב", הסמוכה לתל קילא)‏[1].

לפי ספר שמואל א', דוד המלך הושיע את העיר מהפלשתים, אך יושבי העיר היו כפויי טובה, והתכוונו להסגירו ביד שאול המלך:

"וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר הִנֵּה פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּקְעִילָה, וְהֵמָּה שֹׁסִים אֶת-הַגֳּרָנוֹת. וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֵלֵךְ וְהִכֵּיתִי בַּפְּלִשְׁתִּים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-דָּוִד לֵךְ וְהִכִּיתָ בַפְּלִשְׁתִּים וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת-קְעִילָה. וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה אֲנַחְנוּ פֹה בִּיהוּדָה יְרֵאִים וְאַף כִּי-נֵלֵךְ קְעִלָה אֶל-מַעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים. וַיּוֹסֶף עוֹד דָּוִד לִשְׁאוֹל בַּיהוָה וַיַּעֲנֵהוּ יְהוָה וַיֹּאמֶר, קוּם רֵד קְעִילָה כִּי-אֲנִי נֹתֵן אֶת-פְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ. וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁו קְעִילָה וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיִּנְהַג אֶת-מִקְנֵיהֶם, וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה, וַיֹּשַׁע דָּוִד אֵת יֹשְׁבֵי קְעִילָה. וַיְהִי בִּבְרֹחַ אֶבְיָתָר בֶּן-אֲחִימֶלֶךְ אֶל-דָּוִד קְעִילָה אֵפוֹד יָרַד בְּיָדוֹ. וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל כִּי-בָא דָוִד קְעִילָה, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נִכַּר אֹתוֹ אֱלֹהִים בְּיָדִי כִּי נִסְגַּר לָבוֹא בְּעִיר דְּלָתַיִם וּבְרִיחַ. וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-כָּל-הָעָם לַמִּלְחָמָה לָרֶדֶת קְעִילָה לָצוּר אֶל-דָּוִד וְאֶל-אֲנָשָׁיו. וַיֵּדַע דָּוִד כִּי עָלָיו שָׁאוּל מַחֲרִישׁ הָרָעָה, וַיֹּאמֶר אֶל-אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן הַגִּישָׁה הָאֵפוֹד. וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שָׁמֹעַ שָׁמַע עַבְדְּךָ כִּי-מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לָבוֹא אֶל-קְעִילָה לְשַׁחֵת לָעִיר בַּעֲבוּרִי. הֲיַסְגִּרֻנִי בַעֲלֵי קְעִילָה בְיָדוֹ הֲיֵרֵד שָׁאוּל כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עַבְדֶּךָ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הַגֶּד-נָא לְעַבְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר יְהוָה יֵרֵד. וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת-אֲנָשַׁי בְּיַד-שָׁאוּל וַיֹּאמֶר יְהוָה יַסְגִּירוּ. וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה, וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ, וּלְשָׁאוּל הֻגַּד כִּי-נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה, וַיֶּחְדַּל לָצֵאת"[2].

בזמן שיבת ציון, הייתה קעילה בירת פלך[3].

בתקופת המשנה והתלמוד הייתה העיר ידועה בדבלים הייחודיות שלה, אשר כונו "דבלה קעילית"‏[4].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך: קעילה, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 791.
  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 38, 171.