קער

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבנה שכבתי ניכר בקער

קַעַר (בלועזית: סִינְקְלִינָה) הוא מונח בגאולוגיה מבנית המתאר מבנה קעור - שקע, הנוצר בתהליך של מעוות וקימוט בעקבות מאמצי לחיצה עזים המופעלים על שכבות הסלעים. בקער נשמר סדר השכבות כפי שהיה לפני הקימוט והוא תואם את עקרון הסופרפוזיציה (גאולוגיה).

המונח הקרוב סינפורם משמש לתיאור מבנה קעור שיחסי הגיל בין שכבותיו אינם ידועים, ולכן לא ידוע אם חלו בהן מעוות וקימוט.[1] מונח נוסף – קערוֹן (synclinorium) – משמש לתיאור קער נרחב המורכב מקמטים משניים, דוגמת אלה המרכיבים את אזור שכם, ג'נין והגלבוע בשומרון.

היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנוני קימוט: עיקום (באדום) וכיפוף (בירוק)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קמט – היווצרות

קערים הם קמטים, ואלה נוצרים במגוון של תנאים ותהליכים הפועלים על מסלע שהיה במקורו מישורי. לקימוט אחראים כמה גורמים:

  • מעוות הנגרם בשל היווצרות מאמצים מסוגים שונים – בעיקר מאמצי מתיחה ולחיצה – או בשל שינויים במשטר מאמץ קיים
  • מחדרים פלוטוניים הגורמים להתחממות המסלע, לעיוותו ולדחיקתו
  • תנועה טקטונית הכוללת לחיצה, התרוממות או העתקה
  • התרוממות פוסט-קרחונית הגורמת לשכבות צעירות להתקמט לאחר הפשרה קרחונית, בעקבותיה שב הקרום ומתרומם בהיעדר משקל הקרחון

שני תהליכי הקימוט הפעיל האחראים להיווצרות קערים נבדלים זה מזה בכיוון פעולתם: עיקום – הפועל במקביל למבנה השכבות, וכיפוף – הפועל בניצב או באלכסון למבנה השכבות. תהליכים אלה עשויים להתרחש בקנה מידה גדול היוצר רכסי הרים או בקנה מידה קטן יותר היוצר קערים הנראים בשטח.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה השכבות בקער ובקמר
יחידות מבנה בקער

קערים נוטים להיווצר בקבוצות בהן מצוי קמר בין קער לקער, ולהרכיב שרשרת קערים דוגמת אלה המצויים בין קמרי הקשת הסורית. בקבוצות כאלה נבדלים הקערים מן הקמרים בכך שעל קרקעיתם של קערים מצטברים משקעים חדשים רבים יותר מאשר על פסגתם של קמרים. במקרים רבים ניתן לראות במחשופיהם אי התאמה זוויתית המתאפיינת בנטייה שונה של השכבות מעל ומתחת למישור אי ההתאמה, המלווה במקרים רבים גם באי התאמה סחיפתית המתבטאת בהימצאות תוצרי סחיפה במישור אי ההתאמה.

במקרים רבים ניתן לזהות קערים במפה גאולוגית באמצעות רצף של שכבות סלע: במרכז מצויות השכבות הצעירות, וסביבן – הוותיקות יותר. חשיפה זו של השכבות העתיקות נובעת מתהליכי בליה וסחיפה, הפועלים בעוצמה רבה יותר על השכבות המצויות בשולי הקער מאשר בבסיסו.

מבנה של קערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה הכללי של קערים מורכב מכמה יחידות:

  • ציר הקימוט – קו העובר במרכז החתך של הקער ומחלק אותו לשני חלקים הנוטים ממנו לכיוונים מנוגדים בדרך כלל
  • מישור הציר – מישור דו-ממדי המורכב מצירי הקימוט העוברים לאורך הקער
  • צלע – חלקי הקער הנוטים כלפי מעלה מבסיס הקער – הנקודה הנמוכה ביותר על ציר הקימוט
  • אופק הציר – בסיס הקער, האזור המציין את המעוות המרבי

נטיית הצלעות בקער מצוינת בשני אופנים:

  • סטרייק – הכיוון בשושנת הרוחות של נטיית מישור השיכוב של השכבות המרכיבות את הקער
  • דיפ – הזווית המרבית של נטיית השכבות ביחס לאופק ובניצב לסטרייק

גאומטריה של קערים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קער הוא קמט קעור שאזור הציר בו נמוך מפסגת השכבות העליונות: כל קו המחבר בין שתי נקודות על חלקה החיצוני של השכבה העליונה יעבור מחוץ למבנה הקער.

קערים עשויים להיות סימטריים או אסימטריים בצורתם, חריפים וניכרים או עדינים – תלוי בטבעם ובחוזקם של הכוחות שפעלו על המסלע ובנטייתו של המסלע להתעוות. בקער סימטרי נטיית הצלעות משני עברי מישור ציר הקימוט דומה, ואילו בקער אסימטרי נטיית הצלעות משני עברי מישור ציר הקימוט אינה דומה. קערים סימטריים נוצרים ממאמץ לחיצה לא סיבובי, ואילו קערים אסימטריים נוצרים ממאמץ לחיצה סיבובי.

הקערים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורכה של ישראל מצויים קערים, בעיקר בין קמרי הקשת הסורית. נטייתם של הקערים המוארכים משתנה בהתאם לתנועתם של לוחות טקטוניים והיווצרות העתקים. עמקי הגליל העליון בצפון ישראל הם קערים[2] השייכים לקשת הסורית וכיוונם צפון-דרום. הצפוני בהם הוא קער יראון הנמשך צפונה ללבנון, בו נחשף מסלע אאוקני.[3] דוגמאות לקערים נוספים:

רמות מנשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קער רמות מנשה למרגלות חוטם הכרמל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רמות מנשה

קער רמות מנשה בצפון-מזרח השומרון מפריד בין המורדות הדרומיים של רכס הכרמל לבין רכס אמיר, והוא מהווה חלק מקער אלונים הנמשך מאזור קיסריה בדרום-מערב לשפרעם בצפון-מזרח.[4]

בסיס הקער מורכב מסלעי גיר ודולומיט מקרטיקון עליון. אבן הגיר הנקבובית שהורבדה מעל חרסית אטומה יוצרת אקוויפר, שהפך את הגבול בין שני סוגי הסלעים לנתיב התחתרות נוח לנחלים. לאחר היווצרותו התמלא הקער בגבעות קירטוניות שנוצרו באאוקן. סלעי קירטון אלה אמנם רכים אך הם אטומים למים, ולכן הנוף הנגלה ברמות מנשה אינו מחורץ. במזרח רמות מנשה, סמוך לקיבוץ מגידו, ניתן למצוא שרידים לגעשיות פליסטוקנית.

קער שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קער שכם שוכן בין קמר תרצה במזרח השומרון ובין קמר ענבתא במערבו[5] ומשתרע מאזור ג'נין בצפון ועד סמוך לסלפית בדרום.

לעתים עשויה תבנית הנוף להצביע על קיומו של קער, אולם המבנה הטופוגרפי לא תמיד תואם למבנה הגאולוגי. קיימים מצבים של היפוך תבליט,[6] בהם המבנה הטופוגרפי הפוך למבנה הגאולוגי. דוגמה להיפוך תבליט כזה נראה בשומרון: הר עיבל והר גריזים המצויים בקער שכם עולים בגובהם על הר כביר ורכס טמון המצויים בקמר תרצה (פריעה) הסמוך. ההרים בקער נוצרו כנראה מתוצרי הסחיפה של הקמרים הסמוכים.[7] מצדו השני של קמר תרצה מצוי קער סרטבה ובצפון-מזרח השומרון מצוי קער גלבוע.

קערי הנגב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכבות נטויות בתלילות במוצא הדרום-מזרחי של מכתש חתירה אל קער אורון

קערי הנגב מצויים בין קמרים וכיוונם מדרום-מערב לצפון-מזרח. הקערים ממערב למזרח: משאבי שדה, ירוחם, אורון, אפעה וצין. בכמה מן הקערים נחשפים סלעים צעירים יחסית, ובהם ריכוזים גדולים של פוספט. קער אורון מפריד בין קמר חתירה לקמר חצרה, בהם נוצרו מכתשי חתירה (המכתש הגדול) וחצרה (המכתש הקטן). קערי אפעה ודימונה מתנקזים לנחל חימר באמצעות יובליו: נחל אפעה ונחל דימונה, בהתאמה. היפוך תבליט דומה לזה שהתרחש בשומרון אירע גם בנגב, וכתוצאה ממנו מתנשא הר ארדון מעל נחל ארדון במזרח מכתש רמון.

בהרי אילת משתנה כיוון הקערים לצפון–דרום, במקביל לשבר הסורי-אפריקאי. תנועתם של המסיבים המרכיבים את הרכס גרמה לקימוט ולהיווצרות קערים דוגמת קער רחבעם וקער רחם.[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]