קפה פרוקופ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Le-Procope.jpg

קפה פרוקופצרפתית: Café Procope) ב- l'Ancienne Comédie, ברובע השישי של פריז הוא אחת מהמסעדות העתיקות בפריז. הוא נפתח ב-1686 בידי הסיציליאני פרנצ'סקו פרוקופיו די קולטלי, וקיבל את ההשראה מההיסטוריון פרוקופיוס, שספרו "אנקדוטה", שהיה ידוע עליו מזה זמן רב, התגלה בספריית הוותיקן ופורסם בפעם הראשונה בשנת 1623. הוא גולל את השערוריות של יוסטיניאנוס הראשון, קיסריתו הרקדנית לשעבר וחצרו. ‏[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קפה פרוקופ, ברחוב שנקרא אז rue des Fossés-Saint-Germain-des-Prés, החל כבית קפה שם יכלו בני האצולה האופנתיים לשתות קפה, המשקה האקזוטי שהוגש בעבר במסבאות, או לאכול סורבה, מוגש בכוסות חרסינה בידי מלצרים בלבוש "טורקי" אקזוטי. ‏[2]

נשות הלווייה שהופיעו בקפה פרוקופ בימיו הראשונים נעלמו במהרה. ב-1689 נוסדה הקומדי פראנסז מעברו השני של הרחוב, מכאן שמו המודרני של הרחוב – ופרוקופ נודע כבית קפה :"תיאטרלי", ונותר כך. ב-18 בדצמבר 1752 שרוסו פרש לפרוקופ לפני שהסתיימה הצגת מחזהו האחרון, נרקיס, כשהוא מודע מאוד, כעת כשהעפיל לפסגת ההצלחה, הוא אמר בפרהסיה, כמה משעמם היה הכול על הבמה. ‏[3]

בקפה פרוקופ: מאחורנית, משמאל לימין:המרקיז דה קונדורסה, לה הרפה, וולטר (עם זרועו מורמת) ודני דידרו

הייתה זו תערובת שאין לה אח ורע שהפתיעה מבקרים, אם כי אף אחד לא הבחין בהיעדרן של נשים. לואי, האביר ממאיי ב- Les Entretiens des caffés ציין בשנת 1702: "בתי הקפה הם מקומות נעימים ביותר, וכאלה שאדם יכול למצוא בהם את כל סוגי האנשים. שם ניתן למצוא אצילים צעירים, מנעימים את זמנם, שם ניתן לראות את המלומדים שבאו לנוח מכובד מעמסו של המחקר, שם ניתן להתבונן באחרים עתירי משמנים. אלה, בקול מורם, מהללים את כל שצריך לקלס, ומאשימים את כל שראוי לשבח. כמה מבדר לבעלי שאר הרוח להיות שופטי הטעם הטוב ולהחליט בטון תקיף מה בא על קיצו." ‏[4]

לכל אורך המאה השמונה עשרה, הייתה בראסרי פרוקופ מקום המפגש של הממסד האינטלקטואלי ושל ה-nouvellistes הרכילאים, ששיחותיהם נרשמו בדוחו"ות המשטרה. ‏[5]

לא כל האנציקלופדיסטים שתו ארבעים כוסות קפה כמו וולטר, שערבב את שלו בשוקולד, אבל הם נפגשו בפרוקופ, וכך גם בנג'מין פרנקלין, ‏[6] ג'ון פול ג'ונס ותומאס ג'פרסון.

לה פרוקופ היא בסגנון המאה ה-18

אלן-רנה לסאז' תיאר את ההמולה בפרוקופ בספרו La Valise Trouvée ‏ (1772): "יש גיאות ושפל בקורותיהם של כל האנשים, אצילים וטבחים, צלולים ושיכורים, תוהו ובוהו, כולם מפטפטים במקהלה לשביעות לבם." ‏[7]

בערבוביה הדמוקרטית ההולכת וגוברת ראוי לציין שעדיין אין בנמצא נשים. כמה שנים אחרי מותו של וולטר, ציין לואי-סבאסטיין מרסייה ‏[8] כך: "כל עבודותיהם של הסופרים ילידי פריז נדמה שהן נעשו בשביל עיר הבירה. זה עמד בראש מעייניו כשהוא כתב. כשהוא הלחין, מבטו ניבט קדימה לעבר האקדמיה הצרפתית, קהלה של הקומדי פראנסז, קפה פרוקופ וחוג מוסקטרים צעירים. כמעט שלא היה שום דבר אחר בטווח ראייתו."

במהלך המהפכה, מצנפת פריגית, שאחר כך הייתה סמלה של החירות, הוצג לראשונה בפרוקופ. קורדליירים, רובספייר, דנטון ומארה השתמשו כולם בבית הקפה כמקום המפגש שלהם. אחרי הרסטורציה, לקוח מפורסם אחר היה אלכסנדר פון הומבולדט, שאכל כאן ארוחת צהריים מדי יום במהלך שנות העשרים של המאה ה-19, החל מ-11.00 בבוקר עד לצהרים. פרוקופ שמר על חותמו הספרותי. אלפרד דה מיסה, ז'ורז' סאנד, גוסטאב פלאנש, הפילוסוף פייר לרו', קוקי, עורכו של הלה מונד ואנטול פרנס היו כולם אורחים קבועים. תחת האימפריה השנייה ביקר כאן דרך קבע אוגוסט ז'אן-מארי ורמורל מה-Le Reforme או לאון גמבטה[9] ודנו בתוכניתם לרפורמה חברתית.

קפה פרוקופ שופץ מחדש מ-1988 ל-1989 בסגנון המאה ה-18. הוא נצבע בקירות אדומים בסגנון פומפיי, נברשות בדולח, דיוקנאות סגלגלים של אנשים ולקוחות בעלי שם מן המאה השמונה עשרה, ופסנתר. המלצרים לבושים במדים מהפכניים לכאורה. הקפה העתיק ביותר בפריז ממשיך לפעול מאז היווסדו ב-1686 ברחוב rue de l'Ancienne Comedie . ‏[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בין אם פרוקופיו היה תוספת לשמו או לא, בנו, נקרא בשם מישל פרוקופ-קוטו Michel Procope-Couteau (1684–1753), היה רופא, בונה חופשי משנת 1727, וסופר, שנון ורודף תענוגות שנעשה הספרן של הפקולטה לרפואה בשלהי ימיו . (Gordon R. Silber, "In Search of Helvetius' Early Career as a Freemason" Eighteenth-Century Studies 15.4 (Summer 1982, pp. 421-441) pp 432ff.
  2. ^ Jean Leclant, "Coffee and cafés in Paris, 1644-1693" in Robert Foster and Orest Ranum, eds., Food and Drink in History: Selections from the Annales (Baltimore) 1979).
  3. ^ E. P. Shaw, "The Chevalier de Mouhy's Newsletter of 20 December 1752" Modern Language Notes 70.2 (February 1955, pp. 114–116), p. 116.
  4. ^ Les cafés sont des lieux fort agréables et où l’on trouve toutes sortes de gens et de différents caractères. L’on y voit de jeunes cavaliers bien faits, qui s’y réjouissent agréablement ; l’on y voit aussi des personnes savantes qui viennent s’y délasser l’esprit du travail de cabinet ; l’on y en voit d’autres dont la gravité et l’embonpoint leur tiennent lieu de mérite. Ceux-ci, d’un ton élevé, imposent souvent silence au plus habile, et s’efforcent de louer tout ce qui est digne de blâme et de blâmer tout ce qui est digne de louange. Quel divertissement pour des gens d’esprit de voir des originaux s’ériger en arbitres du bon goût et décider d’un ton impérieux ce qui est au-dessus de leur portée!" Quoted in Paul Lacroix, Journaux et critiques littéraires au XVIIIe siècle (1878) (on-line text)
  5. ^ מרגל משטרתי דיווח ב-1749 באחד מהסופרים הגסים Mairobert, שאחרי כן כתב את "הביוגרפיה" המשמיצה של Mme du Barry: "לדבר על ארגונו מחדש של הצבא, אמר Mairobert, בקפה פרוקופ שכל חייל שנקרתה בדרכו ההזדמנות צריך לפוצץ את בית המשפט לכל הרוחות, מאחר שההנאה היחידה שלו היא לטרוף אנשים ולשלוח לכלא חפים משפע." (quoted in Robert Darnton, "An Early Information Society: News and the Media in Eighteenth-Century Paris" The American Historical Review 105.1 (February 2000, pp. 1-35) p. 9 and note.
  6. ^ ב-15 ביוני 1790, אחרי שהאספה הלאומית נעלה את ישיבתה כדי להתאבל על מותו של בנג'מין פרנקלין, ה"חברים האמיתיים של החרות" נפגשו בפרוקופ. M. de la Fite, , עורך דין, ניהל את טקס האזכרה לפני דיוקנו של פרנקלין, שהיה תלוי שם, ביחד עם אלו של וולטר ונכבדים אחרים (Daniel Jouve, Alice Jourve, and Alvin Grossma, Paris : Birthplace of the U.S.A.); Gilbert Chinard, "The Apotheosis of Benjamin Franklin Paris, 1790-1791" Proceedings of the American Philosophical Society 99.6, (December 1955), p 443.
  7. ^ Arthur Morris, in Notes and Queries 16 August 1890:188.
  8. ^ Mercier, Tableau de Paris, VI:222, quoted in Georges May, "The Eighteenth Century" Yale French Studies No. 32, Paris in Literature (1964, pp. 29–39), p.31.
  9. ^ J. P. T. Bury, Gambetta and the National Defence: A Republican Dictatorship in France (New York) 1936.
  10. ^ The Great Cafes of Paris