קרב אום-כתף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב אום כתף
עימות:

מלחמת ששת הימים

תאריך:

5-6 ביוני 1967

מקום:

אום כתף, חצי האי סיני

תוצאה:

ניצחון ישראלי

הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg  ישראל Flag of Egypt.svg  מצרים
מפקדים

Flag of Israel.svg ישעיהו גביש
(פיקוד דרום)
Flag of Israel.svg אריאל שרון
(אוגדה 38)

Flag of Egypt.svg עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי [1]
(כוחות היבשה בסיני)
Flag of Egypt.svg סלאח אל-דין מוחסן
Flag of Egypt.svg סעיד נאגיב
(הדיוויזיה המצרית השנייה)

כוחות

14,000 חיילים

16,000 חיילים, מתוכם 8,000 חיילים לקחו חלק בקרב

אבידות

43 הרוגים‏[2]

קרב אום כתף הוא קרב שנערך בין צה"ל ובין הצבא המצרי במלחמת ששת הימים במתחם המבוצר שבאום כתף בחלקו המזרחי של חצי האי סיני. הכוח הישראלי, בפיקוד אריאל שרון, הצליח לכבוש את המתחם הנמצא ממזרח לצומת אבו עגילה לאחר שבמהלך הקרב שילב בהצלחה מסגרות גדולות של שריון וחיל רגלים בסיוע יחידות הנדסה, תותחנים וחיל אוויר תוך שימוש בהונאה צבאית ובתחבולנות. הקרב נחשב לאחד המוצלחים בתולדות צה"ל ונלמד לאחר מכן באקדמיות צבאיות ברחבי העולם. לניצחון הישראלי בקרב אום כתף הייתה השפעה מכרעת על התפתחות המערכה בסיני במלחמת ששת הימים‏[3]

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

צומת אבו עגילה נחשב כנקודת מפתח במזרח חצי האי סיני. הצומת קרוב לגבול ישראל ומהווה מעבר הכרחי למי שחפץ להתקדם בציר המרכזי של סיני. כבר במלחמת העצמאות הגנו המצרים על אזור הצומת שנכבש על ידי צה"ל סמוך לסיום הקרבות ופונה במהרה, עוד לפני הסכמי שביתת הנשק. בשנים שלאחר מלחמת העצמאות ביצרו המצרים את המוצבים שסביב לצומת.

במבצע קדש התרחשו שני קרבות חשובים באזור צומת אבו עגילה. בקרב הראשון, על מתחם אום-כתף, נכשלה ההתקפה הישראלית ואילו בקרב השני, קרב סכר הרואיפה, הצליחה יחידת טנקים של חטיבה 7 לכבוש את המתחם שמדרום לצומת אבו עגילה. למרות שהיו פרשנים אשר טענו כי היו ליקויים לא מעטים בצורה בה פעל כוח השריון הישראלי, נחשב קרב זה כנקודת מפנה בצה"ל בתפיסת מקום השריון בשדה הקרב ובצורת הפעלתו (דרך פעולה של תנועה ואש להשתלטות על שטחים קרקעיים במקום סיוע לחי"ר שהיה מקובל קודם לכן). לאחר קרב זה הפך חיל השריון לחיל מרכזי בצה"ל והתגבשה תורת לחימה חדשה להפעלתו.

באותן 11 השנים שעברו ממלחמת סיני ב-1956 ועד תקופת ההמתנה ב-1967, שיפר הצבא המצרי וביצר את המתחמים שסביב לצומת אבו עגילה. מתחם אום-כתף, שנמצא ממזרח לחלקה המזרחי של צומת אבו עגילה (ומכונה גם צומת אום-כתף) היה ליבו של מערך הגנתי זה.

בעת תקופת ההמתנה שהחלה ב-15 במאי 1967 עם כניסת הצבא המצרי לסיני ופינוי כוח משקיפי האו"ם בימים שלאחר מכן, התארגנו הכוחות שעמדו להלחם באזור. בצד הישראלי התארגנה באזור ניצנה אוגדה 38 בפיקודו של אריאל שרון ובצד המצרי התמקמה במתחמים שבין אבו עגילה וקסיימה הדיוויזיה המצרית השנייה.

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני המרכיבים הגאוגרפיים העיקריים באזור אום-כתף ואבו עגילה הם דיונות החול המצויות בחלקו הצפוני של האזור והשטח ההררי של ג'בל דלפה שנמצא בחלקו הדרומי של האזור. הן התנועה הרגלית והן התנועה הרכובה באזור מוגבלות לצירים בודדים. מישור אום-כתף נמצא בין השטח ההררי ובין השטח החולי וכולל מספר שלוחות שטוחות בכיוון צפון מערב-דרום מזרח. עקב היות אזור זה מעבר הכרחי להגעה לאבו עגילה, הנחשבת כנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית במזרח סיני, הוא בוצר על ידי הצבא המצרי. כבר במלחמת העצמאות היו במקום מוצבים מאורגנים. בתקופה שעד מבצע קדש שיפרו המצרים את רמת והיקף הביצורים במתחם ובתקופה שעד מלחמת ששת הימים המשיכו וחיזקו אותו והפכו אותו למערך המבוצר העיקרי במזרח חצי האי סיני.

הצירים העיקריים

  • הכביש הראשי העובר מעוג'ה אל חפיר (ניצנה), מערבה דרך צומת אום-כתף לצומת אבו עגילה וממשיך משם מערבה לכיוון איסמעיליה.
  • הכביש מצומת אבו עגילה, צפונה אל ביר לחפן ואל עריש. הכביש עובר בסמוך לואדי אל עריש.
  • ציר אום-כתף-קוסיימה. דרך עפר אשר יורדת דרומה מצומת אום-כתף ופונה מזרחה ליד ראס אבו מטמיר עד קוסיימה - נקודה אסטרטגית הסמוכה לגבול הישראלי.
  • דרב אל טורקי - ציר טורקי ישן עובר במקביל ומדרום לכביש הראשי של ניצנה-אבו עגילה. ציר זה מגיע עד אום-שיחאן - מוצב הנמצא בחלקו הצפוני של ג'בל דלפה מדרום לסכר הרואיפה ולאבו עגילה.
  • שביל בטור - דרך לגמלים העוברת בדיונות החול מצפון לכביש הראשי ומגיעה לכביש אבו עגילה-אל עריש.
  • ציר הררי ממערב לג'בל דלפה המוביל מאום-שיחאן אל קוסיימה דרך מעבר הדייקה (המעבר בו עברה חטיבה 7 ב-1956 בדרכה לקרב סכר הרואיפה).

הנקודות העיקריות

  • מתחם אבו עגילה - מתחם מבוצר ממזרח לצומת אבו עגילה. בחלקו הדרומי נמצא סכר הרואיפה.
  • מתחם אום-כתף - מתחם מבוצר ממזרח לצומת אום-כתף, הכולל שלוש תעלות מבוטנות (הארוכה - באורך של שלושה קילומטרים) המקושרות ביניהן.
  • אום-שיחאן - מוצבי טנקים וארטילריה בקצהו הצפוני של ג'בל דלפה מדרום מערב לאום-כתף.
  • אום-טרפה - שורת מוצבים על רכס נמוך, על הכביש הראשי ממזרח לאום כתף.
  • תרת אום-בסיס - מוצב קדמי של המצרים על הכביש הראשי. סמוך לגבול הבינלאומי עם ישראל.
  • קוסיימה - מוצב מצרי חשוב בשטח הררי מדרום לאזור אום-כתף. סמוך לגבול הבינלאומי עם ישראל.

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ידי תמרוני הטעייה שנערכו בתקופת ההמתנה הצליח הכוח הישראלי לגרום להסטת חלק מהכוח המצרי לכיוון קוסיימה. כל הכוח המצרי באזור מנה 16,000 חיילים, אולם ערב הקרב, באזור בו התרחשה הלחימה העיקרית, מנה הכוח המצרי 8,000 חיילים לעומת כ-14,000 חיילים בכוח הישראלי. גם בתחום השריון היה לצה"ל יתרון. לצבא המצרי היו בשדה הקרב 66 טנקים, מיושנים יחסית, מסוג T-34 בעלי קנים בקוטר 85 מ"מ ומשחיתי טנקים מסוג SU-100 בעלי קנה בקוטר 100 מ"מ. לעומתו, חומש הצד הישראלי בכ-150 טנקים מדגמים מודרניים יותר: AMX-13 בעל קנה בקוטר 75 מ"מ, שרמן וצנטוריון, שניהם בעלי קנים בקוטר 105 מ"מ.

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח שהיה תחת פיקודה של אוגדה 38 בפיקוד אלוף אריאל שרון כלל:

הצבא המצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוויזיה המצרית השנייה - דיוויזיית ח"יר של הצבא המצרי, בפיקוד מייג'ור ג'נרל סעיד נאגיב, מנתה יחד עם הכוחות שנספחו אליה כ-16 אלף איש וקיבלה פיקוד על גזרת אבו עגילה-קוסיימה. ערב הקרב היו מצויים בגזרת אבו עגילה כ-8,000 חיילים מצריים. הרכב הכוח היה:

  • חטיבה 12 - חטיבת חי"ר שמשימתה העיקרית הייתה איוש התעלות ביעד המבוצר באום-כתף, איוש מוצבי החוץ הקדמיים ואבטחת הציר המוביל לקסיימה.
  • גדוד חי"ר 352 שהוצב במתחם סכר הרואיפה.
  • חטיבה 15 - חטיבה חי"ר ממוכן
  • שני גדודי טנקים T-34. אחד מהם, גדוד 6, בפיקוד מפקד חטיבה 12 והשני, גדוד 288, באום שיחאן ככוח להתקפות נגד.
  • גדוד נ"ט ממוכן חמוש במשחיתי טנקים SU-100
  • שישה גדודי ארטילריה חמושים בקני 122 מ"מ ו-152 מ"מ. שניים מהם באזור סכר הרואיפה, שניים ממערב לאום-כתף ואחד בנקודה 181 על שביל בטור.
  • פלוגת נ"ט חמושה במטולים מסוג שמל (אנ')
  • שתי פלוגות נ"מ

תכנון הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב תוכנן על ידי אריאל שרון שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. שרון החליט לקיים קרב לילי שמרכזו יהיה בהשתלטות על תעלות היעד המבוצר מאחר שלדברי שרון: "אין המצרים אוהבים להלחם בלילה, ואין הם נהנים מקרב פנים-אל-פנים - ואנו מתמחים בשניהם"‏[4]. תוכנית הקרב הישראלית הייתה כדלהלן:

  1. הצבת הארטילריה בעמדה קדמית משם תוכל לירות אש מדויקת על המתחם המצרי.
  2. חסימת הכוח המצרי מעורפו, ומניעת הזרמת תגבורת מצרית אל שדה הקרב ובמקביל, תקיפת המערך המצרי ממזרח. כמו כן, חסימת הציר המוביל מקוסיימה לאום-כתף כדי למנוע תגבור מצרי.
  3. הנחתת צנחנים במסוקים בעומק המערך המצרי ושיתוק חלק מהארטילריה שלו.
  4. ביצוע איגוף צפוני ותקיפת תעלות החי"ר המצריות מצפון על ידי כוח חי"ר שיטהר את התעלות הקדמיות עד מחציתן ויוכל לאפשר לכוח העיקרי פילוס ציר דרך שדות המוקשים והתקדמות מערבה.
  5. פריצת כוח הטנקים אל תוך המתחם המבוצר וכיבושו.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש מוצבי החוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 ביוני, בשעה 08:15 החלה חטיבה 14 לנוע וחצתה את קו הגבול הבינלאומי מערבה. החטיבה פוצלה לשני כוחות שכל אחד מהם כלל גדוד טנקים וגדוד חרמ"ש על גבי זחל"מים. הכוח הצפוני נע מצפון לכביש הראשי והכוח הדרומי נע על תוואי הדרך הטורקית שמדרום לכביש הראשי. הכוח הצפוני תקף תחילה את תרת אום בסיס. תחילה תקף החרמ"ש ובהמשך הצטרפו גם הטנקים. לאחר קרב שנמשך כשעתיים, נסוג כוח המגן המצרי מהמוצב. במקביל, החל כוח ישראלי, בפיקודו של אורי ביידץ, שהיה בסדר גודל של חטיבת חי"ר מופחתת, בסיוע תקיפות של חיל האויר, בהעסקת המוצבים המצרים שבאזור ג'בל סבחה שבגזרת קוסיימה וזאת, כדי להמשיך את הטעיית המצרים לגבי מיקום המאמץ העיקרי של צה"ל בגזרה.

בעקבות הטורים המשוריינים הישראלים נעו יחידות הנדסה שתפקידן היה להכשיר את הדרך לשיירת האוטובוסים והמשאיות עליהן הוסעה חטיבת החי"ר 99 ולדרגי המנהלה. בעקבות ההנדסה נעו יחידות הארטילריה שהופעלו בשלב זה של הלחימה בצורה מינימלית ואשר מטרתן הייתה לצמצם טווח אל שדה הקרב המרכזי ואל המתחמים שבאזור אבו עגילה. שיירת האוטובוסים והמשאיות הייתה יעד מתבקש לתקיפה מהאוויר והעובדה שחיל האוויר המצרי הושמד ברובו בבוקר ה-5 ביוני במבצע מוקד סייעה לכך שחטיבת החי"ר הגיעה ללא נפגעים לתרת אום בסיס, שם ירדו החיילים מכלי הרכב ונעו בצורה רגלית לאום טרפה, שנכבשה גם היא על ידי כוח השריון, והתחפרו במקום עד רדת החשיכה. בינתיים, הארטילריה המצרית החלה לירות אש מדויקת על כוחות השריון והחי"ר שהתמקמו בתרת אום בסיס ובאום טרפה.

התקדמות "כוח ניר" בציר החולות הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לכוחות חטיבה 14, נע מצפון כוח טנקים עצמאי בפיקוד נתן ניר על "ציר בטור" בלב הדיונות. הכוח כלל כ-45 טנקי צנטוריון (דגם מטאור) שהועדפו על פני הטנקים האחרים בשל עבירותם המשופרת בשטח חולי ועוד יחידות משנה של חרמ"ש, נ"ט והנדסה. מטרותיו של כוח זה היו כיבוש מתחם 181 הנמצא כ-10 ק"מ מצפון לאום-כתף, הגעה לציר אבו עגילה-אל עריש ותקיפה מצפון של מתחם סכר הרואיפה. בתחילת התקדמותו, קצת אחרי השעה 09:00, הצליח הכוח הישראלי לכבוש, בקלות יחסית, מוצב פלוגתי מצרי שנמצא ממערב לגבול הבינלאומי. אולם, בתקיפה הראשונה של כוח ניר על מתחם 181 עצמו, שנפרש על מרחב של כשמונה קילומטרים רבועים, הוא נתקל בהתנגדות מצרית עזה, ספג אבידות ונאלץ לסגת למרחק של כ-3 ק"מ מזרחית למתחם למשך התארגנות מחדש. המצרים לא ניצלו את הצלחתם ולא תקפו את הכוח הנסוג, אלא נשארו בעמדותיהם ההגנתיות. לכיבוש מתחם 181 הייתה חשיבות רבה במפקדה הישראלית. הייתה קיימת תוכנית חלופית, למקרה בה יתקל ניר בקשיים, ובה היה על גדוד צנחנים מכוח דני מט לסייע בכיבוש המתחם, דבר אשר היה אמור למנוע ממנו השתתפות בתוכנית הפשיטה המוסקת על סוללות ארטילריה מצריות.

בהתאם לחשיבות זאת, נשלח מסוק אל כוח ניר ומפקד הכוח הקרקעי הצטרף לטיסת הסיור של המסוק כדי ללמוד טוב יותר את זירת הקרב. בהתקפה השנייה על המתחם, שנערכה בשעות אחר הצהריים, שלח ניר דווקא את שתי פלוגות הטנקים לאיגוף ואת פלוגת החרמש הכין להתקפה חזיתית על היעד. הכוח הישראלי גם קיבל סיוע אווירי ממטוסי חיל האוויר שתקפו את היעד כולל שימוש בפצצות נפל"ם. בשעות אחר הצהריים המאוחרות נסוג הכוח המצרי ממתחם 181. הכוח הישראלי סבל אבידות גם בין המפקדים. מפקד פלוגה ומספר מפקדי מחלקות נהרגו בקרב ושמונה טנקים ישראלים נפגעו. לאחר התארגנות, המשיך כוח ניר במשימה שהוקצתה לו, ושלח פלוגת טנקים מערבה, לחסימה על כביש אל עריש-אבו עגילה. פלוגה זו נאלצה לסגת חזרה אל אזור התארגנות כוח ניר לאחר התקפת נגד של כוח שריון מצרי שהתרחשה בסמוך לשעה 19:00.

לאחר נסיגה זו, קיבל ניר פקודה משרון לעקוף את כוח השריון המצרי שישב על הכביש לאל עריש ולנוע דרומה לכיוון אבו עגילה במטרה להוות חיפוי וחסימה לכוח הצנחנים שהיה אמור לתקוף סוללות ארטילריה מצריות בין מתחם 181 ובין הציר המרכזי של אום כתף-אבו עגילה. ניר השאיר חלק מהכוח שלו במתחם 181 וב-22:00 החל לנוע דרומה. סמוך לחצות הוא הגיע לנקודה שבה עליו היה להתמקם כשהכוח שלו כלל: פלוגת טנקים מצומצמת, פלוגת חרמ"ש ופלוגת מרגמות 120 מ"מ. בשעות אחר הצהריים נע גם הכוח שבפיקודו של אריה עמית (טפר) דרומה וחסם את הציר בין קוסיימה לאום-כתף.

באותה שעה (22:00) הציע אלוף פיקוד דרום, ישעיהו גביש, לאריאל שרון לדחות את הסתערות החי"ר והשריון על המתחם ליום שלמחרת על מנת שמטוסי חיל האוויר, שלא היו זמינים באותה עת, יוכלו לסייע לכוח התוקף. שרון, שבטח ביכולתם של מפקדיו וחייליו והעדיף קרב לילי, החליט לדחות את ההצעה ולהורות על ההסתערות‏[5].

האיגוף הצפוני של חטיבה 99 והקרב בתעלות החי"ר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רדת החשיכה, החלה חטיבת החי"ר בפיקוד יקותיאל אדם בתנועה רגלית צפונה אל תוך שטח הדיונות וביצעה איגוף שמטרתו הייתה הגעה בהפתעה אל המימד הצר של מתחם התעלות של אום-כתף. כיוון הדיונות באזור האיגוף אינו אחיד ועובדה זו היקשתה על ההליכה ועל הניווט. את בעיית הניווט סייעו לפתור כוחות הארטילריה שירו כל כמה דקות פגזי זרחן על פאתי היעד המצרי, אולם ההליכה בחגור מלא בשטח הדיונות דרשה מאמץ פיזי עילאי מהחיילים הסדירים ובמיוחד מחיילי המילואים שהשתתפו באיגוף שאורכו היה 8 קילומטרים. האימונים הגופניים שערכו היחידות הצה"ליות בתקופת ההמתנה סייעו במידה מסוימת לכוח המאגף לעמוד במשימה של הגעת כל הכוח, בזמן קצוב, אל הנקודה שיועדה לו.

כשהתמקמו שלושת כוחות המשנה של חטיבת החי"ר מצפון לתעלות שעליהם היה לתקוף, בשעה 22:40, פתחו ששה גדודי התותחים הצה"ליים בהרעשה ארטילרית כבדה על היעד המצרי. ההרעשה שנמשכה כחצי שעה ונורו בה כ-4,000 פגזים, הייתה החזקה ביותר שביצע חיל התותחנים עד אז. מלבד מטרת הריכוך שבהרעשה שתוכננה בקפידה טרם היציאה לקרב, הייתה לכוח התוקף גם מטרה ליצור אפקט מוראלי שישבור את רוחם של חיילי כוח המגן המבוצרים בתעלות המבוטנות. בהגיע הכוח המאגף אל כ-150 מטר מצפון לתעלות, הוא נתגלה על ידי הכוח המצרי ונפתחה גם עליו הפגזה ארטילרית כבדה. בשל השטח החולי, האפקט של ההפגזה המצרית לא היה רב, אולם ההפגזות המצרית והישראלית, שגם פגזיה נפלו בקרבת הכוח המסתער, אילצו את אל"מ אדם להפסיק את הארטילריה הישראלית 5 דקות מוקדם מן המתוכנן ופקודת ההסתערות על התעלות ניתנה ב-23:15 תוך שהכוח המסתער חוצה רצועת מיקוש וגדרות. שני גדודי הנח"ל הסדירים יועדו להסתער על שתי התעלות הקדמיות שבהן התבצר עיקר הכוח המגן - גדוד 907, בפיקוד דב קלעי, בתעלה הקדמית וגדוד 906, בפיקוד עופר בן דוד, בתעלה השנייה שנחשבה כחזקה ביותר. גדוד 76 (מילואים), בפיקוד יוסף קסטל, יועד להיות בעתודה, אולם אל"מ אדם החליט בנקודת היציאה להסתערות לנצל את יתרון ההפתעה ולהורות לגדוד המילואים להיכנס לתעלה השלישית - העורפית, כך שכל מתחם התעלות יותקף במקביל. בהיותו המערבי ביותר, תוגבר גדוד המילואים גם בכלי נשק נגד טנקים כגון בזוקות, על מנת שיוכל לתת מענה להתקפות נגד ממוכנות שהיו צפויות מצד הכוח המצרי. מלבד החיפוי הארטילרי, היה על כוחות החי"ר לקבל בהמשך חיפוי גם מגדוד הטנקים של ששון יצחקי (חטיבה 14) שהיה מתוכנן להיכנס ראשון למתחם, פלוגה כחיפוי לכל גדוד.

הלחימה בתעלות התנהלה בהצלחה מבחינת הכוח הישראלי, שהיה מתואם בינו ובין עצמו לגבי קצב ההתקדמות בתעלות השונות ובין הארטילריה הישראלית שניהלה, לראשונה בתולדותיה, נוהל של מסך אש מתגלגל, תורת לחימה שעוצבה רק לאחר מלחמת יום הכיפורים אך בוצעה למעשה כבר בקרב אום-כתף. גדודי הנח"ל הסדירים ניצלו את ההרעשה הכבדה והפתיעו בתחילה את החיילים המצריים שהיו בקצה הצפוני של התעלות, אולם בשלב מאוחר יותר של הקרב התעשתו החיילים המצרים ובקטעים מסוימים בתעלות התפתחה לחימה קשה מטווחים קצרים ביותר תוך שימוש גם בכידונים ובסכינים. אחד הכוחות הישראלים אף טעה ונכנס לתעלת קשר שהובילה אותו לתעלה שבה נלחם הגדוד הישראלי השכן. רק בזכות השימוש בנצנצים(השימוש בנצנצים נועד, בין היתר, לסמן לכוחות השריון את מיקום המתחם ובכך להקל את הירי בלילה‏[6]), שהיו בצבע שונה לכל גדוד, נמנע מצב של פגיעה מאש כוחותינו בין הכוחות הישראלים. כוח הנח"ל אף הצליח לשבות קולונל מצרי שהיה מפקד היעד המבוצר והתמקם בבונקר בתעלה המרכזית. המפקד המצרי שנשבה ביקש מסוללותיו סיוע ארטילרי וביקש כי ירו למטרות בחלק הצפוני של התעלות שהיו כבר בשליטה ישראלית.

שני גדודי הנח"ל שלחמו בתעלות הקדמיות של היעד והתקדמו בהן דרומה, הצליחו להגיע, מעט אחרי חצות, אל הכביש הראשי לאבו עגילה שחצה את היעד במרכזו. יקותיאל אדם הודיע על כך לשרון וביקש שיחידת ההנדסה האוגדתית תחל לפרוץ את הציר הראשי על מנת שכוח השריון יעבור בו ויחבור לכוח החי"ר. באותה עת, המשיכו גדודי הנח"ל בכיבוש התעלות בכיוון דרום והגיעו אל קצהו הדרומי של היעד המבוצר ב-01:00. גדוד המילואים שנשלח לכבוש את התעלה העורפית במתחם, התקשה למצוא את התעלה (לא הייתה מבוטנת וכנראה הייתה ברובה בלתי מאוישת) והתבסס בחלקו הצפוני העורפי של המתחם. הפלוגה של גדוד זה שצוידה באמצעים נגד טנקים הוצבה על הציר המרכזי, כשפניה מערבה, לקדם התקפות נגד מצריות.

פריצת הדרך על ידי יחידת ההנדסה האוגדתית נתקלה בקשיים מרובים וארכה זמן רב מאחר שהמצרים פוצצו בנסיגתם קטעים מהכביש ומיקשו את שולי המכתשים שנוצרו על ידי הפיצוצים. סביב השעה 03:30 הצליחו ארבעה טנקים מחטיבה 14 לעבור את המכתשים שבציר, חברו אל כוחות החי"ר ועברו לפיקודם במטרה לתת מענה להתקפת שריון מצרי. שאר כוח השריון התעכב והצליח לחדור אל המתחם המבוצר רק מאוחר יותר.

הפשיטה המוסקת של חטיבה 80 על סוללות הארטילריה המצריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח נוסף שפעל במקביל לכוחות הקרקע היה כוח הצנחנים בפיקוד דני מט[7]. במהלך של איגוף אנכי, הוטסו במסוקים שני גדודי צנחנים במילואים אל עורף המערך המצרי במטרת תקיפה לילית של סוללות ארטילריה מצריות. מלבד ניטרול הסוללות הייתה לפעולה זו מטרה נוספת והיא הוצאת הפיקוד המצרי משיווי המשקל ושבירת תוכנית הקרב הסדורה. כנראה עקב טעות בניווט, הנחיתו המסוקים את הצנחנים במרחק גדול מהסוללות המצריות והתנועה הרגלית אל היעדים בשטח חולי דרשה מאמץ פיזי קשה מחיילי המילואים. בנוסף, תוך זמן קצר ניתכה ארטילריה מצרית על שטח הנחיתה, הנחיתות הופסקו וחלק מהכוח נותר בשטח ההערכות באזור ניצנה. עם התקרבו ליעדים המצריים נתגלה הכוח הישראלי ונפתחה עליו אש. בקרב שהתפתח נפגעו סוללות התותחים המצריות אך גם הכוח הישראלי סבל אבידות רבות. חלקן הגדול - כתוצאה מפיצוץ משאית תחמושת מצרית שלצדה תפסו חיילי צה"ל מחסה. הנסיגה של הכוח הישראלי הייתה קשה במיוחד. רוב חיילי הכוח נדרשו לנשיאת הפצועים באלונקות וההרוגים בשמיכות (שכן האלונקות אזלו). במהלך מסע החילוץ כמעט נתקל הכוח בכוח טנקים מצרי שהיה בדרכו לתגבר את מערך אום-כתף. לאחר מסע מאומץ הצליחו צנחני המילואים לחבור אל המסוקים שפינו אותם ואת הפצועים.

על פי התוכנית הישראלית המקורית, היה אמור הכוח הישראלי לנחות בג'בל דלפה, שמדרום לציר המרכזי, ולפשוט על סוללות שהוצבו לרגלי ההר. מסיבות שאינן ידועות, שינה שרון את התוכניות ושלח את כוח הצנחנים לפשוט על הסוללות שמצפון לציר המרכזי שנמצאו בשטח דיונות. אולי עשה זאת מאחר שידע כבר באותה שעה כי "כוח ניר" הצליח לכבוש את נקודה 181 שמצפון לאותן סוללות ארטילריה מצריות. המקורות הרשמיים של הצבא המצרי אף טענו כי הצנחנים אכן נחתו תחילה בג'בל דלפה, אך עקב גילוי הכוח והרעשה ארטילרית שהונחתה עליו, חזר הכוח למסוקים נסוג, ושינה את יעד התקיפה.

הקרב בין הצנחנים ובין סוללות הארטילריה המצריות החל בשעה 23:30. בשעה זו כבר הייתה הלחימה על מתחם תעלות אום-כתף, בין גדודי הנח"ל ובין הכוח המגן המצרי במלוא עוזה. קיימת טענה כי הבזקי האש וקולות הירי שהגיעו מהעורף אל תעלות היעד המבוצר של אום כתף, פגעו במורל ויצרו בלבול אצל כוח המגן המצרי שחש כי הוא מותקף גם מהעורף.

בעת שבמתחם התעלות התחולל הקרב בכל עוזו, תקף "כוח ניר" את מתחם סכר הרואפה שבו התמקמה מפקדת חטיבת החי"ר 12 כולל מפקד החטיבה. ההתקפה בוצעה מעורף המתחם והסיטה את תשומת הלב של מפקד החטיבה מהקרב שהתחולל באום-כתף ובמקום לשלוח כוח מזרחה להתקפת נגד התרכז המפקד המצרי באיום הישיר על המתחם שלו.

קרב השריון בתוככי המתחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אור ליום ה-6 ביוני, בשעה 04:00, חדר כוח השריון העיקרי של חטיבה 14 אל תוך המתחם וניהל קרב שריון נגד הטנקים המצרים שבמתחם. באותה שעה נע הכוח של ניר מסכר הרואפה מזרחה במטרת חבירה עם גדוד השריון של ששון (חטיבה 14). על הטנקים נורתה אש וכדי למנוע אפשרות של ירי דו-צדדי, הכפיף שרון את כוח ניר לחטיבה 14 ומפקד החטיבה הורה לכוחותיו לנצור את אישם. כשירי השריון נמשך והיה ברור כי מדובר באש מצרית, הורה ציפורי לששון להמשיך בירי אל המטרות. המצרים הגיבו באיחור לפריצת כוח השריון של ניר ממזרח והתמקדו בבלימת הגדוד של ששון. מפקדה המצרי של חטיבה 288 המוקטנת נהג על פי הדוקטרינה הסובייטית ובמקום לצאת למתקפת נגד מול הגדוד של ששון, הורה ליצור קו הגנה תוך שהוא משתמש בטנקי ה-T-34 כנשק נ"ט נייח. כך הלכו והתקצרו טווחי הירי עם התקדמות קרב השריון שנערך בתוככי המתחם. הקרב הסתיים בשעה 06:00 בשעה שהכוח הישראלי השתלט על רוב רובו של המתחם. על כיסי ההתנגדות המצרים שנותרו במתחם התגברו כוחות החי"ר הישראלים.

מיד בסיום הקרב, היה על כוחות אוגדת שרון, כולל הדרגים שהיו בעורף החטיבות הלוחמות, לפנות את ציר התנועה המרכזי כיוון שלפי התוכנית הישראלית, אחת מחטיבות אוגדת יפה, הייתה אמורה לעבור דרך מתחם אום-כתף ואבו עגילה (שנכבשה על ידי כוח ניר) בדרכה לכיבוש ג'בל ליבני. מהלך מורכב זה חייב פינוי הכביש שמשני צדדיו היו חולות על ידי הרכבים הרכים ומיד לאחר מכן, מניעת אירועים של ירי דו-צדדי על ידי הכוחות הישראליים שלא טיהרו סופית את המתחם. מהלך זה בוצע בהצלחה והחטיבה של אוגדת יפה עברה כולה דרך המתחם והמשיכה בדרכה בשלום.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 06:00 למדה המפקדה המצרית בקהיר על איבוד אבו עגילה ומשלטיה. נפילת המערך המבוצר היטב, בין לילה, הפתיעה את המפקדים הבכירים וגרמה להם להלם ולדמורליזציה. הלם נוסף נגרם למפקדה המצרית בהמשך הבוקר, כשהבינה שביר לחפן נמצאת בידי הצבא הישראלי וכי כוח של דיוויזיה 3 שנשלח צפונה לתגבר את המערך באל עריש, נבלם בביר לחפן על ידי חטיבה 200 מאוגדת יפה ונסוג לקו ג'בל ליבני - ביר חסנה. בצהרי היום נעו שתי חטיבות אוגדת יפה לכיוון ג'בל לבני. האחת מביר לחפן בצפון (מתוגברת בכוח שריון של אוגדה 84) והשנייה מאבו עגילה במזרח. בכך הכריע צה"ל את המערכה על הציר המרכזי בסיני, וזאת לאחר שגם בציר הצפוני הצליחה אוגדה 84 להשיג הכרעה.

בשעה 16:30, עם הבנתו את מצב הכוחות במזרח סיני, הוציא שר המלחמה המצרי, עבד אל-חכים עאמר, פקודת נסיגה כללית, אל מעבר לתעלת סואץ, לכל הכוחות המצריים בסיני. פקודה זו הפכה את המלחמה עבור הכוחות המצריים בסיני למרוץ נגד הזמן בדרכם אל עברה המערבי של התעלה, מרוץ שבו הקדימו לעתים מפקדי הדיוויזיות את כוחותיהם. הישראלים קלטו באמצעות אמצעי האזנה את פקודת הנסיגה המצרית. בתום ישיבה שנערכה בשעות הערב המאוחרות של ה-6 ביוני בהשתתפות גביש ומפקדי האוגדות שלו, הורה גביש על התקדמות מהירה לכיוון תעלת סואץ תוך מאמץ להשגת פגיעה מרבית בכוחות המצריים הנסוגים. על אוגדת טל הוטל לנוע בציר הצפוני והמרכזי. על אוגדת יפה הוטל לנוע במהירות דרך ביר חסנה וביר תמדה ולחסום את מעברי המיתלה והג'ידי ועל אוגדת שרון הוטל לנוע דרומה לכיוון א-נח'ל ולבלום את הכוח המצרי הגדול שהיה מרוכז בין קוסיימה וכונתילה, בדרכו מערבה. כוח אחר של שרון נע בבוקר ה-7 ביוני וכבש את קוסיימה לאחר נסיגת חטיבה 10 המצרית שהחזיקה בה.

אבידות צה"ל בקרב היו 32 הרוגים 19 טנקים שהושמדו ומטוס אחד שהופל. אין נתונים לגבי אבידות המצרים בנפש. מספר הטנקים שאיבדו המצרים היה 40. קרב אום-כתף נמשך פחות מיממה. במהלכו, השתמש צה"ל בעקרונות הקרב המשולב תוך שימוש בגדודיו, חטיבותיו ואוגדותיו, באופן אינטגרטיבי ומסונכרן והנחיל תבוסה מוחצת לצבא המצרי. הקרב נחשב למופת של תכנון וביצוע ונלמד באקדמיות צבאיות ברחבי העולם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: על מנת להגיע לאתר ובו פרקי הספר, עליכם לפתוח את האתרים בחלון חדש, אחרת לא יעבדו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, עמ' 24, עברית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967‏
  2. ^ דיין, עמ' 149-150.
  3. ^ התמוטטות הצבא המצרי, המערכה בחזית הדרום-סיני, השריון במלחמת ששת הימים, אתר יד לשריון [1].
  4. ^ ‏ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, מלחמת ששת הימים, עמ' 88, עברית: אריה חשביה, הוצאת מסדה, 1967.
  5. ^ צ'רצ'יל, ‏שם, עמ' 90.‏
  6. ^ עיתון "במחנה", 18 במאי 1997(גיליון 30 שנה למלחמת ששת הימים), עמ' 45
  7. ^ רון בן ישי, זה לא הפאשלות. זה אנחנו, ynet, ‏ 05.06.2007.