קרב אייגוסה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 241 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב דרפאנה (249 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | אין - סיום המלחמה | |||||||||||||||||
| מקום | ליד האי אייגוסה, במערב סיקיליה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות | 37°58′00″N 12°12′00″E / 37.9667°N 12.2°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב אייגוסה הוא קרב ימי שניטש ב-241 לפנה"ס, בשלהי המלחמה הפונית הראשונה, בין הרומאים לקרתגים. אייגוסה (Aegusa), כיום פביניאנה (Favignana), הוא אי בקבוצת האיים האגאדיים במערב סיציליה. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של הרומאים והכריע את גורל המלחמה כולה לטובתם.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניצחון הקרתגים בקרב דרפאנה (249 לפנה"ס) הכשיל את ניסיון הרומאים לכבוש את אחרוני המאחזים הפוניים בסיציליה ולהביא לסיום המלחמה הארוכה. הסיכויים להכריע את העיר ליליבאום - הנתונה במצור מאז שנת 250 לפנה"ס - קטנו עקב אובדן הצי הרומאי בקרב. הקרתגים, שנחלו בו את ניצחונם הימי הגדול היחיד משך המלחמה כולה, שלטו שוב בים ויכלו להעביר באוניותיהם אספקה לנצורים באין מפריע. הם תקפו את אוניות הרומאים העוגנות ליד ליליבאום, חלקן לכדו ואת האחרות העלו באש. וכאילו לא די בכך, שייטת אוניות משא רומאיות, שהובילה בלא ליווי הולם אספקה ותבואה לצבא הצר על ליליבאום, הותקפה גם היא ומקצת האוניות נתפסו על מטענן. צי המלחמה הרומאי, שנכשל בהגנה על אוניות המשא, לא נחלץ אף הוא ללא פגיעה, נלכד בסערה ליד כף פאכינוס (Pachinus) ואוניותיו נטרפו על סלעי החוף. בעקבות פורענויות אלה נטשו הרומאים את הזירה הימית, ובין השנים 248-243 לפנה"ס ניהלו את מלחמתם בסיציליה ביבשה בלבד ללא כל הכרעה.
בחלוף חמש שנים נמלכו הרומאים שוב בדעתם. הם הבינו כי הניצחון לא יושג אלא באמצעות הצי המלחמתי, ששליטתו בים תנתק את חילות הקרתגים מהאספקה דרך הים, כך שניתן יהיה להכריעם בזמן קצר בקרבות יבשה. היה זה הצי הרביעי שבנו הרומאים משך המלחמה, אך שלא כמו בפעמים הקודמות, בנייתו מומנה מתרומות של אזרחים עשירים ולא מקופת המדינה. זאת ועוד, מאתיים החמש-חתריות שהושקו ב-242 לפנה"ס היו קלות-מבנה, ונבנו על פי דגם האוניות הקרתגיות מהירות התנועה והתמרון. דומה כי הרומאים גמרו אומר לסיים את המלחמה ויהי מה.
ההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיקוד על הצבא והצי נמסר לידי הקונסול גאיוס לוטאטיוס קאטולוס (Gaius Lutatius Catulus), אשר מיד עם הגיעו לסיציליה בראשית קיץ 242 לפנה"ס השתלט על נמל דרפאנה ועל המעגנים ליד ליליבאום, והחל בהטלת מצור יבשתי על דרפאנה. תוך כדי כך אימן מדי יום את החותרים, המלחים וחיילי הצי, "בזוכרו את הנחת היסוד" - כדברי פוליביוס - "שרק בקרב ים יוכל להשיג הכרעה ניצחת".[1]
שובם של הרומאים לזירה הימית והגעת הצי הרומאי לדרפאנה הפתיעו את הקרתגים. הם מיהרו לכנס צי אוניות מלחמה עמוסות אספקה ותבואה ולשלחן אל חילותיהם שבאריקס (Eryx, בפיניקית "ארך"), מצודה טבעית צפונית לדרפאנה. תוכניתו של חנון, מפקד הצי, הייתה לפרוק את מטען האוניות מתחת לאפם של הרומאים, להעלות עליהן את הטובים שבחיילים השכירים שבאריקס כדי שישמשו חיילי-צי, ולהתמודד בקרב ים עם הצי הרומאי כדי להשמידו. כשהגיעו הידיעות לאוזני לוטאטיוס, העלה את מיטב חייליו על סיפוני האוניות, שט אל האי אייגוסה השוכן מול ליליבאום, והתכונן ליירט את הצי הקרתגי בעודו בדרך למחרת היום.[2]
תנאי הרוח והגלים בבוקר שלמחרת לא היו נוחים לרומאים. הים החל לרגוש, ולוטאטיוס היסס אם להוציא את אוניותיו אל לב ים. הוא שקל ומצא, כי מוטב להסתכן ולצאת להתנגשות בתנאי ים אלו מאשר להניח לחנון להגיע אל אריקס ולהתאחד עם כוחותיו של חמלקרת ברקה. לשיקוליו נוספו עוד גורמים: אוניותיו היו קלות משקל וצוותי אוניותיו מאומנים יותר בהשוואה לאלו של הקרתגים; שהרי אוניותיו של חנון היו עמוסות אספקה וצוותיהן שנאספו בחופזה לא הספיקו להתכונן כראוי לקרב הימי. אם יחמיץ את ההזדמנות שנפלה לידיו, ייאלץ מאוחר יותר להילחם באוניות שמטענן נפרק והן מהירות-שוט ומאוישות בטובים שבחיילי הצי.[2]
הקרב ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוטאטיוס הוציא את אוניותיו לים וערך אותן בשורה חזיתית אל מול נתיב ההתקדמות של אוניות האויב, שעשו דרכן בסיוע מפרשים. עדיפותם של הרומאים במשקל האוניות, ביכולת התמרון ובכושרם של החותרים וחיילי הצי ניכרה כבר בתחילת הקרב. במהלומות ניגוח ובלוחמת סיפונים הצליחו אנשיו של לוטאטיוס להטביע חמישים מאוניות הקרתגים וללכוד שבעים על צוותן. היתר פרשו את מפרשן הקדמי ונמלטו מזירת הקרב בחסדי רוח נוחה.[3]
ניצחון הרומאים בקרב הימי ליד אייגוסה חתם למעשה את המלחמה הארוכה. חילות הקרתגים בסיציליה נותקו מעיר האם שבאפריקה, ולפונים המובסים לא נותרה כל ברירה אלא לחתום על חוזה שלום. רומא, שהמלחמה הממושכת דלדלה את משאביה, רצתה בסיומה במידה שווה. החוזה נחתם בשנת 241 לפנה"ס על ידי חמלקרת ברקה וגאיוס לוטאטיוס.[4]
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Lazenby, J.F. The First Punic War. Stanford, California, Stanford University Press, 1996.
- Tusa Sebastiano and Jeffrey Royal. "The landscape of the naval battle at the Egadi Islands (241 BC)." Journal of Roman Archaeology 25 (2012), pp. 7-48. Digitized copy (אורכב 19.08.2016 בארכיון Wayback Machine)
- J.S. Morrison, Greek and Roman Oared Warships, 399-30 B.C. Oxford, Oxbow Books, 1996. pp. 54-55.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
