קרב איוו ג'ימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קרב איוו ג'ימה
הנפת הדגל הראשונה באיווה ג'ימה בפסגת הר סוריבאצ'י
עימות: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט תאריך: 19 בפברואר 1945 - 26 במרץ 1945 קרב לפני: - קרב אחרי: קרב אוקינאווה מקום: האי איוו ג'ימה תוצאה: ניצחון של ארצות הברית
הצדדים הלוחמים
ארצות הברית	יפן
מפקדים
הולנד סמית'	טדאמיצ'י קוריבאישי
כוחות
110,000 איש	22,000 איש
אבדות
6,825 הרוגים 19,026 [1] פצועים [1]	21,500 הרוגים[1] 216 שבויים [1]

קרב איוו ג'ימה נערך בין ארצות הברית ויפן בפברואר ומרץ 1945, במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט שהתרחשה בשלהי מלחמת העולם השנייה. מטרת פלישתה של ארצות הברית, שכונתה מבצע אדישות, הייתה לכבוש את שדות התעופה של איוו ג'ימה.

הקרב מאופיין כאחד הקרבות העזים ביותר במערכה. עמדות הצבא הקיסרי היפני באי היו מבוצרות היטב ואופיינו בבונקרים נרחבים, ארטילריה מוסווית, ומספר ק"מ של רשת תעלות. הקרב היה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי ששייך ליפן, והחיילים הקיסריים הגנו על עמדותיהם עד המוות; מבין 22,000 החיילים היפנים שנכחו באי, למעלה מ-20,000 נהרגו וכ-200 בלבד נלקחו כשבויים.

הצלם ג'ו רוזנטל צילם חמישה נחתים וחייל בצי האמריקני מניפים את דגל ארצות הברית בראש הר סוריבאצ'י (בגובה 166 מטרים). למעשה, בתמונה מופיעה הפעם השנייה שבה מונף הדגל על ההר, ומסתבר שהיא צולמה ביום החמישי לקרב (מתוך 34). התמונה הפכה לתמונת הסמל של הקרב והמועתקת ביותר לאותה תקופה ^[2]. הנפת הדגל הראשונה צולמה על ידי הנחת האמריקני לואו לוארי, ודגל זה נלקח כמזכרת על ידי קצין צי בכיר.

תוכן עניינים 1 גאוגרפיה 2 הרקע לקרב 3 תכנון הקרב וההכנות 4 הקרב 4.1 תחילת הנחיתה על האי 4.2 כיבוש הר סוריבאצ'י 4.3 לאחר הר סוריבאצ'י 4.4 הימים האחרונים של הקרב 5 לאחר הקרב 5.1 מורשת 6 ראו גם 7 הערות שוליים 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] גאוגרפיה

ערך מורחב – איוו ג'ימה

איוו ג'ימה הוא אי געשי הנמצא במרחק כ-1,200 ק"מ דרומית לטוקיו, 1,300 ק"מ צפונית לגואם, ובערך באמצע הדרך בין טוקיו וסאיפאן. שטחו של האי הוא כ-21 קמ"ר, והר סוריבאצ'י הוא הנקודה הבולטת ביותר באי, הנמצאת בקצהו הדרומי. ביוני 2007 שונה שמו של האי והוא נקרא מעתה איוו טו, שם שהיה בשימוש על ידי תושבי האי לפני המלחמה. השם שונה לאחר מחאה מצד אנשים שגרו באי בעבר ולאחר שני סרטים פופולריים של קלינט איסטווד שהתייחסו לאי בשם איוו ג'ימה. האיות ביפנית של איוו ג'ימה ואיוו טו הוא אותו הדבר, ורק הגיית השם השתנתה כאשר החיילים היפנים הגיעו לאי וביטאו את שמו בצורה שונה מאשר תושביו.

[עריכה] הרקע לקרב

לאחר שארצות הברית כבשה את איי מרשל, ולאחר התקיפות האוויריות ההרסניות כלפי טרוק באיי קרוליין בפברואר 1944, הנהגת הצבא היפני הקיסרי ביצעה הערכת מצב מחודשת. כל הסימנים הצביעו על כך שארצות הברית מתכננת מהלך חשוב הקשור לאיי מריאנה וקרוליין. כדי להדוף את המהלך הזה, הם יצרו קו הגנה פנימי שנמשך צפונה מאיי קרוליין לאיי מריינה, ומשם לאיי אוגאסאווארה. במרץ 1944, הארמיה השלושים ואחת, בפיקודו של גנרל הידיושי אובאטה, קיבלה הוראות להוות חיל משמר בקו הזה. מפקד המחנה הצבאי צ'יצ'י ג'ימה קיבל את הפיקוד על הארמיה ועל יחידות הצי באיי אוגאסאווארה.

בעקבות הכיבוש האמריקני של הבסיסים באיי מרשל וקרבות קוואג'אליין ואניווטוק בפברואר 1944, נשלחו תגבורות צבא וצי לאיוו ג'ימה. 500 אנשים מבסיס הצי ביוקוסוקה ו-500 נוספים מצ'יצ'י ג'ימה הגיעו לאי במהלך מרץ ואפריל 1944. באותו הזמן, עם הגעת התגבורות מצ'יצ'י ג'ימה ואיי הבית, הגיע מספר החיילים באי ל-5,000. החיילים היו מצוידים ב-13 תותחים, 200 מקלעים כבדים וקלים, ו-4,552 רובים. בנוסף, על החוף של האי היו מספר כלי נשק נוספים, וביניהם מספר תותחים נגד מטוסים.

אובדנם של איי מריאנה במהלך הקיץ של 1944 הגדיל במידה רבה את חשיבות איי אוגאסאווארה עבור היפנים, שהיו מודעים לכך שאם הם יאבדו גם את האיים הללו, לאמריקנים תהיה אפשרות להגביר את הפשיטות מן האוויר כנגד איי הבית, ובכך להפריע לייצור המלחמתי ולפגוע באופן אנוש במורל האזרחים.

התוכניות היפניות הסופיות להגן על אוגאסאווארה בוטלו בעקבות העובדה שהצי הקיסרי היפני איבד את רוב כוחו ולא היה ביכולתו למנוע פלישה אמפיבית של האמריקאים. יתר על כן, אבדות כלי הטיס במהלך 1944 היו כבדות ביותר, כך שגם אם הייצור המלחמתי לא היה מושפע מתקיפות האוויר של האמריקנים, הכוח האווירי המשולב היפני היה מגיע ל-3,000 כלי טיס רק במרץ או אפריל 1945. גם במקרה כזה תוכניות אלו לא היו מעשיות עבור בסיסים באיי הבית שמהם יהיה ניתן לתקוף את איוו ג'ימה כיוון שטווח המטוסים לא היה מספיק גדול; מלבד זאת, כל כלי הטיס הזמינים היו נחוצים באזור טאיוואן והאיים הסמוכים על מנת להגן על בסיסי צבא היבשה.

במחקרים שנערכו לאחר המלחמה, קציני מטה יפניים תיארו את האסטרטגיה שיושמה בהגנה על איוו ג'ימה באופן הבא:

	לאור המצב שתואר לעיל, וכיוון שראינו שהיה זה בלתי אפשרי לנווט את פעולות כוחות האוויר, הים והיבשה על איוו ג'ימה לעבר ניצחון, הוחלט שעל מנת להרוויח זמן שהיה דרוש כדי להגן על איי הבית, כוחותינו יצטרכו להתבסס באופן בלעדי על הציוד שיש באזור, ולעכב את האויב במידת האפשר. אפילו התקפות ההתאבדות על ידי קבוצות קטנות של מטוסי הצבא והצי, התקפות הפתע על ידי הצוללות שלנו, והפעילות של יחידות הצנחנים, למרות יעילותן, יכלו להתפרש רק כתכסיס אסטרטגי מצדנו. זאת הייתה מחשבה מדכאת מאוד שלא נשארו לנו מספיק אמצעים כדי לנצל את ההזדמנויות האסטרטגיות שעשויות היו לצוץ במהלך מבצעים מהסוג הזה.

פשיטות הפצצה יומיות שיצאו מאיי מריאנה פגעו בחלק העיקרי של האי במסגרת מבצע פועל ניקיון (Operation Scavenger). התפקיד העיקרי של איוו ג'ימה היה לשמש כתחנת התראה ששידרה ברדיו דיווחים על מפציצים מתקרבים לאיים הגדולים של יפן, ואפשרה לכוחות ההגנה האוויריים של יפן להיות מוכנים להגעתם של המפציצים האמריקאים.

בסופו של קרב לייטה בפיליפינים, נוצר לבעלות הברית מרווח זמן של חודשיים לפני הפלישה לאוקינאווה. לאיוו ג'ימה הייתה חשיבות אסטרטגית: היה בו שדה תעופה שהיה בסיס עבור מטוסים יפניים שיירטו את המפציצים מסוג B-29 בעלי הטווח הארוך, והוא היה חוף מבטחים עבור יחידות הצי שהיו זקוקות לאספקה. מבחינת בעלות הברית, כיבוש של איוו ג'ימה יחסל את הבעיות הללו וייתן להן אזור התארגנות לקראת הפלישה לאיים היפניים העיקריים. המרחק שהמפציצים יצטרכו לעבור יתקצר לחצי, בקירוב, והבסיס יוכל לשמש גם את המטוסים מסוג P-51 מוסטנג שמלווים ומספקים הגנה אווירית למפציצים.

המקורות המודיעיניים העריכו שאיוו ג'ימה ייכבש בתוך 5 ימים, מבלי להיות מודעים לביצורים ההגנתיים שהיפנים הכינו, שהיו שונים במידה רבה מהטקטיקות שבהן נקטו בעבר. ההכנה היפנית הייתה כה מוצלחת עד שהתברר לאחר הקרב שמאות הפצצות שבעלות הברית שיגרו לעבר האי והאש הכבדה של תותחי הצי כמעט ולא פגעו בחיילים היפנים, כך שהם הצליחו לפגוע בנחתים האמריקאים בצורה יוצאת דופן עד לאותה נקודה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. לאור הדיווחים המודיעיניים המעודדים, התקבלה החלטה לפלוש לאיוו ג'ימה: הנחיתה קיבלה את הכינוי מבצע אדישות.

[עריכה] תכנון הקרב וההכנות

לוטננט גנרל טדאמיצ'י קוריבאישי, שקיבל את הפיקוד על משימת ההגנה על איוו ג'ימה ביוני 1944, תכנן הגנה שהייתה בניגוד לדוקטרינה הצבאית היפנית, ושאב השראה מההגנה בקרב על פלליו. במקום להתמודד עם הפלישה בחוף, קוריבאיאשי הורה על יצירת עמדות תמיכה הדדיות וחזקות בעורף. האזור הדרומי שמסביב להר סוריבאצ'י היה מאורגן כסקטור עצמאי למחצה, בעוד שקו ההגנה הראשי נבנה בצפון האי. ההפצצות התכופות של חיל האוויר והצי האמריקנים האיצו עוד יותר את בנייתה של מערכת מנהרות מסועפת, בונקרים ועמדות שמירה שחיזקו מאוד את עמדותיהם של החיילים היפנים.

האמריקנים תכננו לתקוף את האי בצורה ישירה. דיוויזיות הנחתים ה-4 וה-5 היו אמורות לנחות בחוף הדרומי ולהתחיל מיידית במהלכים לכיבושו של הר סוריבאצ'י, שדות התעופה הדרומיים והחוף המערבי. ברגע שמשימה זו תושלם, הדיוויזיות התוקפות, שיחוזקו על ידי דיביזיית הנחתים ה-3, יתחילו להתקדם צפונה.

[עריכה] הקרב

הלחימה הקרקעית על האי נמשכה כ-35 ימים, החל מהנחיתה הראשונית ב-19 בפברואר ועד להסתערות היפנית האחרונה ב-26 במרץ 1945.

[עריכה] תחילת הנחיתה על האי

ב-19 בפברואר, בשעה 2:00 לפנות בוקר, תותחי ספינות הקרב של הצי האמריקני פתחו בהפגזה על האי וסימנו את תחילת הפלישה. מיד לאחר מכן החלו מאה מפציצי קרב לתקוף את האי, ובעקבותיהם נערכה הפגזה נוספת על ידי תותחי הצי. למרות שהתקיפות היו עקביות, הן לא פגעו באופן מהותי בביצורים היפניים, כיוון שעמדות היפנים היו מבוצרות בצורה טובה ומוגנות מפני פגזים. בשעה 08:59, דקה אחת לפני הזמן המתוכנן, הראשון מבין 30,000 הנחתים של דיוויזיות הנחתים ה-3, ה-4 וה-5, נחת על האי.

גל הפלישה הראשון לא נתקל בהתנגדות יפנית במשך זמן מה; הייתה זו תוכניתו של הגנרל היפני קוריבאישי לנצור את האש עד שהחוף יתמלא בנחתים ובציוד אמריקניים. רק כשהנחתים התקרבו לקו הראשון של הבונקרים היפניים, שהיו מוגנים על ידי מכונות ירייה, נפתחה עליהם אש יפנית.

מלבד קווי ההגנה היפניים שהיו ממוקמים בחופי האי, הנחתים התמודדו עם אש כבדה מהר סוריבאצ'י שנמצא בדרום האי. הנחתים התקשו מאוד להתקדם בגלל פני הקרקע הלא נוחים, שהיו מורכבים בעיקר מאפר וולקני. האפר לא אפשר לתפוס נקודות אחיזה או לחפור תעלות הגנה מפני האש. הנחתים התקדמו באיטיות תוך כדי התגוננות מפני הפגזה ארטילרית כבדה. הודות להגעתן של יחידות משוריינות, ארטילריית צי כבדה ויחידות אוויריות שהפגיזו את סוריבאצ'י, הנחתים הצליחו לבסוף להתקדם אל מעבר לחופים. בשעות הערב של אותו יום ההר כבר היה מוקף, ו-30,000 נחתים נחתו על האי. 40,000 נוספים היו עתידים להצטרף אליהם.

בימים שלאחר הנחיתות, הנחתים ציפו להתקפות באנזאי במהלך הלילה. הייתה זו אסטרטגיית ההגנה היפנית התקנית בקרבות הקודמים על אדמות אויב באוקיינוס השקט שבמהלכה רוב התוקפים היפניים נהרגו והכוח היפני נחלש במידה רבה. אולם, קוריבאישי אסר לחלוטין על תקיפות באנזאי כיוון שהוא לא האמין ביעילותן.

[עריכה] כיבוש הר סוריבאצ'י

ערך מורחב – הנפת הדגל באיוו ג'ימה

בבוקר היום הרביעי של הקרב האזור של הר סוריבאצ'י שמעל פני האדמה בודד משאר האי. באותו זמן הנחתים ידעו שליפנים יש רשת מסועפת של ביצורים תת-קרקעיים, וידעו שלמרות הבידוד מעל פני האדמה, ההר עדיין היה מחובר לביצורים היפניים באמצעות רשת המנהרות. הם ציפו לקרב עיקש על פסגת ההר.

שני צוותי סיור של ארבעה חיילים נשלחו במעלה ההר בנתיבי סיור שהיו על חלקו הצפוני. אגדה פופולרית (שהובלטה על ידי התקשורת בימים שלאחר הקרב עם פרסומו של הצילום המפורסם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה") טוענת שהנחתים לחמו לאורך כל הדרך עד לפסגת ההר. אולם, למרות שהחיילים שהיו חמושים ברובים חששו ממארב, הם לא נתקלו בכזה. החיילים הללו כן פגשו מספר קבוצות קטנות של חיילים יפניים על סוריבאצ'י, אולם רוב החיילים היפניים נשארו מתחת לאדמה ברשת המנהרות. הם תקפו במספרים קטנים, אולם כל התוקפים נהרגו. הסיירים הגיעו לפסגה וירדו ממנה בחזרה, ודיווחו על היעדר נוכחות של האויב לקולונל צ'נדלר ג'ונסון.

לאחר מכן ג'ונסון זימן מחלקה של נחתים והורה לה לטפס על ההר. הוא שלח איתם דגל קטן של ארצות הברית והורה להם להניף אותו כאשר יגיעו לפסגת ההר. הנחתים החלו להעפיל לפסגת ההר פעם נוספת, וציפו להתקפת נגד בכל רגע, התקפה שלא הגיעה גם בפעם הזאת. באמצעות שימוש בצינור שהם מצאו בהריסות שעל פסגת ההר, הנחתים תקעו את הדגל באדמת פסגת ההר, והיה הזה הדגל הזר הראשון מזה מאות שנים שהתנוסס על אדמה יפנית.

במקביל להנפת הדגל, מזכיר הצי של ארצות הברית, ג'יימס פורסטל, נחת על החוף לרגלי ההר והחליט שהוא רוצה את הדגל כמזכרת. האגדה הפופולרית טוענת שקולונל ג'ונסון רצה את הדגל לעצמו; למעשה, הוא האמין שהדגל שייך ל-28 הנחתים מגדוד 2, שהיו אלה שהגיעו לפסגת ההר. הוא שלח את סמל מייק סטראנק (אחד החיילים המצולמים בתמונה) עם דגל נוסף, ואמר לו להחליף את הדגל שבראש ההר. כאשר הדגל הראשון הורד, השני הונף , והצלם של סוכנות AP, ג'ו רוזנטל, צילם את התמונה המפורסמת "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (של הדגל השני) ברגע שבו הצינור שהחזיק את הדגל השני הוחדר לאדמה.

[עריכה] לאחר הר סוריבאצ'י

למרות שאיבדו את הר סוריבאצ'י, ליפנים עדיין נותרו מספר עמדות אחיזה חזקות באי. לקוריבאישי היו חיילים במספר השווה לזה של שמונה גדודי רגלים, רגימנט טנקים, שני גדודי ארטילריה ושלושה גדודי מרגמות, בנוסף ל-5000 רובאים וחיילי צי רגליים. המאבק לכיבוש מישור מוטויאמה, כולל "בליטת התרנגול", נמשך כמעט שלושה שבועות. למעשה, ליפנים היו פחות רובים מאשר לנחתים באזור זה, אולם רשת המנהרות המסועפת אפשרה להם להופיע בפתאומיות באזורים שנחשבו "בטוחים".

הלחימה שהתרחשה לאחר מכן הייתה קשה מאוד. החיילים היפניים הגיחו לעתים קרובות מתוך המנהרות וארבו לנחתים. אולם, המצב נטה לטובת ניצחון אמריקני למרות העדיפות היפנית מבחינת כוח אש. למרות שהנחתים נתקלו מפעם לפעם בעמדות הגנה מחוזקות בארטילריה, הם הצליחו להתקדם בכל זאת. הנחתים הבינו שרובים ואקדחים לא יהיו יעילים נגד המתבצרים היפניים, ובמקום זאת החלו להשתמש בלהביורים וברימוני יד על מנת לגרום ליפנים לצאת מתוך המנהרות. אחד מהחידושים הטכנולוגיים שנעשה בהם שימוש, 8 טנקי שרמן M4A3R3 בגודל בינוני שצוידו בלהביורים של הצי (טנקים אלה נחשבים כטנק להבה), הוכח כיעיל ביותר בטיהור השטח מעמדות היפנים.

בתחילת הקרב סופקה ללוחמים סיוע אווירי קרוב מנושאות מטוסים שעגנו ליד החוף. ב-6 במרץ משימה זו הועברה אל כנף 15, שהטיסה מטוסי P-51 מוסטנג, לאחר שנחתה על האי. באופן דומה, המשימה של הארת שדה הקרב בלילה בוצעה בתחילת הפלישה על ידי ספינות, ולאחר מכן עברה לאחריותם של כוחות ארטילריה שהגיעו אל האי. שדרים בקוד הנאוואחו היו חלק מאנשי התקשורת האמריקניים באי, ובמקביל אליהם נעשה שימוש בווקי-טוקי ובמכשירי קשר מבוססי רדיו.

החיילים היפנים נעשו נואשים לקראת סוף הקרב. קוריבאישי, שהתנגד להתקפות באנזאי בתחילת הקרב, החל להבין שהתבוסה היפנית קרובה מאוד. הנחתים החלו להתמודד עם מספר הולך ועולה של תקיפות לילה; תקיפות אלה נהדפו רק באמצעות שילוב של עמדות הגנה עם מכונות ירייה ותמיכה ארטילרית. במספר מקרים, התחולל קרב פנים אל פנים לפני שהיפנים נהדפו.

[עריכה] הימים האחרונים של הקרב

לאחר שאבטחו את אזור הנחיתה, הגיעו חיילים נוספים במקביל להגעת הציוד הכבד, והפלישה התקדמה צפונה מתוך מטרה לכבוש את שדות התעופה ושאר האי. רוב החיילים היפנים לחמו עד המוות. בלילה של ה-25 במרץ, כוח של 300 חיילים יפנים פתח במתקפת נגד אחרונה בקרבת שדה התעופה מס' 2. טייסי צבא, גדודי הנדסה ונחתים מגדוד החלוץ ה-5 (בנוסף ל-28 הסיירים) נלחמו עם הכוח היפני עד הבוקר וספגו אבדות כבדות – למעלה ממאה הרוגים ומאתיים פצועים. ביום שלאחר מכן האי הוכרז באופן רשמי כמקום "בטוח".

למרות שהעניין שנוי במחלוקת בעקבות עדויות סותרות של ניצולים מקרב היפנים, נטען שקוריבאישי פתח במתקפתו האחרונה באופן שקט, בניגוד למתקפות קודמות שאופיינו ברעש רב. אם הדבר יוכח אי פעם כנכון, קוריבאישי יהיה הקצין היפני הבכיר ביותר שהוביל בעצמו מתקפה במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, זו הייתה פעולתו האחרונה של קוריבאישי בתהליך ההתנתקות מהמסורת של קציני פיקוד בכירים שמבצעים ספוקו בעורף, בעוד ששאר החיילים נהרגים בתקיפות באנזאי, כפי שקרה במהלך קרב סאיפאן וקרב אוקינאווה.

[עריכה] לאחר הקרב

מתוך סך של 22,000 חיילים יפניים, 20,703 נהרגו ו-216 נשבו במהלך הקרב. מקרב חיילי בעלות הברית נפגעו 27,909 חיילים, כאשר מתוכם 6,825 נהרגו. מספר האבדות שספגו האמריקאים היה גדול יותר מאשר סך האבדות שספגו בעלות הברית ביום הראשון של הפלישה לנורנמדי (המוערך ב-10,000 , בהשוואה ל-125,847 אבדות לאמריקאים במהלך כל הפלישה לנורמנדי) ^[3]. איוו ג'ימה היה הקרב היחיד שבו הנחתים האמריקאים ספגו יותר אבדות מהיפנים ^[4]. כיוון שכל האוכלוסייה האזרחית פונתה, לא היו אבדות מקרב האזרחים על איוו ג'ימה, בניגוד לסאיפאן ואוקינאווה ^[5].

לאחר שאיוו ג'ימה הוכרז כאזור בטוח, הנחתים העריכו שעל אדמת האי נותרו לא יותר מ-300 חיילים יפנים, שנמצאים ברשת המערות והמנהרות שבאי. למעשה, מספר היפנים שנותרו היה קרוב יותר ל-3,000. קוד הכבוד של היפנים, הבושידו, תיאר את היפנים כחיות פרא אכזריות, ולמעשה גרם לחיילים רבים להימנע מכניעה לאמריקאים. אותם חיילים שלא היו מסוגלים להתאבד התחבאו במערות במהלך היום ויצאו מהמערות בשעות הלילה על מנת לחפש מזון. אולם, הרבה חיילים נכנעו והופתעו כאשר האמריקאים התייחסו אליהם בחמלה, והציעו להם מים, סיגריות, או קפה ^[6]. מבין החיילים שהתחבאו במערות, ידוע המקרה של יאמאקאגה קוקופו ומטסודו לינסוקי, שנטען כי התחבאו במשך שש שנים עד שהסגירו את עצמם ב-1951 ^[7] (מקור אחר טוען שתאריך הכניעה היה למעשה ב-6 בינואר 1949 ^[8]).

למעלה מרבע ממספר מדליות הכבוד שהוענקו לנחתים במלחמת העולם השנייה ניתנו עבור לקיחת חלק בפלישה לאיוו ג'ימה. הנחתים, הן חיילי הסדיר והן חיילי המילואים, קיבלו 24 מדליות כבוד. חמש מדליות נוספות הוענקו לחמישה אנשי צי (סדיר ומילואים גם כן).

בהתחשב במספר האבדות, הנחיצות וההשפעה ארוכת הטווח של כיבוש האי על תוצאות המלחמה הייתה נושא שנוי במחלוקת, והמצב נשאר כך גם היום. באפריל 1945 מפקד המבצעים הימיים בדימוס, ויליאם פראט, שאל בראיון במגזין ניוזוויק על

	ההוצאה הכספית על כוח האדם שנועד לכבוש אי קטן, שכוח אל, חסר תועלת כבסיס לצבא וחסר תועלת לצי כנמל עגינה... [אחת] תוהה אם אותו סוג של בסיסי אוויר היה ניתן להשגה באמצעות כיבוש מקומות אסטרטגיים אחרים בעלות נמוכה יותר.
-- William V. Pratt, "What Makes Iwo Jima Worth the Price", Newsweek, 2 April, 1945, 36

ליפנים שעל איוו ג'ימה היה מכ"ם שבאמצעותו הם יכלו לשלוח התראות על מטוסי B-29 שהגיעו מאיי מריינה. מטוסי קרב שבסיסם היה באיוו ג'ימה תקפו מדי פעם את המטוסים הללו, שהיו פגיעים במיוחד בדרכם ליפן כיוון שהם היו עמוסים בפצצות ובדלק. כמו כן, האי שימש כבסיס הצלה אווירי-ימי לאחר כיבושו. אולם, הצידוק המסורתי לחשיבות האסטרטגית של איוו ג'ימה עבור המאמץ המלחמתי של ארצות הברית היה שהאי מספק נקודת נחיתה ותדלוק מחדש עבור המפציצים האמריקאים שהיו בדרכם למשימות אל ומיפן. ב-4 במרץ, כאשר המלחמה עדיין התנהלה, המפציץ דינה מייט של קבוצת ההפצצה התשיעית של חיל האוויר דיווח על מחסור חמור בדלק כאשר היה ליד האי וביקש רשות לבצע נחיתת חירום. למרות אש אויב, המטוס נחת בחלק של האי שהיה בשליטת בעלות הברית, ללא כל פגיעות, קיבל טיפול ותדלוק והמריא בחזרה. בסך הכל, במהלך המלחמה נחתו על איוו ג'ימה 2,251 מטוסי B-29 "מבצר מעופף".

אולם, אף לא אחד מהחישובים הללו מילא תפקיד כלשהו בקבלת ההחלטה על הפלישה וכיבוש האי, שהייתה מבוססת לחלוטין על הדעה של הצבא וחיל האוויר שהאי יכול להוות בסיס שימושי למטוסים שילוו משימות הפצצה ארוכות טווח. ליוויים אלו הוכיחו את עצמם כלא מעשיים ולא נחוצים, ובמהלך המלחמה טסו מעל איוו ג'ימה רק עשר טיסות כאלה ^[9]. גם צידוקים אחרים נתונים במחלוקת. למרות שמספר מטוסי יירוט יפניים חנו באיוו ג'ימה, השפעתם על מאמץ ההפצצה האמריקאי הייתה שולית; במהלך שלושת החודשים שלפני הפלישה האמריקאים איבדו רק 11 מטוסי B-29 כתוצאה מהקרבות עם מטוסי היירוט ^[10]. טייסי המפציצים לא ראו צורך לעשות עיקוף מיוחד ליד האי ^[11]. כיבוש איוו ג'ימה לא השפיע על מערכת ההתראה המוקדמת היפנית, שהמשיכה לקבל מידע על המפציצים מהאי רוטה (שמעולם לא הותקף או נכבש) ^[12].

מספר אנשי צוות של מטוסי B-29 שהופלו ניצלו על ידי מטוסי חילוץ וכלי שיט שפעלו מהאי, אולם איוו ג'ימה היה רק אחד מהרבה איים שהיה יכול לשמש למטרה זו. באשר לחשיבות האי כאתר נחיתה ותדלוק עבור המפציצים, קפטן רוברט בארל (מחיל הנחתים), שהיה אז מדריך באקדמיית הצי של ארצות הברית, טען שרק חלק קטן מתוך 2,251 הנחיתות היו בגלל מקרה חירום אמיתי, ורובן היו בעיקר בשביל בדיקות טכניות רגילות, אימונים, או תדלוק. לפי בארל,

	הצידוק הזה נהפך למשמעותי רק לאחר שהנחתים כבשו את האי וספגו אבדות כבדות. המחיר הטראגי של מבצע אדישות גרם לחיילים לשעבר, עיתונאים וקצינים להתמקד בצידוק הבולט ביותר עבור הקרב. המראה של מפציצי ה- B-29 היקרים והמתוחכמים נוחתים בשדה התעופה הקטן של האי קישר את איוו ג'ימה בצורה ברורה למערכת ההפצצה האסטרטגית. ככל שהמיתוסים על הנפת הדגל על הר סוריבאצ'י נהפכו ליותר אגדתיים, כך נעשה עם תאוריית נחיתות החירום על מנת להצדיק את הצורך בהנפת הדגל.
-- Robert S. Burrell, "Breaking the Cycle of Iwo Jima Mythology: A Strategic Study of Operation Detachment". The Journal of Military History 68.4 (2004) 1143–1186

למרות זאת, במהלך קידום המכירות של ספר המחקר שלו בנושא, רוחות איוו ג'ימה, המפיצים שבארל עבד איתם ציינו שהאבדות היוו את הבסיס למה שהם כינו "יראת הכבוד כלפי חיל הנחתים" שלא רק שסימלה את "הרוח הלאומית האמריקאית" אלא הבטיחה את "ההישרדות המוסדית" של חיל הנחתים ^[13].

[עריכה] מורשת

צי ארצות הברית העניק לשלוש ספינות את השם USS איוו ג'ימה.

במוזיאון הזיכרון של חיל הנחתים, הנמצא מחוץ לוושינגטון הבירה, יש פסל הממחיש את התמונה המפורסמת שנועד להנצחת החיילים שנפלו בקרב.

ב-19 בפברואר (יום השנה לתחילת הפלישה) 1985 נערך מאורע בחוף שבו החלה הפלישה, שנקרא "איחוד מחדש של כבוד". באירוע השתתפו חיילים לשעבר משני הצדדים הלוחמים. במרכז האתר שבו נערך המפגש הוקמה אנדרטה שעליה נחרטו משפטים על ידי אנשים משני הצדדים. היפנים עמדו ליד הר סוריבאצ'י, היכון שהיו הכתובות ביפנית, והאמריקאים עמדו ליד החוף, היכן שהיו הכתובות באנגלית. לאחר הסרת הלוט והענקת פרחים, נציגים מטעם שתי המדינות התקרבו אל הפסל; כאשר נפגשו, הם לחצו ידיים. החיילים הוותיקים חיבקו אחד את השני ובכו.

טקס הזיכרון האמריקאי-יפני המשותף לרגל יום השנה החמישים לקרב נערך ליד האנדרטה במרץ 1995. ימי זיכרון נוספים נערכו בשנים שלאחר מכן.

[עריכה] ראו גם

• "חולות איוו ג'ימה" - סרט משנת 1949 על הקרב
• "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" - שני סרטים שהופקו במקביל על ידי קלינט איסטווד ומתארים את הקרב משני צדדיו

[עריכה] הערות שוליים

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרב איוו ג'ימה