קרב איוו ג'ימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב איוו ג'ימה

WW2 Iwo Jima flag raising.jpg

הנפת הדגל באיוו ג'ימה בפסגת הר סוריבאצ'י
עימות: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
תאריך התחלה: 19 בפברואר 1945
תאריך סיום: 26 במרץ 1945
קרב לפני: -
קרב אחרי: קרב אוקינאווה
מקום: האי איוו ג'ימה
תוצאה: ניצחון של ארצות הברית
הצדדים הלוחמים
Flag of the United States.svg ארצות הברית  War flag of the Imperial Japanese Army.svg יפן 
מפקדים
הולנד סמית'  טדאמיצ'י קוריבאישי 
כוחות
110,000 איש  22,000 איש 
אבידות
6,825 הרוגים 19,026‏[1] פצועים‏[1]  21,500 הרוגים‏[1]
216 שבויים‏[1] 
האי איוו ג'ימה באוקיינוס השקט, כ-1,200 ק"מ דרומית לטוקיו

קרב איוו ג'ימה נערך בין ארצות הברית ויפן בפברואר ובמרץ 1945, במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט שהתרחשה בשלהי מלחמת העולם השנייה. ארצות הברית פלשה לאי הגעשי איוו ג'ימה בפעולה שכונתה "מבצע אדישות", במטרה להשתלט על שלושת שדות התעופה שבאי, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית רבה לאמריקאים.

הקרב נחשב לאחד הקרבות העזים ביותר במערכה. עמדות הצבא היפני הקיסרי באי היו מבוצרות היטב ואופיינו בבונקרים נרחבים, ארטילריה מוסווית, ורשת תעלות באורך כולל של מספר קילומטרים. הקרב היה המתקפה האמריקנית הראשונה על אי ששייך ליפן, והחיילים היפנים הגנו על עמדותיהם עד מוות. מבין 22,000 החיילים היפנים שהוצבו באי, נהרגו למעלה מ-20,000 ורק 216 מהם נלקחו כשבויים.

הצלם ג'ו רוזנטל צילם חמישה חיילים אמריקנים מניפים את דגל ארצות הברית בראש הר סוריבאצ'י, בתצלום שנודע בשם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה", שהפך בציבור האמריקני לתמונת הסמל של הקרב ושל הניצחון האמריקני במלחמה, ולאחת התמונות המפורסמות ביותר מאותה תקופה.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איוו ג'ימה

איוו ג'ימה הוא אי געשי הנמצא במרחק כ-1,200 ק"מ דרומית לטוקיו, 1,300 ק"מ צפונית לגואם, ובערך באמצע הדרך בין טוקיו וסאיפאן. שטחו של איוו ג'ימה הוא כ-21 קמ"ר, כאשר הר סוריבאצ'י, הנמצא בקצהו הדרומי, הוא הנקודה הבולטת והגבוהה ביותר באי. ביוני 2007 שונה שמו של האי והוא נקרא מעתה איוו טו, שם שהיה בשימוש על ידי תושבי האי לפני המלחמה. השם שונה לאחר מחאה מצד אנשים שגרו באי בעבר ולאחר שני סרטים פופולריים של קלינט איסטווד שהתייחסו לאי בשם איוו ג'ימה‏‏‏[2]. האיות ביפנית של השמות איוו ג'ימה ואיוו טו הוא אותו איות, ורק הגיית השם השתנתה כאשר החיילים היפנים הגיעו לאי וביטאו את שמו בצורה שונה מאשר תושביו.

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שארצות הברית כבשה את איי מרשל, ולאחר ההפצצות ההרסניות על איי טרוק שבאיי קרוליין בפברואר 1944, ביצעה הנהגת הצבא היפני הקיסרי הערכת מצב מחודשת. כל הסימנים הצביעו על כך שארצות הברית מתכננת מהלך חשוב הקשור לאיי מריאנה ולאיי קרוליין. כדי להדוף את המהלך הזה, הם יצרו קו הגנה פנימי שנמשך צפונה מאיי קרוליין לאיי מריאנה ומשם לאיי בונין. במרץ 1944, הארמייה השלושים ואחת, בפיקודו של גנרל הידיושי אובאטה, קיבלה הוראות להוות חיל משמר בקו הזה. מפקד המחנה הצבאי צ'יצ'יג'ימה קיבל את הפיקוד על הארמייה ועל יחידות הצי באיי בונין.

בעקבות הכיבוש האמריקני של הבסיסים באיי מרשל וקרבות קוואג'אליין ואניווטוק בפברואר 1944, נשלחו תגבורות צבא וצי לאיוו ג'ימה. 500 אנשים מבסיס הצי ביוקוסוקה ו-500 נוספים מצ'יצ'י ג'ימה הגיעו לאי במהלך מרץ ואפריל 1944. עם הגעת התגבורות מצ'יצ'י ג'ימה ואיי הבית, הגיע מספר החיילים באי ל-5,000. החיילים היו מצוידים ב-13 תותחים, 200 מקלעים כבדים וקלים, ו-4,552 רובים. בנוסף, על החוף של האי היו מספר כלי נשק נוספים, לרבות מספר תותחים נגד מטוסים.

אובדנם של איי מריאנה בקיץ 1944 הגדיל במידה רבה את חשיבות איי בונין עבור היפנים, שהיו מודעים לכך שאם הם יאבדו גם את האיים הללו, יוכלו האמריקנים להגביר את הפשיטות מן האוויר כנגד איי הבית, ובכך להפריע לייצור המלחמתי ולפגוע קשות במורל האזרחים.

התוכניות היפניות הסופיות להגנת איי בונין בוטלו מכיוון שהצי הקיסרי היפני איבד את רוב כוחו ולא היה ביכולתו למנוע פלישה אמפיבית של האמריקאים. יתר על כן, אבדות כלי הטיס במהלך 1944 היו כבדות ביותר, כך שגם אם הייצור המלחמתי לא היה מושפע מתקיפות האוויר של האמריקנים, הכוח האווירי המשולב היפני היה מגיע ל-3,000 כלי טיס רק במרץ או אפריל 1945. גם במקרה כזה תוכניות אלו לא היו מעשיות עבור בסיסים באיי הבית שמהם ניתן יהיה לתקוף את איוו ג'ימה, כיוון שטווח המטוסים לא היה מספיק גדול. מלבד זאת, כל כלי הטיס הזמינים היו נחוצים באזור טאיוואן והאיים הסמוכים על מנת להגן על בסיסי צבא היבשה.

במחקרים שנערכו לאחר המלחמה, תיארו קציני מטה יפניים את האסטרטגיה שיושמה בהגנה על איוו ג'ימה באופן הבא:

Cquote2.svg

לאור המצב שתואר לעיל, וכיוון שראינו שהיה זה בלתי אפשרי לנווט את פעולות כוחות האוויר, הים והיבשה על איוו ג'ימה לעבר ניצחון, הוחלט שעל מנת להרוויח זמן שהיה דרוש כדי להגן על איי הבית, כוחותינו יצטרכו להתבסס באופן בלעדי על הציוד שיש באזור, ולעכב את האויב במידת האפשר. אפילו התקפות ההתאבדות על ידי קבוצות קטנות של מטוסי הצבא והצי, התקפות הפתע על ידי הצוללות שלנו, והפעילות של יחידות הצנחנים, למרות יעילותן, יכלו להתפרש רק כתכסיס אסטרטגי מצדנו. זאת הייתה מחשבה מדכאת מאוד שלא נשארו לנו מספיק אמצעים כדי לנצל את ההזדמנויות האסטרטגיות שעשויות היו לצוץ במהלך מבצעים מהסוג הזה.

Cquote3.svg

פשיטות הפצצה יומיות שיצאו מאיי מריאנה פגעו בחלק העיקרי של האי במסגרת מבצע פועל ניקיון (Operation Scavenger). התפקיד העיקרי של איוו ג'ימה היה לשמש כתחנת התראה ששידרה ברדיו דיווחים על מפציצים מתקרבים לאיים הגדולים של יפן, ואפשרה לכוחות ההגנה האוויריים של יפן להיות מוכנים להגעתם של המפציצים האמריקאים.

בסופו של קרב לייטה בפיליפינים, נוצר לבעלות הברית מרווח זמן של חודשיים לפני הפלישה לאוקינאווה. לאיוו ג'ימה הייתה חשיבות אסטרטגית: היה בו שדה תעופה שהיה בסיס עבור מטוסים יפניים שיירטו את המפציצים מסוג B-29 בעלי הטווח הארוך, והוא היה חוף מבטחים עבור יחידות הצי שהיו זקוקות לאספקה. מבחינת בעלות הברית, כיבוש של איוו ג'ימה יחסל את הבעיות הללו וייתן להן אזור התארגנות לקראת הפלישה לאיים היפניים העיקריים. המרחק שהמפציצים יצטרכו לעבור יתקצר לחצי, בקירוב, והבסיס יוכל לשמש גם את המטוסים מסוג P-51 מוסטנג שמלווים ומספקים הגנה אווירית למפציצים.

המקורות המודיעיניים העריכו שאיוו ג'ימה ייכבש בתוך 5 ימים, מבלי להיות מודעים לביצורי ההגנה שהכינו היפנים, שהיו שונים במידה רבה מהטקטיקות שבהן נקטו בעבר. ההכנה היפנית הייתה כה מוצלחת עד שהתברר לאחר הקרב שמאות הפצצות שהמטירו בעלות הברית על האי והאש הכבדה של תותחי הצי כמעט ולא פגעו בחיילים היפנים, בעוד שהיפנים הצליחו לפגוע בנחתים האמריקאים בצורה יוצאת דופן עד לאותה נקודה במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. לאור הדיווחים המודיעיניים המעודדים, התקבלה החלטה לפלוש לאיוו ג'ימה, כאשר הנחיתה קיבלה את הכינוי "מבצע אדישות".

תכנון הקרב וההכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המתארת את תוכנית הפלישה של ארצות הברית

לוטננט גנרל טדאמיצ'י קוריבאישי, שקיבל את הפיקוד על משימת ההגנה על איוו ג'ימה ביוני 1944, תכנן הגנה שהייתה בניגוד לדוקטרינה הצבאית היפנית, ושאב השראה מההגנה בקרב על פלליו. במקום להתמודד עם הפלישה בחוף, קוריבאיאשי הורה על יצירת עמדות תמיכה הדדיות וחזקות בעורף. האזור הדרומי שמסביב להר סוריבאצ'י היה מאורגן כסקטור עצמאי למחצה, בעוד שקו ההגנה הראשי נבנה בצפון האי. ההפצצות התכופות של חיל האוויר והצי האמריקנים האיצו עוד יותר את בנייתה של מערכת מנהרות מסועפת, בונקרים ועמדות שמירה שחיזקו מאוד את עמדותיהם של החיילים היפנים.

האמריקנים תכננו לתקוף את האי בנחיתת סער אמפיבית ישירה. דיוויזיות הנחתים ה-4 וה-5 היו אמורות לנחות בחוף הדרומי ולהתחיל מיידית במהלכים לכיבושו של הר סוריבאצ'י, שדות התעופה הדרומיים והחוף המערבי. ברגע שמשימה זו תושלם, הדיוויזיות התוקפות, שיחוזקו על ידי דיביזיית הנחתים ה-3, יתחילו להתקדם צפונה.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה הקרקעית על האי נמשכה כ-35 ימים, החל מהנחיתה הראשונית ב-19 בפברואר ועד להסתערות היפנית האחרונה ב-26 במרץ 1945.

תחילת הנחיתה על האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחתים אמריקנים נוחתים על החוף באיוו ג'ימה

ב-19 בפברואר, בשעה 2:00 לפנות בוקר, פתחו תותחי ספינות הקרב של הצי האמריקני בהפגזה על האי וסימנו את תחילת הפלישה. מיד לאחר מכן החלו מאה מפציצי קרב לתקוף את האי, ובעקבותיהם נערכה הפגזה נוספת על ידי תותחי הצי. למרות שהתקיפות היו עקביות, הן לא פגעו באופן מהותי בביצורים היפניים, כיוון שהעמדות היפניות היו מבוצרות היטב ומוגנות מפני פגזים. בשעה 08:59 החלו הראשונים מבין 30,000 הנחתים האמריקאים מהדיוויזיות ה-3, ה-4 וה-5, לנחות על האי.

גל הפלישה הראשון לא נתקל בהתנגדות יפנית במשך זמן מה; הייתה זו תוכניתו של הגנרל היפני קוריבאישי לנצור את האש עד שהחוף יתמלא בנחתים ובציוד אמריקניים. רק כשהנחתים התקרבו לקו הראשון של הבונקרים היפניים, שהיו מוגנים על ידי מכונות ירייה, נפתחה עליהם אש יפנית.

מלבד קווי ההגנה היפניים שבחופי האי, התמודדו הנחתים עם אש כבדה מהר סוריבאצ'י שבדרום האי. הנחתים התקשו מאוד להתקדם בגלל פני הקרקע הלא נוחים, שהיו מורכבים בעיקר מאפר געשי. האפר לא אפשר לתפוס נקודות אחיזה או לחפור תעלות הגנה מפני האש. הנחתים התקדמו באיטיות תוך כדי התגוננות מפני הפגזה ארטילרית כבדה. הודות להגעתן של יחידות משוריינות, ארטילריית צי כבדה ויחידות אוויריות שהפגיזו את הסוריבאצ'י, הנחתים הצליחו לבסוף להתקדם אל מעבר לחופים. בשעות הערב של אותו יום ההר כבר היה מוקף, ו-30,000 נחתים נחתו על האי. 40,000 נוספים היו עתידים להצטרף אליהם.

בימים שלאחר הנחיתות, הנחתים ציפו להתקפות באנזאי במהלך הלילה. הייתה זו אסטרטגיית ההגנה היפנית התקנית בקרבות הקודמים על אדמות אויב באוקיינוס השקט שבמהלכה רוב התוקפים היפניים נהרגו והכוח היפני נחלש במידה רבה. אולם, קוריבאישי אסר לחלוטין על תקיפות באנזאי כיוון שהוא לא האמין ביעילותן.

כיבוש הר סוריבאצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הנפת הדגל באיוו ג'ימה
הנפת הדגל הראשונה באיוו ג'ימה
חיילים אמריקנים יורים בתותחי 37 מ"מ על עמדות ההגנה היפניות

בבוקר היום הרביעי של הקרב האזור של הר סוריבאצ'י שמעל פני האדמה בודד משאר האי. באותו זמן הנחתים ידעו שליפנים יש רשת מסועפת של ביצורים תת-קרקעיים, וידעו שלמרות הבידוד מעל פני האדמה, ההר עדיין היה מחובר לביצורים היפניים באמצעות רשת המנהרות. הם ציפו לקרב עיקש על פסגת ההר.

שני צוותי סיור של ארבעה חיילים נשלחו במעלה ההר בנתיבי סיור שהיו על חלקו הצפוני. אגדה פופולרית (שהובלטה על ידי התקשורת בימים שלאחר הקרב עם פרסומו של הצילום המפורסם "הנפת הדגל באיוו ג'ימה") טוענת שהנחתים לחמו לאורך כל הדרך עד לפסגת ההר. אולם, למרות שהחיילים שהיו חמושים ברובים חששו ממארב, הם לא נתקלו בכזה. החיילים הללו כן פגשו מספר קבוצות קטנות של חיילים יפניים על סוריבאצ'י, אולם רוב החיילים היפניים נשארו מתחת לאדמה ברשת המנהרות. הם תקפו במספרים קטנים, אולם כל התוקפים נהרגו. הסיירים הגיעו לפסגה וירדו ממנה בחזרה, ודיווחו על היעדר נוכחות של האויב לקולונל צ'נדלר ג'ונסון.

לאחר מכן ג'ונסון זימן מחלקה של נחתים והורה לה לטפס על ההר. הוא שלח איתם דגל קטן של ארצות הברית והורה להם להניף אותו כאשר יגיעו לפסגת ההר. הנחתים החלו להעפיל לפסגת ההר פעם נוספת, וציפו להתקפת נגד בכל רגע, התקפה שלא הגיעה גם בפעם הזאת. באמצעות שימוש בצינור שהם מצאו בהריסות שעל פסגת ההר, הנחתים תקעו את הדגל באדמת פסגת ההר, והיה הזה הדגל הזר הראשון מזה מאות שנים שהתנוסס על אדמה יפנית.

במקביל להנפת הדגל, מזכיר הצי של ארצות הברית, ג'יימס פורסטל, נחת על החוף לרגלי ההר והחליט שהוא רוצה את הדגל כמזכרת. האגדה הפופולרית טוענת שקולונל ג'ונסון רצה את הדגל לעצמו; למעשה, הוא האמין שהדגל שייך ל-28 הנחתים מגדוד 2, שהיו אלה שהגיעו לפסגת ההר. הוא שלח את רני גאגנון (אחד החיילים המצולמים בתמונה) עם דגל נוסף, ואמר לו להחליף את הדגל שבראש ההר. כאשר הדגל הראשון הורד, השני הונף, והצלם של סוכנות AP, ג'ו רוזנטל, צילם את התמונה המפורסמת "הנפת הדגל באיוו ג'ימה" (של הדגל השני) ברגע שבו הצינור שהחזיק את הדגל השני הוחדר לאדמה.

לאחר הר סוריבאצ'י[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שרמן מצויד בלהביור ששימש לטהר את הבונקרים היפניים

למרות שאיבדו את הר סוריבאצ'י, ליפנים עדיין נותרו מספר עמדות אחיזה חזקות באי. לקוריבאישי היו חיילים במספר השווה לזה של שמונה גדודי רגלים, רגימנט טנקים, שני גדודי ארטילריה ושלושה גדודי מרגמות, בנוסף ל-5,000 רובאים וחיילי צי רגליים. המאבק לכיבוש מישור מוטויאמה, כולל "בליטת התרנגול", נמשך כמעט שלושה שבועות. למעשה, ליפנים היו פחות רובים מאשר לנחתים באזור זה, אולם רשת המנהרות המסועפת אפשרה להם להופיע בפתאומיות באזורים שנחשבו "בטוחים".

הלחימה שהתרחשה לאחר מכן הייתה קשה מאוד. החיילים היפניים הגיחו לעתים קרובות מתוך המנהרות וארבו לנחתים. אולם, המצב נטה לטובת ניצחון אמריקני למרות העדיפות היפנית מבחינת כוח אש. למרות שהנחתים נתקלו מפעם לפעם בעמדות הגנה מחוזקות בארטילריה, הם הצליחו להתקדם בכל זאת. הנחתים הבינו שרובים ואקדחים לא יהיו יעילים נגד המתבצרים היפניים, ובמקום זאת החלו להשתמש בלהביורים וברימוני יד על מנת לגרום ליפנים לצאת מתוך המנהרות. אחד מהחידושים הטכנולוגיים שנעשה בהם שימוש, 8 טנקי שרמן M4A3R3 בגודל בינוני שצוידו בלהביורים של הצי (טנקים אלה נחשבים כטנק להביור), הוכח כיעיל ביותר בטיהור השטח מעמדות היפנים.

בתחילת הקרב סופק ללוחמים סיוע אווירי קרוב מנושאות מטוסים שעגנו ליד החוף. ב-6 במרץ משימה זו הועברה אל כנף 15, שהטיסה מטוסי P-51 מוסטנג, לאחר שנחתה על האי. באופן דומה, המשימה של הארת שדה הקרב בלילה בוצעה בתחילת הפלישה על ידי ספינות, ולאחר מכן עברה לאחריותם של כוחות ארטילריה שהגיעו אל האי. שדרים בקוד הנאוואחו היו חלק מאנשי התקשורת האמריקניים באי, ובמקביל אליהם נעשה שימוש בווקי-טוקי ובמכשירי קשר מבוססי רדיו.

החיילים היפנים נעשו נואשים לקראת סוף הקרב. קוריבאישי, שהתנגד להתקפות באנזאי בתחילת הקרב, החל להבין שהתבוסה היפנית קרובה מאוד. הנחתים החלו להתמודד עם מספר הולך ועולה של תקיפות לילה; תקיפות אלה נהדפו רק באמצעות שילוב של עמדות הגנה עם מכונות ירייה ותמיכה ארטילרית. במספר מקרים, התחולל קרב פנים אל פנים לפני שהיפנים נהדפו.

הימים האחרונים של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייל אמריקני יורה על חיילים יפניים במכונת ירי M1917 בראונינג

לאחר שאבטחו את אזור הנחיתה, הגיעו חיילים נוספים במקביל להגעת הציוד הכבד, והפלישה התקדמה צפונה מתוך מטרה לכבוש את שדות התעופה ושאר האי. רוב החיילים היפנים לחמו עד המוות. בלילה של ה-25 במרץ, כוח של 300 חיילים יפנים פתח במתקפת נגד אחרונה בקרבת שדה התעופה מס' 2. טייסי צבא, גדודי הנדסה ונחתים מגדוד החלוץ ה-5 (בנוסף ל-28 הסיירים) נלחמו עם הכוח היפני עד הבוקר וספגו אבדות כבדות – למעלה ממאה הרוגים ומאתיים פצועים. ביום שלאחר מכן האי הוכרז באופן רשמי כמקום "בטוח".

למרות שהעניין שנוי במחלוקת בעקבות עדויות סותרות של ניצולים מקרב היפנים, נטען שקוריבאישי פתח במתקפתו האחרונה באופן שקט, בניגוד למתקפות קודמות שאופיינו ברעש רב. אם הדבר יוכח אי פעם כנכון, קוריבאישי יהיה הקצין היפני הבכיר ביותר שהוביל בעצמו מתקפה במהלך מלחמת העולם השנייה. בנוסף, זו הייתה פעולתו האחרונה של קוריבאישי בתהליך ההתנתקות מהמסורת של קציני פיקוד בכירים שמבצעים ספוקו בעורף, בעוד ששאר החיילים נהרגים בתקיפות באנזאי, כפי שקרה במהלך קרב סאיפאן וקרב אוקינאווה.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אמריקניים עם דגל יפני שלקחו

מתוך סך של 22,000 חיילים יפניים, 21,500 נהרגו ו-216 נשבו במהלך הקרב. מקרב חיילי בעלות הברית נפגעו 27,909 חיילים, כאשר מתוכם 6,825 נהרגו. איוו ג'ימה היה הקרב היחיד שבו הנחתים האמריקאים ספגו יותר אבדות מהיפנים‏[3]. כיוון שכל האוכלוסייה האזרחית פונתה, לא היו אבדות מקרב האזרחים על איוו ג'ימה, בניגוד לסאיפאן ולאוקינאווה[4].

לאחר שאיוו ג'ימה הוכרז כאזור בטוח, העריכו הנחתים שעל אדמת האי נותרו לא יותר משלוש מאות חיילים יפנים, שנמצאים ברשת המערות והמנהרות שבאי. למעשה, מספר היפנים שנותרו היה קרוב יותר לשלושת אלפים. קוד ההתנהגות של היפנים, הבושידו, לצד תעמולה שתיארה את האמריקאים כחיות פרא אכזריות, גרמו לחיילים יפנים רבים שלא להיכנע לאמריקאים. החיילים יפנים שלא היו מסוגלים להתאבד התחבאו במערות במהלך היום ויצאו מהמערות בשעות הלילה על מנת לחפש מזון. אולם חיילים יפנים רבים נכנעו והופתעו כאשר האמריקאים התייחסו אליהם בחמלה, והציעו להם מים, סיגריות, או קפה‏[5]. מבין החיילים שהתחבאו במערות, ידוע המקרה של יאמאקאגה קוקופו ומטסודו לינסוקי, שנטען כי התחבאו במשך שש שנים עד שהסגירו את עצמם ב-1951‏[6] (מקור אחר טוען שתאריך הכניעה היה למעשה ב-6 בינואר 1949 ‏[7]).

למעלה מרבע ממספר מדליות הכבוד שהוענקו לנחתים במלחמת העולם השנייה ניתנו לנחתים שלחמו בפלישה לאיוו ג'ימה. הנחתים, הן חיילי הסדיר והן חיילי המילואים, קיבלו 24 מדליות כבוד. חמש מדליות נוספות הוענקו לחמישה אנשי צי (סדיר ומילואים גם כן).

בהתחשב במספר האבדות הגדול, נחיצותו של כיבוש האי והשפעתו ארוכת הטווח על תוצאות המלחמה היו נושאים שנויים במחלוקת עד היום. באפריל 1945 אמר בראיון במגזין ניוזוויק מפקד המבצעים הימיים בדימוס, ויליאם פראט:

Cquote2.svg

המחיר ששולם באנשים עבור השגת אי קטן, שכוח אל, חסר תועלת כבסיס לצבא וחסר תועלת לצי כנמל עגינה... [ניתן לתהות] אם אותו סוג של בסיסי אוויר היה ניתן להשגה באמצעות כיבוש מקומות אסטרטגיים אחרים במחיר נמוך יותר.

Cquote3.svg
– William V. Pratt, "What Makes Iwo Jima Worth the Price", Newsweek, 2 April, 1945, 36
המטוס דינה מייט מוקף בחיילים אמריקניים לאחר נחיתת החירום באי

ליפנים שעל איוו ג'ימה היה מכ"ם שבאמצעותו נשלחו התראות על מטוסי B-29 שהגיעו מאיי מריינה. מטוסי קרב שבסיסם היה באיוו ג'ימה תקפו מדי פעם את המטוסים הללו, שהיו פגיעים במיוחד בדרכם ליפן כיוון שהיו עמוסים בפצצות ובדלק. כמו כן, האי שימש כבסיס הצלה אווירי-ימי לאחר כיבושו. אולם הצידוק המסורתי לחשיבות האסטרטגית של איוו ג'ימה למאמץ המלחמתי של ארצות הברית היה שהאי מספק נקודת נחיתה ותדלוק מחדש למפציצים האמריקאים בדרכם למשימות אל יפן וממנה. ב-4 במרץ, כאשר המלחמה עדיין התנהלה, דיווח המפציץ דינה מייט של קבוצת ההפצצה התשיעית של חיל האוויר על מחסור חמור בדלק כאשר היה ליד האי וביקש רשות לבצע נחיתת חירום. למרות אש אויב, נחת המטוס בחלקו של האי שהיה בשליטת בעלות הברית, ללא כל פגיעות, קיבל טיפול ותדלוק והמריא בחזרה. בסך הכול, נמנו במהלך המלחמה 2,251 נחיתות של מפציצי B-29 באיוו ג'ימה.

אולם שיקולים אלו לא היו בעלי משקל בקבלת ההחלטה על כיבוש האי, שהייתה מבוססת כולה על הדעה של הצבא וחיל האוויר שהאי יכול לשמש בסיס למטוסים שילוו משימות הפצצה ארוכות טווח. ליווי כזה לא היה מעשי ואף לא היה נחוץ, ובמהלך המלחמה טסו מעל איוו ג'ימה רק עשר טיסות כאלה‏[8]. גם צידוקים אחרים שנויים במחלוקת. למרות שמספר מטוסי יירוט יפניים חנו באיוו ג'ימה, השפעתם על מאמץ ההפצצה האמריקאי הייתה שולית: במהלך שלושת החודשים שלפני הפלישה הופלו רק 11 מטוסי B-29 בקרבות עם מטוסי היירוט היפניים‏[9]. טייסי המפציצים לא ראו צורך לעשות עיקוף מיוחד ליד האי‏[10]. כיבוש איוו ג'ימה לא השפיע על מערכת ההתראה המוקדמת היפנית, שהמשיכה לקבל מידע על המפציצים מהאי רוטה (שמעולם לא הותקף)‏[11].

מצבת הזיכרון על פסגת הר סוריבאצ'י

מספר אנשי צוות של מטוסי B-29 שהופלו ניצלו על ידי מטוסי חילוץ וכלי שיט שפעלו מהאי, אולם איוו ג'ימה היה רק אי אחד מתוך איים רבים שהיה יכול לשמש למטרה זו. באשר לחשיבות האי כאתר נחיתה ותדלוק עבור המפציצים, קפטן רוברט בארל מחיל הנחתים, שהיה אז מדריך באקדמיית הצי של ארצות הברית, טען שרק חלק קטן מתוך 2,251 הנחיתות היו בגלל מקרה חירום אמיתי, ורובן היו בעיקר בשביל בדיקות טכניות רגילות, אימונים או תדלוק. לפי בארל:

Cquote2.svg

הצידוק הזה נהפך למשמעותי רק לאחר שהנחתים כבשו את האי וספגו אבדות כבדות. המחיר הטראגי של מבצע אדישות גרם לחיילים לשעבר, עיתונאים וקצינים להתמקד בצידוק הבולט ביותר עבור הקרב. המראה של מפציצי ה- B-29 היקרים והמתוחכמים נוחתים בשדה התעופה הקטן של האי קישר את איוו ג'ימה בצורה ברורה למערכת ההפצצה האסטרטגית. ככל שהמיתוסים על הנפת הדגל על הר סוריבאצ'י נהפכו ליותר אגדתיים, כך נעשה עם תאוריית נחיתות החירום על מנת להצדיק את הצורך בהנפת הדגל.

Cquote3.svg
– Robert S. Burrell, "Breaking the Cycle of Iwo Jima Mythology: A Strategic Study of Operation Detachment". The Journal of Military History 68.4 (2004) 1143–1186

למרות זאת, במהלך קידום המכירות של ספר המחקר של בארל בנושא, רוחות איוו ג'ימה, המפיצים שעבד עמם ציינו שהאבדות היוו בסיס למה שהם כינו "יראת הכבוד כלפי חיל הנחתים", שלא רק סימלה את "הרוח הלאומית האמריקאית" אלא גם הבטיחה את "ההישרדות המוסדית" של חיל הנחתים‏[12].

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס הזיכרון ב-2005
אנדרטת הזיכרון לקרב במוזיאון ההיסטוריה של חיל הנחתים

צי ארצות הברית העניק לשלוש ספינות את השם USS איוו ג'ימה.

בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ממוקמת אנדרטת חיל הנחתים של ארצות הברית המתארת את הנפת הדגל בסוף הקרב. כמו כן, במוזיאון הזיכרון של חיל הנחתים, הנמצא מחוץ לוושינגטון הבירה, יש פסל הממחיש את התמונה המפורסמת שנועד להנצחת החיילים שנפלו בקרב.

ב-19 בפברואר (יום השנה לתחילת הפלישה) 1985 נערך מאורע בחוף שבו החלה הפלישה, שנקרא "איחוד מחדש של כבוד". באירוע השתתפו חיילים לשעבר משני הצדדים הלוחמים. במרכז האתר שבו נערך המפגש הוקמה אנדרטה שעליה נחרטו משפטים על ידי אנשים משני הצדדים. היפנים עמדו ליד הר סוריבאצ'י, היכון שהיו הכתובות ביפנית, והאמריקאים עמדו ליד החוף, היכן שהיו הכתובות באנגלית. לאחר הסרת הלוט והענקת פרחים, נציגים מטעם שתי המדינות התקרבו אל הפסל; כאשר נפגשו, הם לחצו ידיים. החיילים הוותיקים חיבקו אחד את השני ובכו.

טקס הזיכרון האמריקאי-יפני המשותף לרגל יום השנה החמישים לקרב נערך ליד האנדרטה במרץ 1995. ימי זיכרון נוספים נערכו בשנים שלאחר מכן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Allen, Robert E.; Zell Miller (2004). The First Battalion of the 28th Marines on Iwo Jima: A Day-by-Day History from Personal Accounts and Official Reports, with Complete Muster Rolls. McFarland & Company. ISBN 0-7864-2158-4
  • Bradley, James (2003). Flyboys: A True Story of Courage. Little, Brown and Company. ISBN 0-316-10584-8
  • Buell, Hal (2006). Uncommon Valor, Common Virtue: Iwo Jima and the Photograph that Captured America. Penguin Group. ISBN 0-425-20980-6
  • Burrell, Robert S. (2006). The Ghosts of Iwo Jima. Texas A&M University Press. ISBN 1-58544-483-9
  • Hammel, Eric (2006). Iwo Jima: Portrait of a Battle: United States Marines at War in the Pacific. Zenith Press. ISBN 0-7603-2520-0
  • Hearn, Chester (2003). Sorties into Hell: The Hidden War on Chichi Jima. Praeger Publishers. ISBN 0-275-98081-2
  • Kirby, Lawrence F. (1995). Stories From The Pacific: The Island War 1942-1945. The Masconomo Press. ISBN 1-4140-1760-X
  • Lucas, Jack; D. K. Drum (2006). Indestructible: The Unforgettable Story of a Marine Hero at the Battle of Iwo Jima. Da Capo Press. ISBN 0-306-81470-6
  • Morison, Samuel Eliot (2002 (reissue)). Victory in the Pacific, 1945, vol. 14 of History of United States Naval Operations in World War II. Champaign, Illinois, USA: University of Illinois Press. ISBN 0-252-07065-8
  • Overton, Richard E. (2006). God Isn't Here: A Young American's Entry into World War II and His Participation in the Battle for Iwo Jima. American Legacy Media. ISBN 0-9761547-0-6
  • Shively, John C. (2006). The Last Lieutenant: A Foxhole View of the Epic Battle for Iwo Jima. Indiana University Press. ISBN 0-253-34728-9
  • Toyn, Gary W. (2006). The Quiet Hero: The Untold Medal of Honor Story of George E. Wahlen at the Battle for Iwo Jima. American Legacy Media. ISBN 0-9761547-1-4
  • Veronee, Marvin D. (2001). The Battle of Iwo Jima. Visionary Art Publishing. ISBN 0-9715928-2-9
  • Wells, John K.; Bradley T. Macdonald, Lawrence R., III Clayton (1995). Give Me Fifty Marines Not Afraid to Die: Iwo Jima. Ka-Well Enterprises. ISBN 0-9644675-0-X
  • Wheeler, Richard (1994). The Bloody Battle for Suribachi. Naval Institute Press. ISBN 1557509239
  • Wright, Derrick (2007). The Battle of Iwo Jima 1945. Sutton Publishing. ISBN 0-7509-4544-3

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב איוו ג'ימה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Samuel Eliot Morison, The Two-Ocean War, 1963, chapter: Iwo Jima and Okinawa, Ballantine Books, Inc., New York, New York, USA, p. 443
  2. ^ שני הסרטים הם גיבורי הדגל ומכתבים מאיוו ג'ימה.‏
  3. ^ Cyril J. O'Brien, Iwo Jima Retrospective, http://www.military.com/NewContent/0,13190,NI_Iwo_Jima2,00.html (last visited June 21, 2007).
  4. ^ http://hqinet001.hqmc.usmc.mil/hd/Historical/This_Month_History/03_March.htm
  5. ^ John Toland, The Rising Sun: The Decline and Fall of the Japanese Empire 1936-1945, Random House, 1970, p. 731
  6. ^ John Toland, ibid, p. 737
  7. ^ Capture of Two Holdouts January 6, 1949.
  8. ^ Assistant Chief of Air Staff, "Iwo, B-29 Haven and Fighter Springboard", Impact, September-October 1945, 69–71
  9. ^ Wesley Frank Craven and James Lea Cate, The Army Air Forces in World War II, vol. 5, The Pacific: Matterhorn to Nagasaki, June 1944 to August 1945 (Chicago: University of Chicago Press, 1953), 5:581–82
  10. ^ Craven and Cate, Army Air Forces in World War II, 5:559.
  11. ^ Joint War Planning Committee 306/1, "Plan for the Seizure of Rota Island," 25 January, 1945
  12. ^ The Ghosts of Iwo Jima. Texas A&M University Press consortium. אוחזר ב־14 Jul, 2007.


המערכה על איי וולקנו וריוקיו

איוו ג'ימהאוקינאווהמבצע טן-גו