קרב אראס (1917)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב אראס
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
Canadian tank and soldiers Vimy 1917.jpg
טנק סימן 2 וחיילים קנדים בווימי.
תאריך התחלה: 9 באפריל 1917
תאריך סיום: 16 במאי 1917
משך הסכסוך: 38 ימים
מקום: ליד אראס, צרפת
תוצאה: ללא הכרעה; ניצחון טקטי לבריטים
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
27 דיוויזיות 

7 דיוויזיות בקו,

27 דיוויזיות בעתודה 
אבידות
158,000  130,000-120,000 

קרב אראס היה מתקפה בריטית במהלך מלחמת העולם הראשונה, מ-9 באפריל עד 16 במאי 1917, שבה תקפו כוחות בריטיים, קנדיים, ניו זילנדיים, ניו פאונלנדיים ואוסטרליים את ההגנות הגרמניות ליד העיר הצרפתית אראס שבחזית המערבית.

למשך מרבית שלבי המלחמה מצאו עצמם הצדדים בחזית המערבית במצב של קיפאון, עם קו חפירות רציף הנמתח מהחוף הבלגי לגבול השווייצרי. מתחילת השנה השנייה למלחמה הייתה המטרה העיקרית של מדינות ההסכמה לפרוץ דרך ההגנות הגרמניות לעבר המרחבים הפתוחים הנמצאים מאחוריהן ולתקוף את הצבא הגרמני, הנחות מבחינה מספרית, במלחמה בתנועה[1]. המתקפה תוכננה בתיאום עם הפיקוד הצרפתי הגבוה, שיצא באותו הזמן למתקפה מסיבית, כ-80 קילומטרים דרומית לאראס. היעד של המתקפות המתואמות הללו היה לסיים את המלחמה בתוך 48 שעות. מטרת מדינות ההסכמה באראס הייתה למשוך חיילים גרמנים הרחק מיעד התקיפה של הצרפתים ולתפוס את השטח השולט על מישורי דואה (Douai), בו החזיקו הגרמנים.

הבריטים תקפו דרך חזית רחבה יחסית המשתרעת מווימי (Vimy) בצפון-מערב עד לבּוּלְקוּר (Bullecourt) בדרום-מזרח. לאחר הפגזה ארטילרית ניכרת, הצליחו חיילים קנדים בצפון לכבוש את רכס וימי – נקודה אסטרטגית חשובה – ודיוויזיות בריטיות במרכז הצליחו להגיע לנהר סקארפ. בדרום, הצלחת הגרמנים ביישום דוקטרינת ההגנה לעומק הקשתה מאוד על כוחות בריטיים ואוסטרליים, אשר הגיעו להישגים מעטים בלבד. בעקבות ההצלחות הראשוניות פתחו כוחות בריטיים בסדרת מבצעים בקנה מידה קטן כדי לבסס את העמדות החדשות שכבשו זה מכבר. הקרבות הללו, אף שהשיגו את יעדיהם המוגבלים, גבו מחיר גבוה של אבדות. כשהסתיים הקרב רשמית ב-16 במאי, השיגו חיילי האימפריה הבריטית התקדמות משמעותית, אולם הם לא השיגו את ההבקעה לה קיוו.

הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1917 עוד חיפשו הבריטים והצרפתים את פריצת הדרך האסטרטגית שלהם בחזית המערבית. השנה החולפת צוינה בהצלחות עקובות הדם של הכוחות הצרפתיים-בריטיים בקרב על הסום, בעוד שהצרפתים לא הצליחו ליטול לידיהם את היוזמה עקב הלחץ העז של הגרמנים בקרב ורדן עד לאחרי אוגוסט 1916. שני קרבות אלו צרכו כמויות אדירות של משאבים וגבו מספר קורבנות עצום, בעוד שהרווח האסטרטגי שלהן היה אפסי. אף על פי כן, הגרמנים שילמו גם הם מחיר גבוה כדי לבלום את ההתקפות, ובהתחשב בכך שהעליונות החומרית של מדינות ההסכמה הייתה צפויה רק לגבור ב-1917, החליטו ראש המטה הכללי הגרמני, הינדנבורג, וסגנו, אריך לודנדורף, כי יש לעבור לאסטרטגיית הגנה בחזית המערבית באותה שנה. מצדו השני של המתרס, המצב בחזית שכנע את דעתם של המפקדים האנגלו-צרפתים, כי על מנת לשבור את הקיפאון בחזית, עליהם להשיג פריצת דרך; אולם מעבר לשיקולים האסטרטגיים היו גם מספר גורמים טקטיים ופוליטיים שהשפיעו על עיתוי ומיקום המתקפה.

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות אמצע המלחמה היו רבות חשיבות: פוליטיקאים מכהנים בפריז ובלונדון נמצאו תחת לחץ כבד מצד העיתונות, העם והפרלמנט שלהם להביא לניצחון ולסיום המלחמה. האבדות בגליפולי, בסום, ובוורדן היו גבוהות ואיתם תקווה מועטה לניצחון באופק. ראש ממשלת בריטניה, הרברט הנרי אסקווית', התפטר מתפקידו בדצמבר 1916 והוחלף ב"קוסם הוולשי", כפי שנתכנה דייוויד לויד ג'ורג'. בצרפת התפטרו במרץ 1917 ראש הממשלה אריסטיד בריאן והגנרל ושר ההגנה, הוברט ליאוטי, שהוחלפו על ידי אלכסנדר ריבו ולוסיאן לקאז (Lucien Lacaze), בהתאמה.

באותה העת זעמה דעת הקהל האמריקאית יותר ויותר על שורת מתקפות מידי צוללות גרמניות על ספינות אזרחיות, החל מהטבעתה של ה"לוסיטניה" ב-1915 ועד להריגתם של שבעה אנשי הצי הסוחר האמריקני בתחילת 1917. לבסוף, ב-6 באפריל 1917, בין היתר בשל פרסומו של מברק צימרמן, הכריז הקונגרס של ארצות הברית מלחמה על האימפריה הגרמנית, אולם תחלוף יותר משנה עד אשר יגויס צבא אמריקני מאומן שישלח לצרפת.

רקע אסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת קרב אראס מה-9 ועד ל-15 באפריל.

אף שהבריטים והצרפתים תכננו לשגר מתקפה בקיץ 1917, שתי התפתחויות סיכנו את כוונותיהם. ראשית, בחודש פברואר לא יכלה עוד רוסיה להתחייב למתקפה משולבת, דבר שצמצם את המתקפה המתוכננת בשתי חזיתות למתקפה צרפתית בלבד לאורך נהר אן. שנית, נסיגת הצבא הגרמני לקו הינדנבורג שיבשה את ההנחות הטקטיות שעליהן התבססה תוכנית המתקפה הצרפתית. בהינתן גורמים אלו, לא היה זה ודאי בתחילה אם המתקפה תצא לפועל. הממשלה הצרפתית נזקקה נואשות לניצחון כדי להימנע מאי שקט פנימי, אך הבריטים מנגד חששו להתקדם בתוכנית על רקע המצב הטקטי המשתנה במהירות. בפגישה שקיים עם לויד ג'ורג' הצליח רובר ניבל, מפקד צבא צרפת, לשכנעו כי אם הבריטים יפתחו במתקפת הסחה כדי למשוך חיילים גרמנים הרחק מגזרת אן, תצליח המתקפה הצרפתית. בכינוס שנערך בלונדון ב-16 בינואר הוסכם כי המתקפה הצרפתית על האן תחל באמצע אפריל וכי שבוע קודם לכן יצרו הבריטים פעולת הסחה באזור אראס.

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש ארמיות של מדינות ההסכמה כבר היו מכונסות באזור אראס. הן היו פרוסות, בערך מצפון לדרום בסדר הבא: הארמייה הראשונה בפיקודו של הגנרל הנרי הורן, הארמייה השלישית בפיקודו של הגנרל אדמונד אלנבי, והארמייה החמישית בפיקודו של יוברט גוף. מפקד כלל הכוחות הבריטיים היה פילדמרשל דאגלס הייג, ואת תוכנית הקרב הגה גנרל אלנבי.

אל מול הבריטים עמדה הארמייה השישית בפיקודו של הגנרל בן ה-73, לודוויג פון פלקנהאוזן, והארמייה השנייה בפיקודו של גנרל גאורג פון דר מרוויץ (שהתאושש באותה עת ממחלה בה לקה בחזית המזרחית). הארמיות אורגנו לשלוש קבוצות: "סוּשֶׁה", "וימי" ו"אראס". שבע דיוויזיות גרמניות החזיקו בקו כשיתר הדיוויזיות מוחזקות ככוח עתודה לתגבורת או להתקפת נגד.

גנרל פון פלקנהאוזן דיווח ישירות לגנרל אריך לודנדורף, ראש המטה של הפיקוד העליון של הצבא הגרמני. צוות המטה של לודנדורף הכיל מספר קצינים מוכשרים ביותר, בעיקר את מאיור גיאורג וצל (Wetzell), קולונל מקס באואר וקפטן הרמן גייר (Geyer). צוותו של לודנדורף החל לפתח מאז דצמבר 1916 את דוקטרינת ההגנה לעומק – במקום להיאחז בעקשנות במערכת הקדמית של החפירות העמוסות, נהגו הגרמנים ליצור אזורי לחימה בין השטח הקדמי שאויש בדלילות לבין מערכת חפירות ומוצבי חוץ שנייה (ולעתים אף שלישית), ארבעה–חמישה קילומטרים לאחור, שהייתה מוסתרת לרוב במדרון האחורי של תלולית בקרקע[2]. בתחילת 1917 קיבל הצבא הגרמני הוראה ליישם את הדוקטרינה החדשה; כישלונו של פלקנהאוזן ביישומה תתברר כהרת אסון.

הכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הקרב הבריטית תוכננה בקפידה, כלקחים מהקרבות בוורדן ובסום בשנה החולפת, שכן דרשה הכנות רבות, מרביתן חדשניות. הפעם, במקום לתקוף בחזית רחבה, אמורה הייתה להתרכז ההפגזה הארטילרית בשטח צר יחסית של 17 קילומטר, מרכס וימי בצפון לנוויל-ויטס (Neuville-Vitasse), כשישה קילומטר דרומית לנהר סקארפ. הריכוך הארטילרי תוכנן להימשך למשך שבוע שלם לאורך כל הקו, יחד עם הפגזה כבדה וממושכת יותר על וימי על מנת להחליש את ההגנה החזקה שם. במהלך ההסתערות תוכננו החיילים להתקדם במערך פתוח, כשהיחידות 'מדלגות' מעמדה לעמדה כדי לתת להן זמן לבסס את מיקומן ולהיערך מחדש.

מיקוש וחפירת מנהרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פתח יציאה ממנהרה תת-קרקעית של מדינות ההסכמה.

מאחר שאזור אראס מאופיין בקרקע גירנית רכה יחסית, החל חיל ההנדסה המלכותי, מאז אוקטובר 1916, לחפור מערכת של מנהרות תת-קרקעיות לקישור בין הכוחות, שגם תאפשר להם להגיע לשדה הקרב בחשאיות ובבטחה. חפירת המנהרות דרשה השקעה אדירה: בגזרה בודדת נדרשו 4 חברות כרייה בנות 500 פועלים כל אחת, לעבודה מסביב לשעון במשמרות של 18 שעות למשך חודשיים שלמים. בסופו של דבר, הן הקימו רשת של 20 קילומטרים. מעט לפני תחילת המתקפה, המנהרות הצליחו להסתיר 24,000 איש, והיו בעלות מערכת חשמל, מטבחים, שירותים ומרכז רפואי. בנוסף נחפרו מנהרות-נפץ סמוך לקווי הביצורים הגרמניים, מתחת לפני הקרקע, שאותן ניתן היה למלא בדינמיט (וכן גם במוקשים) ולפוצץ עם תחילת המתקפה. גם המהנדסים הגרמנים חפרו מנהרות בצד שלהם, כולל מנהרות ממולכדות.

קרבות אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקלענים בריטים יורים על מטוס קרב גרמני באראס.

אף על פי שגיס התעופה המלכותי נכנס לקרב עם כלי טיס נחותים מיריבו, שירות האוויר הגרמני (Luftstreitkräfte), הדבר לא הרתיע את מפקדו, הגנרל יו טרנצ'רד, מלאמץ גישה תוקפנית. השליטה על המרחב האווירי מעל אראס הייתה חיונית לצורכי סיור, וגיס התעופה הבריטי הוציא טיסות סיור רבות מעל שטח האויב. מטוסו של טרנצ'רד עצמו, אשר סייע לכוחות הקרקע, יצא לגיחות הפצצה, תצפית על ארטילריית האויב וצילום מערכי ההגנה שלו. גיחות הסיור מעל שטח האויב טמנו בחובם סכנה רבה, מאחר שהטייס נאלץ לטוס במהירות נמוכה ובגובה נמוך. אלו הפכו למסוכנות אף יותר עם הגעתה של טייסת הקרב של מנפרד פון ריכטהופן, ה"ברון האדום", בחודש מרץ 1917, אשר הייתה מנוסה ומצוידת יותר[3]. פריסתה של הטייסת באזור הובילה לעלייה חדה באבדות טייסי מדינות ההסכמה בחודש אפריל 1917, שנודע לימים כ"אפריל הדמים". מאוחר יותר כתב קצין גרמני: "במהלך הימים האלו הייתה סדרת קרבות אוויר, שנגמרה כמעט בקביעות בהפסד בריטי, מאחר שהם התמודדו נגד הטייסת של ריכטהופן. לעתים קרובות הוברחו או נורו ועלו בלהבות חמישה או שישה מטוסי קרב ברצף"[4]. ממוצע משך שהייתו באוויר של טייס מגיס התעופה המלכותי באראס בחודש אפריל היה 18 שעות. בין 4 ל-8 בחודש איבד גיס התעופה המלכותי 75 מטוסים וכ-105 אנשי צוות אוויר בקרב. האבדות גרמו למחסור בטייסים, ומחליפים נשלחו לחזית הישר מבתי ספר לטיסה. במהלך אותו פרק זמן, 56 מטוסים התרסקו על ידי טייסים חסרי ניסיון[5].

ארטילריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי "לרכך" את ההגנה הגרמנית תכננו ממדינות ההסכמה לירות "מסך" של פגזי רסס ופגזים נפיצים אשר יתקדם בשדה הקרב כמאה מטרים לפני החיילים המסתערים, שיטה שנעשה בה שימוש בקרב בנב שאפל (Neuve Chapelle) ובסום. אולם בשיטה זו, הנקראת "creeping barrage" (בתרגום חופשי: מטח זוחל), התגלו שני חסרונות. ראשית, היה טמון קושי בתיאום מדויק בין התקדמות החיילים לנפילת הפגזים; באראס התגברו על הבעיה באימונים ובתזמון קפדני. הבעיה השנייה הייתה שהפגזים שנורו מתותחים בקטרים שונים נפלו באופן לא סדיר; כדי להתגבר על כך חושב קצב הנפילה של כל תותח בנפרד והוא כויל בהתאם. על אף שהיה סיכון של אש ידידותית בשיטה זו, המיסוך הארטילרי אילץ את המגנים הגרמנים להישאר בחפירותיהם ואפשר לחיילים המסתערים להתקדם ללא חשש מפני אש מכונות הירייה הגרמניות. בנוסף, הבריטים פיתחו פגז נפיץ בעל מרעום חדיש כנגד חוטי התיל של האויב, המתפוצץ עם כל מגע קל. בדקות האחרונות להפגזה הארטילרית נעשה שימוש גם בגז רעיל.

בין היתר נעשה בקרב שימוש מבצעי באיכון באמצעות קול, כלומר טיווח מדויק של תותחי האויב באמצעות ניתוח קולות ירי. ביום ה"אפס" של המתקפה, 9 באפריל, למעלה מ-80% מהארטילריה הגרמנית נוטרלה על ידי סוללות תותחי מדינות ההסכמה[6].

השלב הראשון למערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 במרץ החלה ההפגזה המקדימה על רכס וימי, וב-4 באפריל ההופגזה שארית הגזרה. כ-2,689,000 פגזי ארטילריה נורו[7], מיליון יותר מאשר בסום, וכל זאת בחזית צרה של 39 קילומטרים. על אף שאבדות הגרמנים לא היו גבוהות, הם סבלו מתשישות וממורל ירוד בעקבות מחסור באוכל.

בערב הקרב חדלו החפירות הקדמיות הגרמניות מלהתקיים, וחוטי התיל שהגנו עליהן הושמדו כליל. ההיסטוריה הרשמית של רגימנט המילואים הבווארי השני תיארה את קווי ההגנה הקדמיים כ"לא עוד מורכבים מחפירות, אלא מחיילים פזורים בקני הגנה". בהיסטוריה של רגימנט המילואים 262 נכתב כי מערכת החפירות שלו "אבדה בתוך מכתש". על אלו נוספו גם 10 שעות של ירי פגזי-גז[7].

שעת האפס למתקפה תוכננה ל-8 באפריל, אולם היא נדחתה ב-24 שעות עקב בקשתם של הצרפתים, על אף מזג אוויר סביר ששרר בגזרה. המתקפה החלה ב-9 באפריל בשעה 05:30 בבוקר. היה זה חג הפסחא ושלג כבד ירד שעה שחיילי מדינות ההסכמה התקדמו דרך שטח ההפקר. הראות בשדה הקרב הייתה לקויה מאחר שעדיין היה חשוך. רוח מערבית העיפה פתיתי שלג לכיוון הכוח הגרמני המגן. השילוב של ההרעשה הארטילרית יחד עם הראות הלקויה אפשר למדינות ההסכמה לשבות מגנים גרמנים רבים אשר נתפסו לא מוכנים.

הקרב הראשון על הסקארפ (14-9 באפריל 1917)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח 18 ליטראות במהלך הקרב.

ההסתערות העיקרית של הכוחות הבריטיים ביום הראשון למתקפה הייתה מזרחית לאראס, כשהדיוויזיה הבריטית ה-12 תקפה את "רכס תצפית" (Observation Ridge), צפונית לכביש אראס-קמברה. לאחר השגת יעד זה, היה עליהם להתקדם לעבר הכפר פֶשִׁי (Feuchy) ולעבר מערכת החפירות השנייה והשלישית. באותו זמן, חלקים מהדיוויזיה ה-3 תקפו דרומית לכביש. היעד הסופי של התקפות אלו היה "Monchyriegel", תעלת חפירות שהיוותה מרכיב חשוב בהגנה הגרמנית. מרבית המטרות הושגו בערב 10 באפריל, אם כי הגרמנים עדיין החזיקו בחלקים ניכרים של קווי החפירות, ובמיוחד באזור הכפר נוויל-ויטס המבוצר בכבדות. למחרת היום הצליחו חיילים מהדיוויזיה ה-56 להניס את הגרמנים מהכפר, אולם יחלפו עוד מספר ימים עד אשר הבריטים ישלטו על "Monchyriegel" במלואו.

אחת הסיבות להצלחת המתקפה בגזרה זו הייתה כישלונו של המפקד הגרמני פלקנהאוזן ביישום דוקטרינת ההגנה לעומק. בתאוריה, הטקטיקה גורסת כי יש לאפשר לאויב לזכות תחילה בשטחים, ובכך למתוח את קווי התקשורת שלו. בזמן שהכוח התוקף מגיע, כוח עתודה שהוחזק בקרבת מקום יארוב לו באגפים ומאחור, יבצע התקפת נגד ויזכה מחדש בשטחים שאיבד. במציאות, פון פלקנהאוזן החזיק את העתודות שלו הרחק מדי מקו החזית, ואלו לא יכלו להגיע בזמן כדי לבצע התקפת נגד יעילה ב-10 או ב-11 באפריל.

הקרב על רכס וימי (12-9 באפריל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב רכס וימי

בערך באותו פרק זמן הסתער הגיס הקנדי על רכס וימי, במתקפה שתוכננה בקפידה רבה. הכוח הקנדי, שנע מאחורי מסך של אש ארטילרית ועשה שימוש במקלעים כבדים, כולל מקלע לואיס בכל מחלקה, התקדם דרך 3,700 מטרים של הגנות גרמניות, והשיג שליטה מוחלטת בפסגת הרכס בשעה 13:00 לערך. היסטוריונים צבאיים מייחסים את הצלחת המתקפה לתכנון המוקפד של מפקד הגיס, הלוטנננט-גנרל הבריטי ג'וליאן בינג וסגנו, ארתור קורי, לאימונים תדירים, ולהגדרת מטרות מדויקות לכל מחלקה. הם וידאו הבנה של הפקודה ברמת החייל הבודד, כך שהמחלקה הייתה למעשה עצמאית לחתור להשגת המטרה, גם אם נהרגו קצינים, וגם אם נותק הקשר בינה ובין יתר הכוח. בכך נעקף מכשול מרכזי בקרבות השנים שחלפו.

קרב בולקור הראשון (11-10 באפריל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים גרמנים ליד טנק בריטי שנשבה ליד בּוּלְקוּר, 11 באפריל 1917.

דרומית לאראס הייתה תוכנית הקרב לתקוף את אגפי הכפר בולקור עם הדיוויזיה הבריטית ה-62 והדיוויזיה האוסטרלית ה-4 ולהניס את המגנים הגרמנים מעמדותיהם המבוצרות לעבר התעלות האחוריות. תחילה תוכננה התקיפה לבוקר 10 באפריל, ברם מזג אוויר קשה עיכב את הטנקים שיועדו לתקיפה, והיא נדחתה ב-24 שעות. שני גדודים מהרגימנט "ווסט יורקשייר", שלא קיבלו הפקודה לדחיית המתקפה הסתערו ונסוגו עם אבדות קשות. על אף מחאות מצד המפקדים האוסטרלים, המתקפה חודשה בבוקר 11 באפריל; בגלל תקלות מכניות רק 11 טנקים הצליחו לסייע למתקפה, ומטח הארטילריה המוגבל הותיר את מרבית חוטי התיל הגרמניים שלמים. זאת ועוד, ההסתערות הכושלת של היום הקודם הזהירה את הגרמנים מפני התקפה הממשמשת ובאה, והם היו ערוכים יותר מאשר היו בגזרה הקנדית. חלקים מהדיוויזיה האוסטרלית ה-4 אומנם הצליחו לכבוש חלק מחפירות הגרמנים, אך הם אולצו לסגת בסופו של דבר עם אבדות כבדות. המגננה לעומק יושמה כאן בהצלחה על ידי המפקד הגרמני, שלפיכך הצליח לשגר מתקפת נגד אפקטיבית. הגרמנים, לאחר ששבו שני טנקים, הבחינו כי הם מנוקבים מכדורים חודרי שריון והאמינו בטעות כי רובה עם כדורים חודרי שריון יהיה כלי יעיל כנגד טנקים, שגיאה שתפסה אותם לא מוכנים בהמשך[8].

השלב השני למערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום יומיים של קרבות החלה הפוגה זמנית בלחימה, מאחר שהצדדים נדרשו להיבט הלוגיסטי הכרוך בהחזקת צבאות בשדה הקרב. גדודי הנדסה סללו כבישים ארעיים, כלים ארטילריים כבדים הוצבו, הובא מזון לאנשים ולסוסים, ותחנות לפינוי הנפגעים מהתקפות הנגד הצפויות הוקמו. בפני מפקדי מדינות ההסכמה עמדה באותה העת דילמה אם להמשיך ללחוץ על האויב עם הדיוויזיות המותשות שלהם ובכך להסתכן במחסור בכח אדם או להחליפן בדיוויזיות רעננות ולאבד את המומנטום של המתקפה.

ב-20 באפריל 1917 נכתב בטיימס הלונדוני: "ההישג הגדול שלנו בהתקדמותנו האחרונה פה מצוי בכך שהנסנו את האויב מכל השטחים השולטים ומנענו ממנו תצפית. לאחר שהבטחנו את היעדים הגבוהים הללו, לא יהיה זה קל בהכרח להמשיך בהתקדמות השוטפת. התקפה במורד מדרון החשוף לירי מדרונות מתונים ממנו (הכוונה לירי מהאגף) היא בדרך כלל קשה מאוד. וכעת לחזית הכללית.. חייבים לציין תקופה ארוכה של עבודה קשה שאותה הכרנו בסום של הרעשה והסתערות חוזרים ונשנים על עמדות עצמאיות (אישיות) שלא ניתן לכבוש אף אחת מהן, עד שנכבשת קרקע שולטת"[9].

החדשות מהקרב, שהגיעו לגנרל לודנדורף במהלך חגיגות יום הולדתו ה-52 במפקדתו בקרויצנאך (Kreuznach), לא היוו סיבה לאופטימיות עבורו. הוא כתב: "הייתי מלא ביטחון לקראת המתקפה הצפויה וכעת אני מדוכא עמוקות". הוא טלפן למפקדיו והתרשם "כי העקרונות שהונחו על ידי ה-OHL (המטה הכללי הגרמני) היו טובים. אך כל חוכמת המנהיגות תלויה ביישומם כיאות". מאוחר יותר הסיקה ועדת חקירה כי פלקנהאוזן אכן הבין שלא כהלכה את עקרונות ההגנה לעומק. לודנדורף הורה מיד על תגבורת. ב-11 באפריל הוא הדיח את ראש המטה של גנרל פלקנהאוזן, ומינה במקומו את קולונל פריץ פון לוסברג (Lossberg), מומחה באסטרטגיית הגנה, לו ניתן ייפוי כח שאפשר לו לחלק פקודות בשמו של לודנדורף. בתוך שעות מהגעתו לוסברג ארגן מחדש את ההגנה הגרמנית.

במהלכו של השלב השני למערכה המשיכו מדינות ההסכמה ללחוץ על האויב מזרחית לאראס. מטרתן הייתה לבסס את הישגיהם בימים הראשונים למתקפה כדי לשמור על היוזמה, וכדי להבקיע בתיאום עם הצרפתים באן. אלא שמתקפת ניבל החלה להיכשל ועל גנרל הייג הופעל לחץ להעסיק את הגרמנים באראס כדי למזער את מספר הנפגעים הצרפתים.

קרב לניקור (15 באפריל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני טנקים של מדינות ההסכמה נכנסים לקרב.

מפקד גיס המילואים ה-14 הגרמני, גנרל אוטו פון מוזר (Moser), הבחין כי הדיוויזיה האוסטרלית ה-1 מחזיקה בחזית ברוחב 12 קילומטרים, והוא תכנן מתקפה שתהדוף אחורנית את עמדותיהם הקדמיות, תשמיד מאגרי אספקה ונשק, כשלאחריה ייסוג חזרה לקו הינדנבורג. הפיקוד הגרמני צירף לו דיוויזיה נוספת כדי לחזק את המתקפה.

הכוח הגרמני שתקף באמצעות 23 גדודים (מ-4 דיוויזיות שונות) הצליח להבקיע את קו החזית האוסטרלי בין הדיוויזיה ה-1 לדיוויזיה ה-2, וכבש את הכפר לַנִיקוּר (Lagnicourt). מתקפת נגד מצד הגדודים האוסטרליים 9 ו-20 הדפה חזרה את הגרמנים, שספגו מצדם 2,313 נפגעים, לעומת 1,010 אוסטרלים בתום העימות.

הקרב השני על הסקארפ (24-23 באפריל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באפריל שיגרו הבריטים מתקפה מזרחית מהכפר ואנקור (Wancourt) לעבר וִיס-אן-ארטואה (Vis-en-Artois), כשחלקים מהדיוויזיות 30 ו-50 מגיעים תחילה להישגים, אך נבלמים עם אבדות קשות. הלאה צפונה משם, ניסיון של הגרמנים לכבוש את הכפר מוֹנְשִׁי-לה-פרה (Monchy-le-Preux) נבלם על ידי רגימנט המשמר של ניופאונדלנד. הפיקוד הבריטי החליט נגד המשך ההתקדמות לנוכח התנגדות גרמנית עיקשת, והמתקפה בוטלה למחרת היום, ב-24 באפריל.

קרב ארלה (29-28 באפריל)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי להבטיח את אגפו הדרומי-מזרחי של רכס וימי, שנכבש זה מכבר על ידי הגיס הקנדי, שיגרו כוחות בריטיים וקנדיים מתקפה לעבר העיירה אַרְלֶה (Arleux) ב-28 באפריל. ארלה נכבשה יחסית בקלות, אולם המתקפה הבריטית בעיירה גוורל (Gavrelle) נתקלה בהתנגדות עיקשת יותר מצד המגנים. גוורל נכבשה בערבו של 28 בחודש והוחזקה למרות מספר מתקפות נגד גרמניות. היעד המוגבל של אבטחת אגפו של רכס וימי אומנם הושג, אך במחיר אבדות גבוה.

קרב בולקור השני (17-3 במאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שההסתערות הראשונית שלהם נכשלה בהבקעת קווי ההגנה בבולקור, החלו המפקדים הבריטים בהכנות להסתערות נוספת. הבריטים החלו בהרעשה ארטילרית עזה, וב-20 באפריל השמידו למעשה את הכפר בולקור. הסתערות החיילים, אף שתוכננה ל-20 באפריל, נדחתה מספר פעמים עד שנקבעה לבסוף לבוקר 3 במאי. בשעה 03:45, חלקים מהדיוויזיה ה-2 תקפו מזרחית לבולקור במטרה לפרוץ את קו הינדנבורג ולכבוש את אַנְדְקוּר-לה-קַנִיקוּר (Hendecourt-lès-Cagnicourt), שעה שחיילים מהדיוויזיה ה-62 תקפו את בולקור עצמו. המתקפה, שהופסקה ב-17 במאי לנוכח התנגדות גרמנית חזקה, השיגה מעט מאוד מיעדיה. האוסטרלים אומנם השתלטו על מרבית ממערכת החפירות הגרמנית שבין בולקור לכפר רְיַאנקוּר-לה-קניקור (Riencourt-lès-Cagnicourt), ברם נכשלו בכיבוש אנדקור. גם ממערב נכשלו הבריטים להתקדם לאנדקור לאחר שספגו אבדות כבדות עת סילקו את הגרמנים מבולקור.

הקרב השלישי על הסקארפ (4-3 במאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים, לאחר שאבטחו את האזור סביב ארלה בסוף אפריל, היו נחושים לשגר מתקפה נוספת ממזרח למוֹנְשִׁי במטרה להבקיע את קווי ההגנה ולהגיע אל ה-"Wotanstellung", מערך ביצורים עיקרי בהגנת הגרמנים. המתקפה תוכננה להיות אחת משני ראשי חץ (השנייה היא המתקפה האוסטרלית בבולקור) שישוגרו במקביל. הצלחה פה, כך קיוו המפקדים הבריטים, תאלץ את הגרמנים לסוג הלאה מזרחה. במציאות, שני ראשי החץ לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית והמתקפה בוטלה למחרת היום. על אף שהיה כישלון, הלקחים שנלמדו מהקרב על חשיבות התיאום והתקשורת בין הטנקים, חיילי הרגלים והארטילריה יושמו לאחר מכן בקרב קמברה (נובמבר -דצמבר 1917).

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם לשפוט לפי היומיים הראשונים של הלחימה, המתקפה באראס הייתה לא פחות מהצלחה מסחררת בחזית המערבית. שטח רב, כולל מספר נקודות בעלות חשיבות אסטרטגית, שהחשובה מביניהן רכס וימי, נכבשה תמורת מעט אבדות, באופן יחסי. זאת ועוד, יעד נוסף שהושג במתקפה היה משיכת חיילים גרמנים הרחק מגזרת המתקפה הצרפתית באן. אולם במציאות הישגי מדינות ההסכמה בקרב אראס עומעמו על ידי מספר נפגעים גבוה וכישלון מתקפת ניבל. עד גמר המתקפה ספגו הבריטים למעלה מ-150,000 נפגעים, ואף על פי שהיה בידיהם להשיג הצלחות מוקדמות, לא הגיעו להבקעה משמעותית והמצב בגזרה שב לקיפאון. היסטוריונים מייחסים את הניצחון בקרב לבריטים, אך בהקשר הרחב הייתה לכך השפעה מועטה מאוד על המצב האסטרטגי-טקטי בחזית המערבית. מאוחר יותר ציין לודנדורף: "אין צל של ספק כי מאחורי המתקפה הבריטית מסתתרים יעדים בעלי חשיבות אסטרטגית מכרעת, אולם מעולם לא הצלחתי לגלות מהם". בניגוד לכך הוא גם היה "מיואש עד מאוד; היה ועקרונות דוקטרינת ההגנה שלנו הוכחו כשגויים, ואם כן, מה ניתן היה לעשות?".

25 עיטורי צלב ויקטוריה, הראשון בחשיבותו בצבא הבריטי, הוענקו בתום הקרב לחיילי חבר העמים. ב-24 באפריל 1917 העניק קיסר גרמניה, וילהלם השני, לקולונל פריץ פון לוסברג את עלי האלון לעיטור פור לה מריט, אותו קיבל בקרב על הסום.

נפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטראז' מעשה ידי האמן הארי קלארק, המוקדש לאחד הנופלים בקרב אראס, כנסיית ווקספורד, אנגליה.

הנתונים המצוטטים ביותר של נפגעי מדינות ההסכמה הם אלו של לויטננט גנרל ג'ורג' פוק (George Fowke), שלישו של הייג. סך הנפגעים בקרב הסתכם ב-158,660, מתוכם 87,226 מהארמייה השלישית, 46,826 מהארמייה הראשונה (לרבות 11,004 קנדים שנפגעו ברכס וימי) ו-24,608 הארמייה החמישית. מנגד, מספר הנפגעים בצד הגרמני קשה יותר לאומדן. בנוסף לכך, רשומות הגרמנים לא כוללות את אלו אשר "נפצעו קל". קבוצת וימי וקבוצת סושה איבדו 79,418 איש, ואילו מספרי האבדות של קבוצת אראס הם חלקיים. ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן מעריך את כלל אבדות הגרמנים ב-130,000[10].

מפקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעות על תוכנית הקרב של הגנרל אלנבי היו חלוקות. הייג אומנם החמיא להצלחות הראשוניות של תוכנית הקרב, אך פקודיו של אלנבי מנגד "התנגדו לדרך בה ניהל את ... שלב ההתשה." לאחר הקרב נשלח אלנבי לפקד על חיל המשלוח המצרי בפלשתינה. הוא ראה בכך "אות לכישלון" אולם הוא "הצליח להשיב את המוניטין שלו על ידי כך שהביס את העות'מאנים"[11]. גנרל הייג לעומתו, נשאר בתפקידו עד לתום המלחמה.

משהתברר ללודנדורף כי גורם עיקרי בהצלחת הבריטים היה נעוץ בכישלון פיקודי בצבאו שלו, הוא הדיח מספר קציני מטה, ביניהם פון פלקנהאוזן, שלא שב עוד להחזיק בפיקוד קרבי, והעביר את יתרת המלחמה כמושל הכללי של בלגיה. ב-6 בינואר 1918 פרסם הטיימס מאמר שכותרתו "שלטון הטרור של פלקנהאוזן", המתאר 170 הוצאות להורג של אזרחים בלגים שבוצעו על ידי הצבא מיום מינויו למושל.

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר האנגלי סיגפריד ששון התייחס לקרב בפואמה האנטי-מלחמתית המפורסמת שלו, "The General", בה הוא שם ללעג את אזלת ידו של הפיקוד הבריטי. המשורר הלירי האנגלי-וולשי אדוארד תומס נהרג באראס מפגז ביום הראשון למתקפה, 9 באפריל. ביומן המלחמה שלו מתאר תומאס באופן חי ומר את החיים בחזית המערבית בחודשים שמובילים לקרב.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המטרה בתאוריית ה'מלחמה בתנועה' (Maneuver warfare) אומרת כי "יש לשלול את יכולת קבלת ההחלטות של האויב על ידי הטרדה שיטתית". עקרונות התאוריה הם: זיהוי ופגיעה במקור הכוח העיקרי של האויב, בחירת התנאים הרצויים לקרב וניצול חולשות בהגנת האויב.
  2. ^ אליוט א' כהן. הפיקוד העליון, הוצאת מטר, 2003, עמ' 77.
  3. ^ בינואר 1917 התמנה פון ריכטהופן למפקד "יאסטה 11", טייסת קרב שכללה רבים מטייסי העילית של גרמניה. יאסטה 11 הייתה לטייסת הקרב המצליחה ביותר של שירות האוויר הגרמני.
  4. ^ Jünger, Ernst. Storm of Steel (trans. Michael Hofman). Penguin Group, 2003. p 133
  5. ^ Nicholls, Jonathon. Cheerful Sacrifice: The Battle of Arras 1917. Pen and Sword Books, 2005. p. 36
  6. ^ 194 .Sheffield, Gary. Forgotten Victory: The First World War – Myths and Realities. London: Review (Hodder), 2002. p
  7. ^ 7.0 7.1 Wynne, G.C. If Germany Attacks: the Battle in Depth in the West, London: Faber, 1940, pp. 173-175
  8. ^ Fuller, J.F.C, Memoirs of an Unconventional Soldier. London: Ivor Nicholson and Watson, 1936
  9. ^ כתבה מהטיימס, Winning of the High Ground, p 6, 17, באפריל 1917.
  10. ^ Keegan, John. The First World War. London Pimlico, 1999, pp 348-352
  11. ^ Sheffield, Gary and Bourne, John. Douglas Haig: War Diaries and Letters 1914–1918. UK: Wiedenfeld & Nicolson, 2005. pp. 495-6