קרב אשקלון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב אשקלון
מלחמה: מסע הצלב הראשון
קרב אשקלון
תאריך התחלה: 12 באוגוסט 1099
תאריך סיום: 12 באוגוסט 1099
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: מצור על ירושלים
קרב אחרי: אין. קרב זה סיים את מסע הצלב הראשון
מקום: אשקלון
תוצאה: ניצחון הצלבנים
הצדדים הלוחמים
מפקדים

שאה-אן -שאה אלאפדל

כוחות

בין 20,000 ל-30,000 חיילים

כ-1,200 אבירים וכ-9,000 רגלים

אבידות

כ-10,000

לא ידוע

קרב אשקלון, ציור צרפתי מהמאה ה-19
קרב אשקלון, ציור על זכוכית בכנסית סנט דניס
קרב אשקלון, כתב יד מהמאה ה-13

קרב אשקלון הוא קרב שנערך בשנת 1099 מול חומות העיר אשקלון בין חיל משלוח מצרי פטימי לבין צבא צלבני של ממלכת ירושלים הצעירה. הקרב נחשב לאקורד הסיום של הכיבוש הצלבני של ירושלים ומסע הצלב הראשון.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ירושלים על ידי הצבא הצלבני בשנת 1099 והצבת אביר בראש הישות החדשה - ממלכת ירושלים כוננה בירה למדינה הצלבנית שחסרה גוף - עומק גאוגרפי ובסיס לקיום. עם כיבוש ירושלים שלטו הצלבנים ברצועה צרה הנמשכת ממישור החוף אל ירושלים ובה מספר נקודות אחיזה ובראשם יפו, רמלה, לוד, ובית לחם.

למזלם של הצלבנים, העולם המוסלמי העומד מולם היה בתקופה של תוהו וחסר כל נכונות להתייצב כאחד מול הצלבנים. כך עמדו ערי ארץ ישראל לבדן מול הצבא הצלבני. בעוד שמצרים ששלטה באזור מישור החוף של ארץ ישראל ודמשק - השכנה הצפונית לא ראו לנכון להתנגד או לתקוף את המדינה הצלבנית גם כאשר פליטי חרב מארץ ישראל ברחו לאשקלון או לכוון צפון ועימם סיפורים על מעשי טבח וביזה.

מירושלים יצאו אבירים צלבנים, חלקם עזבו את הארץ משפגה חובתם שבשבועה לשחרר את הקבר הקדוש, ומיעוטם לתפוס לעצמם נתחים מהארץ. הנועז שבהם היה טנקרד שיצא מירושלים מיד לאחר כיבושה ופנה צפונה ביחד עם אחיו של גודפריד מבויון - אוסטאש השלישי רוזן בולון ועימו השתלט על שכם שתושביה הזמינו אותו למשול בהם. משכם הוא פנה לעמק הירדן וכבש את בית שאן כשהוא מכין את הקרקע לייסוד נסיכות הגליל. רמון הרביעי, רוזן טולוז יצא מירושלים כשהוא מוכה ומנושל ממעמדו ונכסיו בעיר ותפס את העיר יריחו ללא התנגדות.

ביום 4 באוגוסט 1099 הגיע לאשקלון צבא מצרי שיצא לעזרת ירושלים הנצורה והגיע באיחור של תשעה עשר ימים. למחרת היום, הגיעו לירושלים שליחים של המצביא המצרי ובידם דרישה כי הצלבנים ייסוגו מירושלים. בואם של השליחים אישר שמועה שנפוצה בירושלים על הופעת הצבא המצרי. לצלבנים לא הייתה כוונה - או יכולת להסתגר מאחורי חומות ירושלים ולהסתכן במצור וגודפרי מבויון החליט לקחת את היוזמה ולתקוף את הצבא המצרי.

בהיעדר חלק מהכוחות הזמינים יצא גודפריד מירושלים לרמלה ביום 10 באוגוסט כשהוא ואנשיו יחפים כחייליו החוזרים בתשובה של ישו. עמם יצא ארנולף - הפטריארך החדש של ירושלים ובידיו הצלב האמיתי שנתגלה -זה מקרוב - בירושלים. בעוד בירושלים נותרים אנשי הכמורה בראשות פטר הנזיר, נשים נכים וכל מי שלא יכול לשאת נשק - אלו תרמו את חלקם למערכה על ידי תפילות ותעניות להבטחת הניצחון.

הכנה לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמלה, כשהוא מלווה בכוחותיו של רובר השני רוזן פלנדריה בלבד קרא גודפרי מבויון - עתה נושא בתואר "מגן הקבר הקדוש" לשאר המצביאים הצלבניים להתאחד תחת פיקודו ואכן רימון מטולוז הגיע כשהוא נושא עמו את ה"רומח הקדוש" אותו מצא באנטיוכיה, ועימו רוברט מנורמנדיה, טנקרד הגיע מבית שאן והכוחות התאחדו ביבנה[1]. הצבא הצלבני מאוחד על ידי רעיון דתי ובעיקר על ידי שלוש שנים של לחימה בלתי פוסקת, תלאות ואמונה עיוורת כלל כ-1,200 אבירים וכ-9,000 לוחמים שהיו הגרעין הקשה של מסע הצלב.

הצבא הפטימי נשען על כוחות עילית של חיל פרשים ומחילות מוסלמיים וערבים שונים ובהם יחידות טורקיות סלג'וקיות, יחידות של ערבים מצפון אפריקה נוצרים מארמניה, יחידות של חיילים מאתיופיה ובדואים מהמדבר הערבי.

מספר הלוחמים של הצבא המצרי איננו ידוע במדויק, מקורות צלבניים המתעדים את הקרב נוקבים במספרים שונים חלקם מוגזמים ביותר. יהושע פראוור בספרו "תולדות ממלכת הצלבנים" מתחמק מלתת מספר מדויק ואומד את מספר הלוחמים המוסלמיים במספר עשרות אלפים. מחקרים מודרניים יותר‏‏‏[2] אומדים - בזהירות - את גודל הצבא המצרי בכ-20,000 עד 30,000 חיילים.

הצבא המצרי חנה מחוץ לחומות העיר אשקלון מבלי לגלות סימנים של הכנה לתנועה צפונה וחיכה שם לבוא תגבורות נוספות ממצרים באמצעות אוניות הצי המצרי. תוכניותיו של המפקד המצרי אינן ברורות, מחד הוא לא היה מודע לתנועות או תוכניות הצבא הצלבני ובוודאי לא היה מוכן להתקפת הפתע ולא הציב צופים ושומרים על המחנה ובאזור אשקלון, מאידך למרות המטרה שלשמה נאספו הכוחות - כיבוש מחדש של ירושלים לא הביא הצבא המצרי מכונות מצור.

קרב אשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 12 באוגוסט בשעות הבוקר המוקדמות החל הצבא הצלבני במתקפה. חיל הרגלים והקשתים צועדים לפני הכוח העיקרי - הפרשים הצלבניים. כנף ימין של הצבא - הקרובה לים בפיקוד הרוזן ריימון מטולוז במרכז רוברט מנורמנדיה, רוברט מפלנדריה וטנקרד הנורמני באגף המרוחק מחוף הים היה כוח בפיקודו של גודפרי מבויון. משניתן היה לראות את המחנה המצרי שחנה במרחק מה מהחומה הצפונית של אשקלון בשטח של עצי פרי - פרצו הפרשים בהסתערות קדימה כשהם מפתיעים לחלוטין את אויביהם שחלקם היו עדיין ישנים באוהליהם. הכוח האתיופי נלחמו במרכז שדה הקרב וחלק מהצבא הפטימי ניסה לאגף את חיל הרגלים הצלבני, עד לכניסתו לשדה הקרב של גודפרי מבויון והדיפת כיסי ההתנגדות. מבלי לנהל מגננה יעילה התמוטט הצבא המצרי והחל במנוסה חסרת סדר כאשר החיילים מנסים לברוח אל עבר אשקלון ומבלי שחיל הפרשים המצרי מצליח להשתתף בקרב. האגף הימני של הצבא הצלבני דחף את הכוח המצרי שמולו אל תוך הים בעוד שלוחמים מצרים שניסו להימלט אל תוך העיר נתקלו בשערים סגורים, מלפנים ונמחצו בפאניקה. תוך זמן קצר חדל הצבא המצרי מלהוות כוח מסודר והקרב - למעשה - הוכרע. אלאפדל הצליח להיכנס אל תוך העיר עלה על ספינה מצרית ושט למצרים.

הצלבנים פנו לבזוז את אוצרות המחנה המצרי הנטוש שכללו סוסים וחיות אחרות, בגדים וכלי נשק, כסף זהב ואבנים יקרות.

תושבי אשקלון נכנסו למשא ומתן על כניעת העיר לידי הצלבנים ופנו לרימון רוזן טולוז - שהיה מוכר להם בהיותו מי שהביא לאשקלון את מפקדה המובס של ירושלים איפטיקר א-דאולה. גודפרי מבויון, מששמע על פניתם של תושבי העיר התערב במשא ומתן, האפשרות של היווצרות נחלה עצמאית באזור הדרומי של ממלכת ירושלים לא נשאה חן בעיניו והחשש מיריבות אפשרית עם אויב שכבר איבד מכוחו - רימון מטולוז הביאה להצתה מחודשת של יריבות ועוינות ששורשיה עוד בתחילת מסע הצלב ולכישלון המשא ומתן. תושבי העיר התבצרו מאחרי חומות העיר, והצבא הצלבני חזר לירושלים עמוס שלל.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הצלבני הצליח בניצחון בקרב אשקלון להסיר את האיום המיידי על אחיזתו בארץ ישראל. הקרב הוא סיום הקרב על ירושלים וסיומו של מסע הצלב הראשון. ממלכת ירושלים נכנסה לשלב של התפשטות והתבססות שנמשכה עד לשנת 1110.

הכישלון לתפוס את אשקלון שהייתה מוכנה ליפול כפרי בשל בידי הצלבנים השאירה בידי הפטימים בסיס ואחיזה בארץ ישראל. חזית פתוחה זו תמשיך להיות מטרד ואיום על בממלכה הצלבנית בחמישים השנים הבאות עד לכיבוש העיר בשנת 1153. העיר בוצרה על ידי השלטון המצרי שראה בה נכס אסטרטגי שאפשר ריכוז של צבא מצרי ובסיס לצי המצרי על גבול ממלכת ירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים כרך א, מוסד ביאליק, 1971 עמוד 163‏
  2. ^ Asbridge, Thomas. The First Crusade: A New History. Oxford: 2004 page 325