קרב ביר חכים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב ביר חכים
Free French Foreign Legionnairs.jpg
חלק מ: המערכה במדבר המערבי, מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 26 במאי - 11 ביוני 1942
מקום: ביר חכים, המדבר הלובי
תוצאה: הצלחה של צבא צרפת החופשית לעכב את כוחותיו של רומל ולאפשר התארגנות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי להגנה מול מתקפתו של רומל
הצדדים הלוחמים
Flag of Free France 1940-1944.svg צבא צרפת החופשית  Flag of German Reich (1935–1945).svg צבא גרמניה הנאצית
Flag of Italy (1861-1946).svg צבא איטליה הפאשיסטית 
מפקדים
Flag of Free France 1940-1944.svgמארי-פייר קניג  Flag of German Reich (1935–1945).svg ארווין רומל 
כוחות
5,500 חיילים.  45,000 חיילים. 
אבידות
1,109 הרוגים, פצועים ונעדרים.  כ-3,500 הרוגים, פצועים ונעדרים. 

קרב ביר חכים התרחש במדבר לוב במהלך המערכה במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה בין 26 במאי 1942 ל-11 ביוני 1942. במהלך הקרב, שהיה חלק מקרב גזאלה, הגנו לוחמי צבא צרפת החופשית בפיקודו של הגנרל פייר קניג במשך 16 ימים על מתחם מבוצר ובמרכזו מצודה מדברית בשם "ביר חכים", אל מול התקפות כבדות וכיתור של כוחות גרמנים ואיטלקים עדיפים בפיקודו של ארווין רומל. לאחר מכן פרצו הכוחות הצרפתיים את המצור הגרמני, והצליחו להגיע, כיחידה צבאית מאורגנת, לשטח המוחזק בידי בעלות הברית. עמידת הגבורה של מתחם ביר חכים ריתקה אומנם חלק ניכר מכוחותיו של רומל וגרמה להם אבדות כבדות, אך לא הייתה לה השפעה משמעותית על התפתחות קרב גזאלה ועל תוצאתו הסופית.

היה זה המפגש הראשון בין כוחות גרמניים וצרפתיים סדירים, לאחר המערכה על צרפת אשר הסתיימה בתבוסת צרפת. במערכה זו הוכיחו אנשיו של הגנרל קניג יכולת עמידה וכוח רצון. ערכו המורלי והתעמולתי של הקרב היה גדול מחשיבותו הצבאית. בזיכרונותיו, כתב שארל דה גול: "לגבי העולם כולו, מבשרים תותחי ביר חכים, את ראשית התנערותה של צרפת"‏‏‏[1].

רקע היסטורי - מערכת המדבר המערבי עד מאי 1942[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מבצע צלבן, שבמהלכו הסירו הבריטים את המצור של רומל על נמל טוברוק בלוב וכבשו את בליטת קירנאיקה, עברו כוחות הציר למתקפת נגד מוצלחת (21 בינואר - 6 בפברואר 1942) וכבשו מחדש כמעט את כל השטח שאבד להם. הארמייה השמינית של חבר העמים הבריטי בפיקודו של ניל ריצ'י הצליחה לבלום את המשך התקדמות הגרמנים בקו גזאלה, קו הגנה מבוצר כ-80 ק"מ ממערב לטוברוק. קו גזאלה התבסס על שורת מתחמים מבוצרים (שכונו "תיבות"), שחוברו זה לזה באמצעות שדות מוקשים נרחבים. הפערים בין ה"תיבות" כוסו באש ארטילרית, והוגנו על ידי כוחות ניידים. אורכו של הקו היה כ-72 ק"מ, מגזאלה על חוף הים בצפון, עד "תיבת" ביר חכים בדרום.‏‏‏[2] שלד הפיקוד של הארמייה השמינית, שהחזיקה בקו, היה בריטי, אך היחידות תחת פיקודה כללו גם כוחות ממדינות חבר העמים הבריטי (דרום אפריקה והודו) וכן חיילים מהמדינות הכבושות על ידי הנאצים באירופה. הגנת המתחם הדרומי ביותר בקו גזאלה הופקדה בידי הבריגדה הראשונה של צבא צרפת החופשית, בפיקודו של הגנרל פייר קניג. שני הצדדים היריבים היו שחוקים לאחר חודשי הקרבות הקשים שקדמו לפברואר 1942, ולכן נוצר קיפאון במערכה בצפון אפריקה, שנמשך עד סוף מאי. במקור נועד קו גזאלה לשמש רק כקו הגנה קדמי, שנועד למנוע את כיבוש נמל טוברוק על ידי כוחות הציר, אך הלחץ המתמיד שהפעיל ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, על מפקדי צבאו בצפון אפריקה - מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, הגנרל קלוד אוקינלק, ומפקד הארמייה השמינית, הגנרל ניל ריצ'י - לפתוח במתקפת נגד במדבר המערבי, והתעצמותה המואצת של הארמייה השמינית בעקבות התגבורות שהוזרמו אליה, שינו את תמונת המצב. קו גזאלה הפך לקו ההגנה הבריטי העיקרי, שאומץ מתוך כוונה לחדש ממנו את ההתקפה על כוחות הציר בבליטת קירנאיקה. אוקינלק השהה את המתקפה המתוכננת ככל שיכול, על מנת לצבור יותר כוחות ולאפשר הפוגה לצבאו המותש, אך רומל, שהיה מודע להתחזקות כוחות בעלות הברית שניצבו מולו, החליט להכות ראשון.

צבא צרפת החופשית לחם עד אז רק בזירות שוליות, בסומליה, בלבנון ובסוריה, נגד כוחות צרפת של וישי או נגד איטלקים. דה גול שאף לערב את כוחותיו במבצעים העיקריים במלחמה. בתחילה סירב הפיקוד הבריטי לאפשר נוכחות צרפתית באזור הלחימה במדבר המערבי, אך לאחר שדה גול פנה לסטלין בדצמבר 1941 וביקש ממנו לקבל את שתי חטיבות צבא צרפת החופשית המוכנות לקרב, התרכך צ'רצ'יל ואיפשר את העברתן למדבר המערבי. הבריטים היו זקוקים לכוחות הצרפתיים כתחלופה ליחידות האוסטרליות והניו זילנדיות, שנשלחו חזרה למולדתן לאחר הצטרפות יפן למלחמה, כדי לעמוד מול המתקפה היפנית בדרום מזרח אסיה ובזירת האוקיינוס השקט. במאי 1942 נמצאו 12,000 חיילים מצבא צרפת החופשית בזירת המלחמה בצפון אפריקה. החטיבה הראשונה, בפיקודו של קניג, בכוח של כ-5,500 לוחמים, החזיקה במוצב הדרומי של הקו, ביר חכים, וקיבלה את האחריות על "תיבת" הגנה בגודל של 16 קילומטרים מרובעים. חטיבה נוספת, וכן כוחות שריון וצנחנים, שמשו כעתודה. דה גול ראה בקרב הממשמש לבוא, שבו ייתקלו לראשונה מאז יוני 1940 כוחות גרמנים באנשי צרפת החופשית, הזדמנות להשיב את כבודה של צרפת. "אלוהי המלחמה ברוב צדקו," כתב, "עתיד היה להמציא לצרפת החופשית קרב גדול ותהילה רבה"‏‏.‏[3]

הארמייה השמינית נהנתה מעדיפות מספרית ואיכותית ניכרת על-פני כוחותיו של רומל, שיותר ממחציתם הורכבו מיחידות איטלקיות דלות ציוד, שלא ניתן היה לסמוך עליהם בשדה הקרב. לרשות הבריטים עמדו 994 טנקים, לעומת 560 טנקים שעמדו לפקודת רומל, מתוכם רק 330 היו גרמניים. 50 מהטנקים הגרמניים היו טנקים קלים מדגם פאנצר סימן 2 בעלי תותח 20 מ"מ, כך שלרומל היו רק 282 טנקים מדגם פאנצר סימן 3 וסימן 4, שעלו על רוב סוגי הטנקים הבריטיים. לרשות הבריטים עמדו 167 טנקים אמריקניים מדגם M-3 גראנט, שאף שהתותח העיקרי שלהם הורכב בצד התובה, הם עלו באיכותם על רוב סוגי הטנקים הגרמניים, וכן 276 "טנקי רגלים" מדגם מטילדה וולנטיין, שהיו מצוידים בשריון חזית עבה יחסית, שהטנקים הגרמניים התקשו להבקיע, אלא מטווח קצר.‏[4] אולם לרומל היה יתרון מודיעיני. האבווהר הצליח לפענח את הצופן הצבאי הבריטי, ואף החדיר מרגל לקהיר בשם יוהנס אפלר. מרגל זה, שהפעלתו כונתה "מבצע סלאם" העביר לרומל מידע מדויק ומהימן על כוונותיו ותנועותיו של האויב העומד מולו.

רומל החליט להנחית את המתקפה העיקרית על חלקו הדרומי של מערך ההגנה הבריטי. שני קורפוסי חי"ר איטלקים בסיוע יחידות עזר גרמניות נועדו לבצע התקפת הסחה על חלקו הצפוני של הקו הבריטי, במטרה לרתק את עיקר כוחותיה של הארמייה השמינית, בעוד כוחותיו הממונעים של רומל - שתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס אפריקה הגרמני, הדיוויזיה הקלה ה-90 והקורפוס הממונע האיטלקי ה-20 - מאגפים מדרום את קו גזאלה ותוקפים לכיוון צפון מערב, במטרה להשמיד את כוחות השריון הבריטיים, להשתלט על מצבורי אספקה ומפקדות של הארמייה ה-8, ולתקוף מהעורף את הקורפוס הבריטי ה-13 שהחזיק בקו גזאלה. במסגרת הגרסה הסופית של התוכנית הגרמנית, נועדה דיוויזיית השריון אריאטה האיטלקית, שאבטחה את האגף השמאלי של המבקע הגרמני העיקרי, לתקוף ולכבוש את "תיבת" ביר חכים. הפיקוד הבריטי התכונן גם לקראת אפשרות של מתקפת איגוף גרמנית מדרום לביר חכים, אך החליט לרכז את עיקר כוחותיו המשוריינים מצפון ל"טאריק קאפוצו" (דרך אורך חשובה שעברה בערך במרכז מערך ההגנה הבריטי). כתוצאה מכך נותרו רק כוחות חלשים יחסית (4 בריגדות כולל בריגדת צרפת החופשית) מול כוחותיו העיקריים של רומל, כאשר הונחתה המתקפה הגרמנית בדרום.

ביר חכים - הכוח המגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחם מצבא צרפת החופשית, צולם בשנת 1942 במדבר המערבי

במתחם המבוצר של ביר חכים, במרכזו עמדה מצודה מדברית, החזיקה החטיבה הראשונה של צבא צרפת החופשית בפיקודו של פייר קניג. היחידה הייתה מורכבת ממספר יחידות שהגיעו ממקומות שונים, ובמהלך השנתיים שבהן לחם צבא צרפת החופשית באפריקה ובמזרח התיכון אוחדו ליחידה אחת תחת פיקודו של קניג. הכוח מנה כ-5,500 איש שחולקו לשישה גדודים:

  • שני גדודים של לגיון הזרים הצרפתי, שהיו מורכבים במיוחד מרפובליקנים ספרדים, שלחמו במלחמת האזרחים בספרד, והיו מנוסים בלוחמת גרילה, תחת פיקודו של הנסיך הגאורגי דימיטרי אמילאחוורי. בגדוד זה שירתה כנהגת אישה בשם סוזן טרוורס שהייתה האישה הראשונה ששירתה כלוחמת בלגיון הזרים, והייתה גם מאהבתו של קניג.
  • שני גדודים קולוניאליים שהיו מורכבים מחיילים שהגיעו ממושבות צרפת באוקיינוס השקט ומאובאנגי שארי, תחת פיקודו של קולונל רו.
  • גדוד של רובאי הצי הצרפתי (Fusiliers Marins), תחת פיקודו של קומנדר אמיו ד'אינוויל. הגדוד תוגבר בחיילים מיחידות אחרות.
  • גדוד של נחתים בפיקודו של קומנדר ז'אק סאווי.

לכל אלו נוספו שברי יחידות נוספים כמו המחלקה הצפון אפריקנית ה-22 של קפטן לקסן, וכיתת הפלסים ה-17 של קפטן דמייסון. כן הייתה למגיני העמדה תמיכה ארטילרית מגדוד התותחנים הראשון של קולונל לורן-שמפרוסיי.

הציוד שעמד לרשות המגינים הגיע ממקומות מגוונים. עמדו לרשותם 63 נגמ"שי ברן, מספר משאיות ושני תותחי הוביצר שהגיעו מהצבא הבריטי, אך רוב הארטילריה הייתה צרפתית, והגיעה מהמזרח התיכון: 54 תותחי 75 מ"מ מודל 1897, שבמהלך הקרב נעשה בהם שימוש בעיקר כנשק אנטי טנקי, 86 רובים אנטי טנקים בריטיים מסוג "בויס", 18 תותחי נ"מ מסוג "בופורס" 40 מילימטר וציוד נוסף. רוב הציוד של חיילי הרגלים היה צרפתי, וכלל גם מרגמות 81 מילימטרים, מכונות ירייה "הוצ'קיס" ו-FM. אספקת המזון של המגינים אמורה הייתה להספיק לעשרה ימים, ולרשותם עמדו 20,000 פגזים.

הגנרל ברנאר סנט אילייה שהיה בין הלוחמים תיאר את המקום כצומת באמצע המדבר, ללא כל מחסה טבעי או מכשול טבעי, מוגן בעיקר באמצעות שדות מוקשים.

ביר חכים - הכוח התוקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברסליירי איטלקים במלחמת העולם השנייה. התמונה צולמה ביוגוסלביה ב-1941

כאמור, כיבוש "תיבת" ביר חכים היה רק יעד מישני של הכוח הגרמני-איטלקי, אשר נועד לאגף מדרום את קו גזאלה. המטרה הייתה לנטרל את האיום שיצר הכוח שהחזיק בביר חכים על אגפו השמאלי של המבקע הגרמני, ועל צירי האספקה של הכוח התוקף. המשימה של כיבוש ביר חכים הוטלה על דיביזיית השריון "אריאטה" מהקורפוס הממונע האיטלקי ה-20. דיביזייה זו הייתה בין המעולות שבצבא האיטלקי. המדובר בדיביזיית שריון שהפעילה טנקים בינוניים מסוג M13/40 ו-M14/41, ותותחים מתנייעים מסוג סמוונטה 75/18. הדיביזייה, שהוקמה בשנת 1939 הוצבה במדבר המערבי לאחר התבוסה האיטלקית במבצע מצפן, בינואר 1941 ולחמה תחת פיקודו העליון של רומל בכל המערכות מאז. הדיבזייה הייתה מורכבת מהגדוד המשוריין ה-132, ומגדוד הברסליירי ה-8 (ברסליירי היה כינוי ליחידות רגלים ניידות, שהוקמו בצבא האיטלקי בזמן מלחמות השחרור, ומדיהם אופיינו בעטרת נוצות שחורה שהוצמדה לכובעם).

המתקפה האיטלקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות הכוחות לפני תקיפתו של רומל ב-26 במאי 1942. קניג מחזיק במוצב הדרומי ביותר בקו, ביר חכים, אותו מתכנן רומל לעקוף בדרכו לצפון מערב, אל טוברוק.

בליל 26 במאי 1942 הורה רומל לכוחותיו לנוע למתקפה. בשלב הראשוני נחלה תוכנית המתקפה הגרמנית הצלחה. הכוח הממונע הגרמני-איטלקי, שעקף את קו גזאלה, הצליח להפתיע את הכוחות הבריטיים ב-27 בחודש עם שחר, ולגרום להם אבידות ניכרות. הבריגדה הממונעת ההודית ה-3 שתפסה מערך עמדות מספר ק"מ מדרום לביר חכים נשטפה על ידי הכוח התוקף, והבריגדות המשוריינות הבריטיות ה-4 וה-22 ספגו אבידות כבדות. אולם בשעות אחה"צ הנחיתו כוחות שריון בריטיים מהקורפוס ה-30 התקפות נגד על כוחותיו של רומל, שנעו צפונה לכיוון כביש החוף, גרמו להם אבידות כבדות, וניתקו אותם משדרות האספקה שלהם. במהלך הימים הבאים (28 במאי-6 ביוני) התרכזה המערכה העיקרית באזור שממזרח למרכז קו ההגנה הבריטי. הכוח הגרמני-איטלקי, שנותר מנותק ממזרח לקו גזאלה כמעט ללא דלק ותחמושת, נאלץ לסגת ב-30 במאי אל אזור, שקיבל את הכינוי "הקלחת", בין רכסי סידרה בצפון ועסלאג במזרח. למזלו של רומל הצליחו דיווזיות טריאסטה ופאביה האיטלקיות ב-28 במאי, לפרוץ שני מעברים בשדות המוקשים הבריטיים מצפון ומדרום למתחם מבוצר, שהוחזק על ידי הבריגדה ה-150 מהדיוויזיה ה-50 בסידי מופתח. עובדה זו איפשרה לרומל לחדש את הקשר עם כוחותיו הנותרים ומצבורי האספקה שלו ממערב לקו גזאלה, אולם כדי לאבטח את ציר האספקה החדש נדרשו כוחותיו לחסל את הבריגדה ה-150 ששלטה באש על הפרצות בשדות המוקשים. במהלך אותם ימים תקפה הבריגדה הממונעת ה-7 את שדרות האספקה של כוחות הציר, שניסו לעקוף מדרום את תיבת ביר חכים, והטרידה אותן ללא הרף בסיוע אש הארטילריה של הבריגדה הצרפתית בביר חכים.

משנודע לגנרל קניג על תחילת המתקפה הגרמנית, הוא העמיד את אנשיו בכוננות. בבוקר 27 במאי הורה רומל לגנרל דה סטפניס, מפקד הדיביזייה "אריאטה" לתקוף את ביר חכים מדרום-מזרח. המתקפה החלה ב-9:30 בבוקר בשני גלים שבאו זה אחר זה. התגובה הארטילרית היעילה של מגני המצודה, ניטרלה, למעשה את הברסליירי, שנסעו במשאיות לא משוריינות. השריון, שהתקדם ללא תמיכה של חיל רגלים, ניסה לחצות את שדה המוקשים, ושישה טנקים אכן הצליחו בכך, והושמדו מטווח קרוב באש תותחי 75 מילימטר.

לאחר כישלון המתקפה מדרום-מזרח, ניסתה "ארייטה" לתקוף מצפון. המצודה הייתה מבוצרת היטב בצדה הצפוני. הטנקים של ארייטה נתקעו בשדה המוקשים, אל מול אש חזקה, ונאלצו לסגת כשהם משאירים מאחור 32 טנקים שהושמדו ומספר רב של שבויים, לרבות לויטננט קולונל פסקאלה פרסטיסימונה, מפקד הגדוד המשוריין ה-132. במתקפה זו נפצעו רק שני חיילים צרפתים.

אולם הצלחה זו הייתה הצלחה בודדת בגיזרת ביר חכים. מתקפתו של רומל הביאה להשמדת חלק מהכוחות הבריטיים בגיזרה, ולנסיגתם של אחרים, כך שהבריגדה הצרפתית בביר חכים מצאה עצמה מבודדת, ורוב דרכי הגישה אליה היו בשליטת האויב. למעשה, בימים שלאחר המתקפה, התקיף חיל האוויר המלכותי (ה-RAF) את המצודה מספר פעמים, משום שהטייסים זיהו את שלדי הטנקים האיטלקים, וסברו כי המקום נכבש. במקביל ניסו הכוחות מתיבת ביר חכים לחבור לכוחות הבריטים שנמצאו בצפון. נסיונות אלו כשלו, אך 15 טנקים נוספים, בהם טנקים גרמנים, הושמדו.

אל המתחם המבוצר הצרפתי החלו להגיע שרידים מהיחידות הבריטיות שהושמדו באזור, ברובם חיילים הודיים. כ-620 חיילים כאלו הגיעו ב-31 במאי. אלו, בצירוף 243 השבויים שנלקחו בימים הקודמים, הביאו למחסור במים ובמזון. אל המקום הגיעה שיירת אספקה צרפתית, שלקחה עמה את הניצולים ההודיים, את השבויים, ופצועים שלא יכלו עוד להלחם. באותו הלילה השלים רומל את כיתורה של ביר חכים.

המצור על ביר חכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותה של ביר חכים במערכה העיקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי רכב גרמנים, (במרכז התמונה זחל"ם מסוג Sd.Kfz. 251) בעת המצור על ביר חכים

ב-1 ביוני הצליחו כוחותיו של רומל לכבוש את המתחם המבוצר בו החזיקה הבריגדה ה-150, שמרכזו אותר בכפר בשם גות-אל-אואלב‏‏‏[5]. חיסול הבריגדה שיפר מאוד את מצבו של רומל, והבטיח את ציר האספקה הקצר לכוחותיו דרך הפירצה בשדות המוקשים הבריטיים. הוא החזיק עתה בעמדה מרכזית בתוך קו גזאלה, ממנה יכלו כוחותיו לחדש את המתקפה צפונה ומערבה בכל עת שירצו, אולם כוחותיו ב"קלחת" היו מרוכזים בשטח מצומצם יחסית, שהיה נתון לסכנה של התקפות נגד בריטיות. רומל היה מעוניין להבטיח ציר נוסף לאספקה ולתגבורות לכוחותיו מסביב לקו גזאלה, אך התיבה הצרפתית בביר חכים יצרה איום על הציר העוקף. לכן הוא שלח ב-2 ביוני את הדיוויזיה הקלה ה-90 ואת הדיווזיה הממונעת האיטלקית טריאסטה מאזור "הקלחת" דרומה, כדי לסייע לכוחות שתקפו אותה. בזכרונותיו, כתב צ'רצ'יל - "כל זמן שביר חכים, המוגנת בעוז על ידי החטיבה ה-1 של הצרפתים החופשיים מפני התקפות מתמידות ביבשה ובאוויר, מחזיקה מעמד באיתן, הרי רק כאן יכול היה (רומל) להעביר את אספקתו לבטח"‏‏‏[6]. חשיבותה האסטרטגית של ביר חכים אף גדלה לאחר כישלון התקפת הנגד הבריטית על ה"קלחת" ב-5 ביוני. רומל, שרצה לחזור לבצע את תוכנית המתקפה המקורית שלו, הבין שעליו להשמיד את הכוח הצרפתי בביר חכים בטרם יפנה להתעמת עם עיקר כוחה של הארמייה השמינית. ניל ריצ'י, מפקד הארמייה השמינית, שהבין אף הוא את חשיבות המשך האחיזה בתיבת ביר חכים, הורה ב-1 ביוני למפקד הצרפתי, קניג, להחזיק מעמד לפחות עוד שישה ימים נוספים‏‏‏[7].

תשובתו של הגנרל קניג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומל והגנרל פריץ ביירליין בהתייעצות, יוני 1942

הבריגדה הצרפתית בביר חכים ספגה לא מעט התקפות מהאוויר. עד לתום המערכה על ביר חכים ביצע הלופטוואפה כ-1,300 גיחות על המצודה‏‏‏[8]. לאחר הפצצה כבדה שהונחתה על המתחם ב-1 ביוני, נעשה ניסיון לדרוש את כניעת הכוח הצרפתי בביר חכים בשעות הבוקר של ה-2 ביוני

בשעה 10:30 הגיעו אל המצודה זוג קצינים איטלקים שנשאו דגל לבן. הם הובלו, כשעיניהם מכוסות, אל מטהו של הגנרל קניג. לקניג מסרו, כי הם מדברים בשמו של רומל 'המנצח הגדול מלוב', וברצונם לבקש מקניג שייכנע על מנת למנוע שפיכות דמים נוספת. הם הפצירו בקניג להיכנע לאיטלקים, הידועים ביחסם הרחמני לשבויים, ולא ליפול בידי הגרמנים. קניג דחה את ההצעה, בצרפתית. למשמע הדחייה הזדקפו השליחים והצדיעו לקניג, אותו כינו 'Grandi Soldati'‏‏‏[9].

על פי העתון "דבר" השיב קניג למפצירים בו להיכנע "תשובה נמרצת שאינה ראויה לדפוס". המשורר נתן אלתרמן, אשר כתב באותם ימים בעיתון "הארץ" טור בשם "רגעים" על ענייני השעה, העלה על נס את האירוע בשירו "תשובתו של הגנרל קניג". האולטימטום תואר בעטו של אלתרמן:

"הכרזתי להם: עמדתכם היא נואשת,
לכן מאת רומל לקניג מוגשת
דרישה אבירית לכניעה של כבוד,
וכי למה תשלו עצמכם בתקוות ?"

והתשובה בלשון המשורר:

"-ומה תשובת קניג?
-זכיתי לשמוע
אותה משפתיו בבהירות אין כמוה.
וזו התשובה דברי קניג הביעו:
ישקני רומל
מנשיקות פיהו."

אלתרמן מסיים את שירו במוסר השכל, כי לו נתן העולם כולו את תשובתו של הגנרל קניג להיטלר בשנות השלושים, היה העולם נראה אחרת.

מאוחר יותר אמר קניג כי לא נהג לגדף קציני אויב, לא כל שכן את שליחיו של רומל שאותו כיבד. הוא סיפר כי כאשר הודיעו לו קציני המטה שלו כי שני קצינים איטלקים הגיעו בשליחות רומל, שאל באירוניה: "אולי רומל רוצה להכנע?". כשראש מטהו ענה לו כי רומל דווקא רוצה שהם ייכנעו, נפלטה מפי קניג קללה עסיסית. הסיפור הגיע לעיתונים ושם, שינה הסיפור צורה וקיבל חיים משלו ‏[10].

מתקפת רומל על ביר חכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות תותח 88 מ"מ גרמני בעת המתקפה על ביר חכים

לאחר דחיית הצעת הכניעה, הורה רומל לכוחותיו לפתוח במתקפה. הפיקוד על הכוח הגרמני-איטלקי שתקף את ביר חכים ניתן בידי גנרל קאלמן, מפקד הדיוויזיה הקלה ה-90. הכוח שבפיקודו כלל גם את דיוויזית טריאסטה האיטלקית ו-3 גדודים מדוויזית פאביה. המתקפה הראשונה, שהונחתה ב-3 ביוני, נבלמה במרחק כ-3 ק"מ מהעמדות הצרפתיות, על ידי אש עזה של הארטילריה הצרפתית, ושדות המוקשים הסבוכים שהקיפו את המתחם המבוצר. בימים שלאחר מכן הסתפקו הגרמנים בעיקר בהפצצות והפגזות של המתחם, בהן נעשה שימוש גם בארטילריה כבדה, תותחי 155 מ"מ ואף 220 מ"מ ‏‏‏[7]. הכוחות התוקפים הוטרדו על ידי כוחות מהבריגדה הממונעת ה-7 הבריטית, שפעלו בסביבה, וספגו הפצצות ממטוסי חיל האוויר המדברי הבריטי, אולם עד ה-7 ביוני הושלמה הערכות כוחות הציר לקראת המתקפה הסופית על ביר חכים.

רומל תיאר מתקפה זו במילים הבאות‏‏‏[11]:

לעתים קרובות נטלתי את הפיקוד הישיר על הכוחות המסתערים. נדירות בלבד עמדתי בפני מאבק כל כך קשה באפריקה. הצרפתים נלחמו במערכת מתוכנת כדבעי של עמדות ומגננים קטנים - חפירות חריץ, מצדיות קטנות, קני מקלעים ותותחים נגד טנקים - וכל אלה מוקפים בשדות מוקשים צפופים.

ב-3 ביוני שלח רומל פתק בכתב ידו אל הגנרל קניג: "לחיילי ביר חכים. המשך ההתנגדות פירושו שפך דם מיותר. לבסוף יהיה גורלכם כגורל חבריכם הבריטים בגות-אל-אואלב, שהושמדו לפני יומיים. נפסיק את פעולות האיבה אם תניפו את הדגל הלבן, ותצאו לקראתנו ללא נשק". להצעה זו הגיב קניג במטר ארטילרי מוגבר. באותו היום ולמחרת נמשכה המתקפה הארטילרית והאווירית. נערכו מספר נסיונות להתקרב לשטח המצודה, אך אלו נהדפו על ידי מגיניה. ב-5 ביוני נשלח קצין גרמני נוסף לקבל את כניעת מגיני המצודה, אך נדחה כשם שנדחו קודמיו ‏‏‏[7].

ב-6 ביוני נערך נסיון רציני יותר לכבוש את המצודה. ב-11:00 נשלחו יחידות ההסתערות של הדיביזייה הגרמנית ה-90 בתמיכת הפלסים של הגנרל קלימן, להסתער על המצודה דרך שדה המוקשים. הפלסים הצליחו להגיע עד למרחק של 800 מטרים מהמצודה, ובמשך הלילה הצליחו לחדור במספר נקודות למתחם המבוצר שמעבר לשדה המוקשים החיצוני למצודה, אך נתקלו באש יעילה של מגיני המצודה, שמנעה חדירה למצודה עצמה. ב-7 ביוני הצליח ה-RAF לסייע במספר גיחות כנגד הכוח התוקף. באותו הלילה הגיעה השיירה האחרונה למצודה, בטרם הושלם המצור. צוער בשם בלק יצא מהמצודה, והצליח להעביר את השיירה, באובך כבד, עד לשערי המצודה. אך מזג האוויר סייע גם לתוקפים. בחסות האובך הכין רומל את מתקפתו האחרונה. טנקים, תותחי 88 מילימטר, ואנשי הנדסה קרבית מצוידים היטב פרצו בבוקרו של ה-8 ביוני אל מתחמי ההגנה מכל הכיוונים, אך נהדפו שוב ושוב. רומל עצמו פיקד על המתקפה מצפון, כשהוא נעזר בארטילריה מדויקת שירתה בכינון ישיר אל עבר העמדות. הלופטוואפה העניק סיוע צמוד, בפשיטה של 42 מפציצי צלילה מסוג שטוקה שפגעו בעמדת הרפואה של החטיבה. באותו הלילה פנה קניג אל אנשיו. ריצ'י, שבתחילה ביקש להחזיק מעמד עד 7 בחודש, ביקש רק עוד 48 שעות, ועל החטיבה יהיה להחזיק בעמדה רק עד 11 ביוני, ובכך יעניקו לארמייה השמינית את הזמן להתארגן. בשלב זה עמדה אספקת המים היומית לחייל על שני ליטרים. טיסת סיוע של ה-RAF, שהצניחה למצודה 170 ליטר מים, לא סייעה, שכן מים אלו שימשו במיוחד לטיפול בפצועים.

דה גול התערב מאחורי הקלעים, והודיע למטה הכללי הבריטי ב-8 ביוני ולאחר מכן שוב ושוב ואף ישירות בפני צ'רצ'יל כי יש להורות לקניג לסגת ולפרוץ את הכיתור. בימים אלו קיבלה המערכה בביר חכים כיסוי עיתונאי מקיף, ודה גול לא יכל לסבול את המחשבה כי זו תסתיים כאשר "האויב יזכה ליהנות ולראות בעבור לפני רומל בסך טור ארוך של שבויים צרפתיים"‏, וזאת על אף שהיה משוכנע כי קניג לא ייכנע לעולם, וכי אם ייקח האויב את ביר חכים, זה יקרה לאחר מות אחרון מגיניה‏‏[12].

גם ב-9 ביוני וב-10 ביוני נמשכה המתקפה, תוך שימוש בארטילריה כבדה, וביחידות קורפוס אפריקה מדיביזיית השריון ה-15 שהגיעו לתגבר את אנשי הדיביזייה הקלה ה-90, וכן בתקיפה של מאה שטוקות. המתקפות לא הצליחו לפרוץ ולהכניע את המגינים, שידעו שנסיגתם תגיע בתוך שעות ספורות, וכמעט וכילו את מלאי התחמושת שנותר להם. לאחר מתקפה זו, נוצרה הפוגה, כאשר אנשיו של רומל לא ידעו כי מלאי התחמושת במצודה אזל, למעשה. דה גול הצליח להעביר שדר טלגרפי אל קניג, בו כתב: "הגנרל קניג, דע ואמור לחייליך כי צרפת כולה נושאת עיניה אליכם וכי אתם גאוותה". יום לפני משלוח השדר, בערבו של 10 ביוני כבר סוכם עם הגנרל ריצ'י כי החטיבה הראשונה של צבא צרפת החופשית תיסוג מביר חכים בלילה שבין 10 ביוני ו-11 ביוני, וכי כוחות של הארמייה השמינית נשלחו על מנת לחבור אליה לאחר הנסיגה, ועוסקים בהקמת מחנה ובו מחסה ומים לחיילים הנסוגים.

הפריצה אל מחוץ לקווי האויב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 10 ביוני ו-11 ביוני החל מבצע הפינוי המורכב. הציוד הכבד הושמד, והגדוד ה-2 של לגיון הזרים נשלח ככוח חלוץ לחבור לחטיבה ה-7 הממונעת הבריטית במרחק של 7 קילומטרים מדרום-מערב למצודה. פינוי המוקשים על ידי פלסים לקח זמן רב, וכשעה וחצי לאחר מכן הצליחו הפלסים לפרוץ מסדרון שרוחבו 200 מטרים המוביל דרומית מערבית למצודה. פגז תאורה גרמני האיר את כוח החלוץ, והיה חשש כי תוכנית הפריצה תתגלה לגרמנים. או אז נערכה הערכת מצב נוספת, והוחלט כי כל הכוח המצוי במצודה יפרוץ דרך המסדרון, גם אם זה אינו רחב דיו. בנסיגה זו אבדו כלים רבים, אך עיקרו של הכוח הצליח להחלץ. כוחות חלוץ קטנים השמידו יחידות אויב שנקרו בדרכם של אנשי החטיבה, בלוחמת פנים אל פנים, בה איבדו הפורצים חלק מהמפקדים, שפיקדו על היחידה במשך ימי המצור. בשעה 4:00 חברו היחידות הראשונות של הצרפתים אל הבריטים במקום הקרוי ג'סר אל אריד, בו הוקם המחנה שנועד לשמש מקום מנוחה והתרעננות לאנשי היחידה. בשעה 8:00 כבר שהו במקום רוב חיילי החטיבה. במשך היום אספו פטרולים בריטים חיילים בודדים שנותקו מהיחידה במהלך הפריצה.

באותו הבוקר הורה רומל, שלא הבין כי לוחמי החטיבה הצליחו לפרוץ את הכיתור, על כיבושה של ביר חכים. במקום נמצאו אך גופותיהם של המתים, וכמה פצועים קשה שלא ניתן היה לצרפם לפריצה. מתוך 5,500 חיילים שהיו תחת פיקודו של קניג לפני הקרב, הצליחו כ-4,000 לחבור אל הבריטים. בשדה הקרב נותרו 1,109 קצינים וחיילים, הרוגים, פצועים או נעדרים. אבדות הכוח התוקף היו כ-3,000 איש‏‏‏[13].

תוצאות הקרב ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר ביר חכים, פריז

קרב ביר חכים היה משני בחשיבותו במערכת גזאלה. לאחר הקרב המשיך רומל את התקדמותו, הביס את כוחות הארמייה השמינית, וכבש את טוברוק. הסתערותו של רומל מזרחה הסתיימה רק ב-1 ביולי בקרב אל עלמיין הראשון. אין לדעת עד כמה סייעה עמידתם של אנשי החטיבה הצרפתית בביר חכים להיערכותה של הארמייה השמינית, ומה היה עולה בגורל מתקפתו של רומל לו היו נכנעים או נסוגים עם תחילת המצור. עם כל זאת, נתפס הקרב כעמידת גבורה הרואית של חיילי צרפת, שהובסו בצורה כה משפילה ביוני 1940, והשיבו מעט מכבודם. גם צ'רצ'יל נאלץ להודות כי "הצרפתים החופשים פונו מביר חכים אחרי קרב מגן נאה מאוד" ‏‏‏[14].

לאחר נפילת המצודה נותרו כ-500 שבויים בידי הגרמנים ‏‏‏[15]. רדיו ברלין הודיע כי שבויים אלו (בחלקם לוחמים כהי עור ממושבות צרפת, שנחשבו על ידי הגרמנים ל"תת אדם") אינם חייליו של צבא סדיר, ולפיכך יוצאו להורג. רק איומו של דה גול, כי בעתיד יוציא להורג את השבויים הגרמנים שיפלו לידיו, הביא להודעה כי חיילי צבא צרפת החופשית יקבלו יחס של חיילי צבא סדיר, וינהגו בהם לפי דיני המלחמה ‏‏‏[16].

מפקד החטיבה, פייר קניג, המשיך בלחימה, ושימש בתפקידים שונים בצבא, ואף כשר ההגנה הצרפתי. לאחר מותו, בשנת 1984, הכריז עליו פרנסואה מיטראן כ"מרשל של צרפת".

בשנת 1948 שונה שמו של גשר פסי (pont de Passy) בפריז ל"גשר ביר חכים"‏‏‏[17]. במקום גם תחנת מטרו הנקראת "תחנת ביר חכים".

אישים ידועים במערכת ביר חכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרבות ביר חכים לחמו מספר אישים ידועים, שלאחר מכן נשאו במשרות רמות בארצם, או ששמם נודע בשל לחימתם. בהם האישים הבאים:

  • פייר קניג - איש לגיון הזרים, שהשתתף בקרב, היה לאחר מכן לשר ההגנה הצרפתי, ושימש כראש ממשלת צרפת תחת הנשיא ז'ורז' פומפידו בין 1972 ל-1974.
  • סוזן טרוורס הייתה האישה הראשונה ששירתה בלגיון הזרים הצרפתי. בזמן הקרב שימשה כנהגת, אך גם הייתה מאהבתו של קניג, שלאחר המלחמה, כששימש כשר ההגנה הצרפתי, העניק לה את עיטור "צלב המלחמה"‏‏‏[18].
  • אדמירל וולטר קואן הבריטי, איש המבצעים המיוחדים, היה אחד החיילים הוותיקים ביותר שלחמו במלחמה. יליד 1871 הגיע לאזור ביר חכים עם חיילי הגדוד ההודי, לאחר שיחידת הקומנדו שלו התפרקה. ב-27 במאי נפל בשבי, לאחר שהסתער על טנק איטלקי כשהוא חמוש באקדח בלבד. הוא שוחרר מהשבי ב-1943 והספיק עוד ללחום במערכה האיטלקית בשנת 1944.
  • דימיטרי אמילאחוורי הנסיך הגאורגי, איש לגיון הזרים, היה לאחד מסמלי ההתנגדות וצרפת החופשית. אמילאחווארי נהרג כחצי שנה לאחר קרב ביר חכים, בקרב אל-עלמיין השני. ב-1955 העניק לו שארל דה גול את אות לגיון הכבוד.
  • אביגדור מירקין - היה הקצין היהודי הבכיר ביותר בצבא צרפת החופשית. לאחר קרב ביר חכים נלחם באיטליה ובצרפת. בנובמבר 1944 נהרג בצרפת לאחר שעלה על מוקש.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שארל דה גול, המאבק לחירות, כרך ראשון - אל הדגל, תל אביב, הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 268‏
  2. ^ ‏צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "ציר הגורל", הוצאת עם הספר, תשכ"א, עמ' 304‏
  3. ^ ‏דה גול, 265‏
  4. ^ ‏E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 272‏
  5. ^ ‏לשם המקום יש גרסאות שונות. רומל קורא למקום גות-אל-אואלב, מקורות אחרים קוראים לו גות-אל-סקראב, ויש המכנים אותו דהר-אל-אסלאק, וראו יאנג, 187‏
  6. ^ ‏צ'ר'ציל, 308‏
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 ‏דה גול, 267‏
  8. ^ ‏פיטר יאנג, מלחמת העולם, 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1975, עמ' 186‏
  9. ^ ‏התאור, מפי ז'אק מורדל, מופיע אצל באואר, 274‏
  10. ^ יוסף לפיד, אנשים חשובים מאוד עמ' 52, הוצאת מסדה, 1963
  11. ^ ‏מובא אצל יאנג, 186‏
  12. ^ ‏דה גול, 268‏
  13. ^ ‏דה גול, 269‏
  14. ^ ‏צ'רצ'יל 308‏
  15. ^ ‏באואר, 274‏
  16. ^ ‏דה גול, 309‏
  17. ^ אתר "גשרי פריז"
  18. ^ העלמה מהלגיון, באתר הארץ‏‏
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg