קרב בית זכריה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מרד החשמונאים
עימות: קרב בית זכריה
תאריך התחלה: 162 לפנה"ס
משך הקרב: שגיאת תאריך: יחידה:תאריך:24: Unexpected format
קרב לפני: מסעות עונשין של המורדים ברחבי ארץ ישראל
קרב אחרי: קרב כפר שלמא
מקום: בסמוך לבית זכריה, ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון סלאוקי
הצדדים הלוחמים
מורדים חשמונאים  האימפריה הסלאוקית 
מפקדים
יהודה המכבי  ליסיאס 

קרב בית זכריה הוא קרב שהתחולל ככל הנראה בשנת 162 לפנה"ס‏‏‏[1] בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי, לבין צבא סלאוקי בפיקוד ליסיאס. היה זה הקרב הראשון אליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות, בהן גם פילים. הקרב הסתיים בתבוסת המורדים.

הקרב זכור גם במעשה הגבורה של אלעזר החורני שהקריב עצמו תחת הפיל שדקר למוות. במלחמת השחרור נערך באזור זה קרב ג' בשבט (ב-14.1.48).

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז פרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס ומות מתתיהו הכהן ב-166 לפנה"ס ניהל יהודה המכבי שורה של קרבות מוצלחים מול הצבא הסלאוקי, החל ממערכת בית חורון, אמאוס ובית צור וכלה במסעות בגלעד, בשומרון, בגליל המערבי, בשפלה ובאדום. בחודש כסלו של שנת 164 לפנה"ס השתלט יהודה המכבי על ירושלים, טיהר את המקדש, חנך אותו, חידש בו את העבודה והתפנה, יחד עם שאר אחיו, להמשך מימוש מטרות המרידה: מאבק ביוונות ובהתיוונות. בינתיים מת אנטיוכוס הרביעי אפיפנס במהלך מסע צבאי במזרח, ותחתיו עלה היורש בן ה-9, אנטיוכוס החמישי, אאופטור. הלה שלט בממלכתו באמצעות המצביא המהולל ליסיאס, אלא שהסתבר כי ממש לפני מותו מינה אנטיוכוס הרביעי את פיליפוס לעוצר הממלכה ולחונך-אומן של בנו, ואף נתן בידיו את הכתר, את גלימת המלכות ואת טבעת המלך. נוצר איפוא מצב מאוד מסובך ומורכב של מלך-ינוקא ושני עוצרי ממלכה, האחד בפועל והשני בפוטנציה. פיליפוס ניהל מלחמות במזרח, ואמור היה לשוב לאנטיוכיה באמצע הקיץ. תאריך זה היה ראש וראשון לשיקולי ליסיאס באשר למשך ניהול המערכה ביהודה: הוא רצה להספיק לשוב לאנטיוכיה לפני פיליפוס.

הסורים נזעקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה המכבי ניהל פעולת מצור כדי לפרוץ אל מצודת החקרה, המעוז ההלניסטי הסמוך למקדש, ששימש הסמל האחרון באזור יהודה של השלטון הסלאוקי. חיל המצב שהיה במבצר ותושביו הזעיקו את הצבא הסלאוקי. הכוח הסורי-הלניסטי הגיח מצפון, ביצע תפנית מזרחה, ומכיוון דרום מערב לירושלים הצפין לעבר בית לחם כדי להלום במורדים. יהודה גייס את כוחותיו והתארגן לירידה מירושלים כדי להתעמת עם הצבא הסורי. המערכה נקראת בשם המערכה השנייה בבית צור, או קרב בית זכריה, והיא אירעה בין חברון לירושלים, כשהמרחק בין שני המקומות הללו הוא כ-10 קילומטרים.

ליסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה, כשאחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה, לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה. בית צור אמורה הייתה מבחינת המורדים לעכב, אם לא לחסום בכלל, את מהלכיו של ליסיאס בדרכו לירושלים. לליסיאס, כאמור, אצה הדרך לסיים את המערכה במהירות יחסית. גורם נוסף שזירז את מהלכיו של ליסיאס היה, שבשעה שהחלה המיתקפה על בית צור התנהלה סביב החקרה, כאמור, מלחמת מצור ביוזמת יהודה המקבי. למרות יתרון הכוח הסורי-סלאוקי, נאלץ ליסיאס להתעכב שבעה שבועות יקרים כדי לסיים את משימתו בהבקעת חומות בית צור או בהכנעת העיר ברעב ובצמא.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור זה סימן את ראשית מפלת המורדים מול צבאות המלך וליסיאס. יהודה המכבי נסוג עם שארית כוחותיו למעוזו הישן שבהרי גופנה. והצבא הסלאוקי מתפנה לסיים את המצור על בית-צור ולטהר את קיני המורדים מהאזורים הצפוניים והדרומיים של ירושלים.

המצור על המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית-צור נכנעה לסלאוקים, בעיקר על שום העדר אספקת המזון אליה, לאחר שהסלאוקים חסמו את כל המעברים לעיר. נוסף על כך, אותה שנה הייתה שנת שמיטה שגרמה מחסור נורא ביבולים בכלל. הסלאוקים הפקידו חיל מצב בבית-צור והתפנו לצור על ירושלים. סביב ירושלים נבנה דייק, כלומר מיגבהות של עפר כבוש לסמל את טבעת המצור ולהעמיד שם את כלי הטיווח הארטילריים. הללו כללו "חישבונות (מגדלי מצור) ויורי אש (חיצים בוערים) ורוגמי אבנים (בליסטראות) ועקרבים (קשתות בצורת עקרב - סקורפיון) לירוא חיצים וקלעים"‏[2].

בעיצומה של המערכה, כאשר נצורי המקדש הירושלמי כמעט נספו ברעב, הוסר לפתע המצור. היה זה בעקבות שמועות שהגיעו לליסיאס בדבר פיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס החמישי, ששב לאנטיוכיה משדות הקרב מול פרס ומדי בראש צבאותיו, כשהוא מתכונן להשתלט על הממלכה הסלאוקית. ליסיאס העדיף לשמור מידע זה לעצמו, מחשש לתגובה בלתי צפויה של הצבאות ביהודה, ועל כן הכריז כי עייפו מהמלחמה ונשחקו ומעדיפים, תחת המשך מתיש של המצור, להגיע להסכם עם המורדים, שעיקרו: מימוש הפריבילגיה הישנה של הזכות לחיות על פי חוקי האבות, שמשמעה אוטונומיה, לפחות דתית-פולחנית, ומתוך כך יישמט הבסיס להתפרצות המרד וכעת – להמשכו.

המורדים נתנו את הסכמתם לכך, אך טרם עזב המלך את המקום ציווה להרוס את החומה סביב הר ציון, "ויסע בחיפזון וישב לאנטיוכיה וימצא את פיליפוס מושל העיר ויילחם בו ויקח את העיר בתוקף"‏[3].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד' גרא, קרב בית זכריה בראי ספרות יוון, א' אופנהיימר, י' גפני, ד' וקוורץ (עורכים), היהודים בעולם ההלניסטי והרומי: מחקרים לזכרו של מנחם שטרן, ירושלים תשנ"ו, עמ' 25-53
  • בצלאל בר- כוכבא, קרב בית זכריה, ציון לט, 1974 (תשלד), עמ' 157-182

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏קיימת מחלוקת במקורות לגבי התאריך המדויק. לניתוח ראו Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus‏, Cambridge university press, 1989, pp 543-551; תאריך אלטרנטיבי שנת 163 לפנה"ס ללא ניתוח ראו דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, ע"מ 717
  2. ^ מקבים א, פרק ו, פסוק 51.
  3. ^ מקבים א, פרק ו, פסוק 63.
קרבות מרד החשמונאים
שנה לפנה"ס 166 166 165 164 162 162 161 161
אתר הקרב מעלה לבונה בית חורון אמאוס בית צור בית זכריה כפר שלמא חדשה אלעשה