קרב דנייפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קרב דנייפר
מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Crossing the Dnieper.gif
חיילים סובייטים במהלך מעבר
תאריך התחלה: 26 באוגוסט 1943
תאריך סיום: 23 בדצמבר 1943
משך הסכסוך: 17 שבועות ויום
מקום: גדות נהר דנייפר
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים

ורמאכט, הצבא הרומני

מפקדים
כוחות
2,650,000 חיילים, 51,300 תותחים, 2400 טנקים, 2850 מטוסים  1,250 אלף חיילים,12600 תותחים, 2100 טנקים, 2000 מטוסים 
אבידות
416 אלף הרוגים 1300 אלף פצועים  עד כ-400 אלף הרוגים ועד מיליון פצועים 
ממורכז


קרב דנייפר הוא כינוי למערכה צבאית שהתרחשה במהלך המחצית השנייה של שנת 1943. במהלכה הצבא האדום חצה את נהר הדנייפר ושחרר חלק משמעותי של אוקראינה הסובייטית כולל עיר קייב. במערכת השתתפו כ-4 מיליון חיילים ולצבא האדום הייתה עדיפות מספרית בכוח אדם וציוד קרבי כבד.

המערכה כללה מספר מבצעים:

  • מתקפה סובייטית במרחב פולטבה-צ'רניגוב (26 באוגוסט - 30 בספטמבר 1943) במהלה הצבא האדום הגיעה לגדה המזרחית של הנהר.
  • מצבע הדנייפר התחתון - (26 בספטמבר- 20 בדצמבר 1943) במהלכה הצבא האדום חצא את הנהר החלק הדרומי והתבסס על הגדה המערבית
  • מבצע הצנחה "דנפייר" (ספטמבר 1943) במהלכה בוצע צניחה של אלפי צנחנים, אך המצבע נכשל
  • קרבות בסביבות העיר קייב (3 בנובמבר-23 בדצמבר 1943 במהלכם העיר שוחררה מכיבוש הנאצי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב קורסק לוורמאכט לא היה סיכוי לניצחון כולל במלחמה. האבידות היו קשות והצבא ככלל היה פחות מנוסה מאשר בתחילת המלחמה. כתוצאה מכך הגרמנים היו יכולים להגיע להצלחות טקטיות ולהתבצרות בקווי ההגנה תוך ניסיון להתיש את הצבא האדום. לקראת אוגוסט היה ברור שגרמנים לא יכולים לעצור את המתקפות הסובייטיות כל הזמן שקיימת הסכמה על ניהול המלחמה בין ברית המועצות, ארצות הברית בריטניה ומדינות תומכות נוספות. אדולף היטלר החליט לבסס את המערכה במזרח על בניית קווי ביצורים חדשים והגנת על קו הביצורים בכל מחיר.

יוסף סטלין היה נחוש להחזיר את השטחים הכבושים ובמיוחד אוקראינה בעלת פוטנציאל תעשייתי, מכרות פחם ואוכלוסייה רבה. בהתאם לכך המתקפה בדרום הייתה היעד העיקרי למתקפה.

תוכניות הגנה גרמניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 באוגוסט 1943 אדולף היטלר החליט על בניית קו הגנה "החומה המזרחית". הקו היה צריך להתחיל בצפון באזור העיר פסקוב ולהסתיים בחופי הים השחור. הכוונה הייתה להקים ביצורים גם על הגדה המערבית של הדנייפר. לאור חוסר הזמן לבנייה, חוזק קו הביצורים לא היה אחיד. בשלב ראשון נבנו ביצורים באזורים שלדעת הפיקוד הגרמני היו מתאימים לחציית הנהר על ידי הסובייטים. לאור כך שמתקפה סובייטית החלה כבר ב-26 באוגוסט רוב הביצורים לא היו מוכנים.

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך המתקפה הייתה שמתוכננת להתבצע בחזית שאורכו 1400 ק"מ רוכזו כוחות חסרי תקדים שכללו מעל 2.5 מיליון חיילים, תותחים, טנקים ומטוסים בהתאם. הפיקוד בוצע באמצעות חמישה חזיתות:

החזיתות כללו 36 ארמיות רגילות, 4 ארמיות שריון ו-5 ארמיות אוויר

מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול הצבא האדום עמדו כוחות של מספר קבוצות ארמיות של וורמאכט:

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע צ'רניגוב-פולטבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיסטוריוגרפיה סובייטית ורוסית מקובל לפצל את המצבע ל-3 מבצעים נפרדים בהתאם לחזיתות שהשתתפו בקרבות. הצבא האדום הציב למהלך זה כמיליון וחצי חיילים, 30 אלף תותחים 1200 טנקים ו-1450 מטוסים. תאום בין החזיתות היה באחריות של גאורגי ז'וקוב.

הגרמנים הציבו בחזית כ-700 אלף חיילים, 7200 תותחים 1200 טנקים וכ-900 מטוסים.

המתקפה הסובייטית החלה ב-26 באוגוסט. למרות עדיפות מספרית ברורה לא הייתה התקדמות מהירה. הקרבות התנהלו סביב כל כפר. עד ל-31 באוגוסט כוחות חזית המרכז העיקריים התקדמו בכ-20-25 ק"מ אך לא הצליחו לפרוץ קדימה. לעומת זאת, הארמייה ה-60 הסובייטית שתקפה בכיוון המשני הצליחה לפרוץ את קווי ההגנה של הגרמנים ולקראת 31 באוגוסט להתקדם 60 ק"מ בחזית של כ-100 ק"מ. קונסטנטין רוקוסובסקי הגיע למקום, ביצע ארגון מחדש של כוחות החזית תוך הפניית תגבורות למקום הפריצה. כתוצאה מכך, חזית ההגנה של הארמייה ה-2 הגרמנית קרסה והצבא האדום החל בהתקדמות בקצב של 30-50 ק"מ ביום. הגרמנים שלחו תגבורות לאזור אך לאור התנופה של הצבא האדום התגבורות לא הצליחו להביא לשינוי משמעותי של המצב.

חזית וורונז' לא פעל בצורה כה מוצלחת ולקראת 31 באוגוסט התקדם ב-30 ק"מ בלבד וב-3 בספטמבר שחרר את עיר סומי. התקדמות חזית הערבה היה איטית עוד יותר.

ב-6 בספטמבר סטבקה החליטה על שינוי ארגוני של המתקפה. חזית וורונז' קיבל הנחייה להפנות את מירב המאמץ לכיוון קייב, חזית המרכז לכיוון הומל וחזית הערבה לכיוון פולטבה. כל החזיתות קיבלו תגבורות לצורך יישום המטלות החדשות.

ב-7 בספטמבר התקדמות חזית המרכז הייתה כבר 190 ק"מ, הם הגיעו לנהר דסנה וחצו אותה. חזית ורונז' החל בהתארגנות מחדש ולמעשה לא התקדם. חזית הערבה הגיעה לפרברי פולטבה וניהל קרבות קשות במטרה לשחרר את העיר. בעיר היה חיל מצב משמעותי וסביבו נבנו קווי ביצורים מתקדמים.

לאחר שלוש שבועות של קרבות היה ברור שוורמאכט לא יכול לעצור את המתקפה הסובייטית במיוחד בשטחים הפתוחים בהם עדיפות מספרית סובייטית הורגשה במיוחד. אריך פון מנשטיין ביקש 12 דיוויזיות חדשות אך עתודות גרמניות חיו דלות. ב-15 בספטמבר אדולף היטלר אישר נסיגה כללית בחלק הדרומי של החזית לכיוון הדנייפר. הנסיגה כללה את הארמייה ה-6 ה-8 וארמיות הפאנצר ה-1 וה-4. למרות כל הניסיונות הצבא האדום לא הצליח למנוע את הנסיגה המאורגנת הגרמנית והם הצליחו להעביר את כול הכוחות לגדה המערבית של הנהר. אומנם המרדף גרם לכך שגרמנים לא הצליחו לבסס את ההגנה וב-22 בספטמבר לצבא האדום היו מובלעות מוגבלות בגדה המערבית.

בסביבות העיר פולטבה נמשך קרב קשה. המתקפות הסובייטיות לא היו מוצלחות והאטו בצורה משמעותית התקדמות חזית הערבה. רק ב-25 בספטמבר העיר שוחררה וב-25 בספטמבר הצבא האדום הגיעה לשפת הנהר. לקראת סוף ספטמבר לצבא האדום כבר היו 23 מובלעות בגדה המערבית.

למרות הקשיים המבצע הסתיים בהצלחה. הצבא האדום התקדם כ-250-300 ק"מ מערבה בחזית שאורכו כ-700 ק"מ תוך חודש של קרבות. שוחררו אזורים בהם התגוררו עשרות מיליוני אזרחים. רק חזית המרכז בפיקוד של קונסטנטין רוקוסובסקי הצליחה לפרוץ את קווי ההגנה ולהביא לקריסת וורמאכט. חזיתות אחרות תקפו חזיתית ועדיפות מספרית הביא את הניצחון בטקטי. במהלך המבצע הצבא האדום איבד כ-430 אלף חיילים (הרוגים בופצועים) ווורמאכט כ-321 אלף.

צליחת הדנייפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנייפר הינו הנהר השלישית בגודלה האירופה. בחלק התחתון רוחבה מגיע ל-3 ק"מ. הגדה הימנית (המערבית) היא הגדה הגבוהה וזה מקשה על חציית הנהר מהגדה השמאלית. הפיקוד הסובייטי החליט לא לבצע הכנות מעמיקות לחציית הנהר ולא לתת לגרמנים לבסס את העמדות. הוחלט על צליחה מהירה בחזית של כ-300 ק"מ. החלטה זו לא נתנה לגרמנים זמן להכנת קווי ההגנה אך גרמה לצבא האדום אבידות רבות במבצע.

בסוף ספטמבר בגדה המערבית כבר היו 23 מובלעות באורך של עד 10 ק"מ ובעומק של 1-2 ק"מ כל אחד. מובלעות אלו היו אמורות ליהות ראש גשר למתקות גדולות עתידיות. העברת כוחות למובלעות הייתה קשה מאוד. לקראת תחילת אוקטובר דיוויזיות שהיו ממוקמות במובלעות איבדו עד שליש מכוח האדם. למרות הכול הסובייטים הצליחו להחזיק את המובלעות ואף להרחיב אותם. העברות תגבורות נמשכה ללא הספקה והיה ניתן לצבור את הכוחות למתקפה. חשוב היה גם שיחידות גרמניות שלחמו נגד במובלעות התייפו פיזית ומנטאלית, איבדו חלק גדול מהסגל ולוורמאכט לא היה יכולת של ממש להביא לאזור יחידות טריות ומנוסות בלחימה.

מבצע בדנייפר התחתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום השלב הראשון של המתקפה בחלק המרכזי של הדנייפר הצבא האדום הגיע לשפת הנהר בחזית באורך של כ-750 ק"מ. אומנם בחלק התחתון של הנהר לגרמנים היו מובלעות משמעותיות בגדה המזרחית. בהתאם לכך בסטבקה הוחלט להאיץ את המתקפה בחלק התחתון של הנהר תוך כיבוש המובלעות הגרמניות וחציית המכשול המימי. לטובת המתקפה הוקצו יחידות של חזית הערבה, החזית הדרומית ןהחזית הדרום-מערבית. לקראת תחילת המתקפה באזור רוכזו מיליון וחצי חיילים, 24500 תותחים, 1160 טנקים ו-2000 מטוסים.

הגרמנים היו מודעים למתקפה הקרבה וניסו לארגן באזור קו הגנה חזק. לצורך כך באזור הועברו תגבורות, אך היה ניתן לרכז רק כ-770 אלף חיילים, 8000 תותחים כ-800 טנקים וכ-1000 מטוסים, כחצי מהכוח הסובייטי שעמד מולם.

המתקפה החלה ב-26 בספטמבר. יחידות של החזית הדרומית התקשו להתמודד עם קו ההגנה הגרמני החזק ולאחר שבוע של קרבות התקדמו בכ-2-5 ק"מ בלבד. לעומת זאת, חזית הערבה הצליחה לכבוש את כל המובלעת הגרמנית באזור העיר קרמנצ'וג, להגיע לשפת הדנייפר ואף לחצות אותה במספר מקומות.

במהלך תחילת אוקטובר חזית הערבה וחזית הדרום-מערבית הרחיבו את המובלעות שגדה המערבית וצברו כוחות. ב-15 באוקטובר החלה מתקפה חדשה לכיוון העיר קריבוי רוג. תוך שבוע הצבא האדום התקדם בכ-100 ק"מ מערבה תוך התקרבות לפרברי קריבוי רוג ושחרור דנייפרופטרובסק ב-23 באוקטובר. בעקבות כך הייתה סכנה של ממש לכיתור ארמיית הפאנצר הראשונה ואריך פון מנשטיין העביר לאזור יחידות טריות מחלקים אחרים של החזית. הדבר איפשר לגרמנים להתחיל במתקפת נגד ואף להביא לנסיגה של הצבא האדום מזרחה.

אומנם להצלחה טקטית זו היה מחיר כבד. יחידות החזית הדרומית ב-9 באוקטובר החלו במתקפה מחודשת ופרצו את החזית הגרמנית המוחלשת. הגרמנים העבירו לאזור יחידות חדשות אך היה קושי להביא אותם תוך זמן קצר. כתוצאה מפריצת קו ההגנה הגרמני, הצבא האדום הצליח לפרוץ את מצר פרקופ ולנתק את היחידות הגרמניות והרומניות בחצי האי קרים מיתר היחידות.

במהלך נובמבר-דצמבר היו ניסיונות של הצבא האדום לשחרר פעם נוספת את קריבוי רוג ולהגיע לדנייפרופטרובסק אך ללא הצלחה וחזית התייצבה.

במהלך המבצע בוצע מתקפה בחזית של 800 ק"מ ולמרות ההצלחות לא כל המשימות בוצעו. ההצלחה הגדולה הייתה כיתור הארמייה ה-17 הגרמנית בחצי האי קרים ויצירת מובלעת גדולה בגדה המערבית.

במהלך הקרבות גרמנים איבדו כ-165 אלף הרוגים ופצועים ואבידות הצבא האדום הגיעו לכ-581 אלף (מהם 173 אלף הרוגים).

מבצע צניחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במטרה להחליש את יכולת גרמנית להגן על הגדה המערבית סטבקה החליטה על מבצע שאפתני - לבצע הצנחת כוחות בהיקף של אלפי חיילים מהאוויר. המבצע החל ב-24 בספטמבר 1943 במטרה לא לתת להגיע מובלעות סובייטיות בגדה המערבית לתגבורות גרמניות.

כוחות הצנחנים שתוכננו להשתתף במבצע כללו 10 אלף חיילים, 24 תותחים בעלי כותר 45 מ"מ וציוד נוסף. הצנחת הכוחות בוצע על ידי כמה מאות מטוסים. אומנם בהכנת המבצע היו מספר טעויות חמורות שבסופו של דבר גרמו לכישלון המבצע:

  • הוקם גיס נחתים אך מעשית הוא לא פעל וכל חטיבת צנחנים פעלה בנפרד ללא תאום בהכנות.
  • החלטה על המבצע נפלה ב-17 בספטמבר וב-19 בספטמבר התוכנית כבר הוגשה ואושרה על ידי גאורגי ז'וקוב.
  • לא היה מודיעין מתאים ולא היה ידוע על נוכחות יחידות גרמניות משמעותיות באזור הנחיתה.
  • ריכוז הכוחות בשדות תעופה הסתיים רק ב-24 בספטמבר כמה שעות לפני ההמראה.
  • לא בוצע צניחה מוקדמת של קבוצות קטנות לצורך התארגנות וביצוע מודיעין.

המטוסים החלו להמריא בערב 24 בספטמבר. עקב אי-סדר באזורי המראה במקום 500 המראות בוצעו 296 בלבד. תחת אש נגד מטוסים כבדה המטוסים איבדו את כיוון. 13 מטוסים חזרו לאזור ההמראה ללא ביצוע צניחת הכוחות, מטוס אחד ביצע צניחה אל תוך הנהר וכל הצנחנים טבעו, 230 צנחנים הוצנחו מעל כוחות הצבא האדום ומקום צניחה ממספר מטוסים לא ידוע עד היום. הצניחה בוצע כאשר מטוסים היו בגובה רב של כ-2000 מ' וטסו במהירות גבוהה. כתוצאה מכך הצנחנים התפזרו בשטח גדול. לקראת בוקר התברר שבוצע צניחה של 4575 צנחנים. הם החלו בקרבות בקבוצות קטנות וללא קשר עם המטה. לאור הכישלון צניחת הקבוצה השנייה בוטלה.

תוך מספר ימים הצנחנים התארגנו למספר קבוצות של כמה מאות לוחמים בכל קבוצה והחלו בלחימה בעורף הגרמני. בהיעדר קשר עם המטה כל קבוצה פעלה על דעת עצמה. חלק מהקבוצות הצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים המקומיים. בסופו של דבר הצנחנים הצליחו ליצור קשר עם מטה הארמייה ה-52. הם החלו בתאום מבצעי ועזרו ליחידות הארמייה לחצות את הנר במחצית נובמבר.

יוסף סטלין התייחס לכישלון תוך האשמה ברורה כלפי גאורגי ז'וקוב וניקולאי ואטוטין בכישלון. מאז המבצע הצבא האדום לא ביצע יותר מבצעי צניחה.

שחרור קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קייב המשוחררת בסתיו 1943

בחלק המרכזי של החזית היה ניסיון מתמיד להתקרב לעיר קייב ולשחררה. בסוף ספטמבר חזית וורונז' הצליחה ליצור מובלעות בגדה המערבית דרומית וצפונית מהעיר. במהלך אוקטובר היו מספר ניסיונות מתקפה מכיוון דרום אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הוחלט על העברות כוחות למובלעת הצפונית. ב-1 בנובמבר החלה מתקפה מהמובלעת הדרומית שמטרתה היה למשוך את היחידות של ורמאכט באזור. ב-3 בנובמבר החלה המתקפה הראשית מהמובלעת הצפונית. הגרמנים לא היו מוכנים למתקפה זו ותוך זמן קצר יחידות קדמיות של הצבא האדום היו בפרברי העיר. בנוסף בוצע חסימת כבישים ראשיים שמקשרים את העיר עם המערב. ב-6 בנובמבר העיר שוחררה. הנסיגה הגרמנית נעצרה רק כ-50 ק"מ מהעיר. במקביל למתקפה לשחרור קייב נערכה מתקפה חזקה בחלק התחתון של הדנייפר ולקבוצת ארמיות דרום לא היו עתודות לתגבור הכוח באזור העיר. התגבורות הגרמניות הגיעו לקראת מחצית נובמבר וגרמנים החלו במתקפת נגד במטרה להגיע לאזור הדנייפר. ההגנה הסובייטית באזור לא הייתה מאורגנת והיה קושי בהעברת אספקה לכוחות הלוחמים. תוך חודש של מתקפה חזקה גרמנים הצליחו להתקדם כ-30-40 ק"מ מזרחה אך לא הגיעו לפרברי ערי או לשפת הדנייפר. במחצית דצמבר החזית באזור התייצבה.

במהלך המתקפה שולבה יחידה צ'כוסלובקית שהוקמה מחיילים צ'כים וסלובקים שנמלטו מכיבוש הגרמני, חצו את גבול ברית המועצות בצורה לא-לגאלית ושהו במחנות מעצר לפני הקמת היחידה.

סיכום[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כל המאמצים וורמאכט לא הצליח לעצור את הצבא האדום על שפת נהר הדנייפר. הגרמנים נסוגו לאורך כל החזית. לשחרור קייב הייתה השפעה פוליטית ומוראלית חזקה. למרות ששטחים גדולים של אוקראינה עוד היו תחת כיבוש, היה ניתן לצפות שמהלך שנת 1944 הצבא האדום יגיע לגבול ברית המועצות שהיה לפני תחילת המלחמה.

המבצע בוצע תוך תאום עם יחידות הפרטיזנים שפעלו לפיצוץ מסילות רכבת והקשו מאוד על פעולות לוגיסטיות של הורמאכט והעברות כוחות ואספקה לאזורי הלחימה.

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קרב דנייפר בוויקישיתוף