קרב הירביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב הירביה
דף מספרו של מתיה פריס המתאר את קרב הירביה. במרכז מתואר הקרב מימין אביר בורח משדה הקרב ומשמאל אסירים נוצריים נלקחים לשבי במצרים
עימות: מלחמות הצלבנים
תאריך התחלה: 17 באוקטובר 1244
קרב לפני: קרב בית חאנון
קרב אחרי: כיבוש אשקלון 1244
מקום: מצפון לעזה
תוצאה: ניצחון הצבא המצרי
הצדדים הלוחמים
מצרים האיובית ושכירי חרב ח'אווריזמים  ממלכת ירושלים ובני בריתם המוסלמיים מדמשק 
מפקדים
ביברס (לא ביברס המפורסם).  וולטר הרביעי מבריין 
כוחות
לא ידוע  סה"כ בין 11,000 ל-12,000 לוחמים. מתוכם כ1000 אבירים של המסדרים הצבאיים, 300 אבירים של סניורות צלבניות ו300- אבירים של קפריסין. 700 פרשים קלים וכ 9,000 רגלים. מספר לא ברור של לוחמים מוסלמים. 
אבידות
לא ידוע  הושמד כמעט לחלוטין, מלבד 800 שבויים וכ-200 ניצולים 

קרב הירביהצרפתית: Bataille de Forbie) ידוע גם בשם קרב חירביהערבית: معركة الحربية, בצרפתית: bataille de Harbiyah), נערך ב-17 ו-18 באוקטובר 1244 בין ממלכת ירושלים ובעלי בריתה המוסלמים נגד מצרים לא רחוק מהעיר עזה ובסמוך לכפר הערבי הנטוש חירביה (הירביה) שעל אדמותיו יושב כיום הקיבוץ כרמיה. בקרב זה ניצחו המצרים, והצלבנים נחלו את תבוסתם הקשה ביותר מאז אסונם בקרב קרני חיטין ‏‏‏[1].

למפלה בקרב היו השלכות חמורות ביותר על ממלכת ירושלים שחדלה מניסיונות עתידיים לתקוף את המוסלמים או אפילו להגן באופן פעיל על גבולותיה. שני דורות אחרי המפלה הקשה בהירביה חדלה המדינה הצלבנית את קיומה וכל ארץ ישראל נפלה לידיהם של הממלוכים ממצרים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-13 נאבקה הממלכה הצלבנית על קיומה נגד אויבים מבחוץ - יורשיו של צלאח א-דין ומלחמה פנימית בין הברונים לבית איבלין לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על השליטה בממלכת ירושלים בעוד האפיפיור גרגוריוס התשיעי אינו טומן את ידו בצלחת. מצב זה דחף את ממלכת ירושלים השנייה (ידועה גם כממלכת עכו) אל עברי פי פחת, צלבנים נלחמו בצלבנים בעכו בצידון ובקפריסין ולמרות שהמדינה הצלבנית זכתה מן ההפקר לתקופה שלום ( יחסי) קצרה שנמשכה עד לשנת 1243 היא נחלשה מאד ונפרמו הקשרים המחזיקים את אושיות השלטון של המדינה. המנגנון שותק ולמדינה הצלבנית אבדה יכולת התמרון הצבאי והפוליטי. ולקדמת הבמה עלו המסדרים הצבאיים והקומונות של הערים האיטלקיות -שהיו מעין סניפים של הערים-הרפובליקות האיטלקיות, בעיקר של ונציה גנואה ופיזה.

המדינה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צאת הקיסר פרידריך השני מארץ ישראל ולאחר חתימת הסכם יפו (1229) בין הקיסר לסולטאן המצרי לבית איוב אלמלך אל כאמל נקבעו גבולות המדינה הצלבנית לאורך מישור החוף מלבנון עד ליפו ומשם במסדרון צר ולא מבוצר שחיבר אל ירושלים שהבעלות עליה חולקה בין המוסלמים והנוצרים ובית לחם. הסכם זה, שעורר בעת חתימתו מחלוקת ועד היום חלוקות הדעות על מהותו וערכו ביחד עם מערכה של תככים ועימותים בנסיכיות האיוביות הגובלות במדינה הצלבנית הבטיחו את קיום ממלכת ירושלים מבלי הצורך להתמודד עם יריב אחד.

עד לקרב הירביה הגיעו לארץ ישראל שני מסעי צלב "קטנים" מאירופה שאינם נכללים בספירה של מסעי הצלב העיקריים לארץ ישראל.

מסע הצלב של הברונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1239 יצא לארץ ישראל האציל צרפתי תיבו משאמפאן ועימו אבירים צרפתיים נוספים סה"כ 1500 אבירים מסע זה נודע גם בשם מסע הצלב של הברונים שנעלם בחולות מדרום לאשקלון בתבוסה צלבנית בקרב בית חאנון מול הצבא המצרי. מפלה נוספת למדינה הצלבנית הייתה נפילת ירושלים לידי אלמלך אל נאצר דאוד באותה שנה, כיבושה מחדש על יד סולטאן מצרים והחזרת החלק הנוצרי של ירושלים לידי הצלבנים- עובדה המוכיחה כי הלכה למעשה לא הייתה לנוכחות הצלבנים בארץ השפעה על מהלך האירועים בסביבתם. עם זאת, אקורד הסיום של המסע היה חיובי משנחתם הסכם בין תיבו משאמפאן לנסיך דמשק בו התחייבו הצלבנים לשמש כחייץ בין הסולטאן המצרי לדמשק תמורת שטחים בצפון ארץ ישראל.

מסע הצלב של ריצ'רד מקורנוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש ספטמבר 1240 עזב תיבו משמפן את הארץ ומיד הגיע מסע צלב חדש בראשות ריצ'רד מקורנוול אחיו של מלך אנגליה הנרי השלישי שנחת בחופי עכו באוקטובר של אותה שנה. ריצ'רד החל לבנות מחדש את ביצורי אשקלון שנהרסו עוד בידי צלאח א דין לאחר קרב קרני חיטין איום לא מרומז שהביא את שליט מצרים לשולחן המשא ומתן שהביא לידי הצלבנים נכסים טריטוריאליים הן בצפון הארץ כגון צפת, הר תבור ומבצר הבופור צעד שהביא את כל רצועת החוף והגליל לידי הצלבנים ובנוסף נמסרו שטחים נוספים במרכז הארץ והסכמה מצרית ניתנה לביצור מחדש של נקודות אסטרטגיות. עזיבתו של ריצ'רד מקורנוול את הארץ הציתה מחדש מלחמת האזרחים בין האבירים המקומיים לבין נציגי הקיסר פרידריך השני, שנשא את התואר של מלך ירושלים, וקרבות של ממש התחוללו בתוך העיר עכו אותם לוותה מערכה משפטית בסופה נותרה מדינת הצלבנים ללא דמות העומדת בראשה - מלך או מלכה, והשלטון היה בידי אסיפת אצילים הנשמעת ל"מפלגה" מקומית בראשות בני משפחת איבלין.

החליפות האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזרח הקרוב האיובי היה - הלכה למעשה- פדרציה של ישויות עצמאיות בראשון נסיכים שהדבק היחיד המחזיק אותם הוא ההכרה הרופפת בבכורה של הסולטאן של מצרים - ונסמכת על קרבת משפחה בין שליטי המדינות המוסלמיות. לאחר מסע הצלב של פרידריך השני התחלקה השליטה המוסלמית - על גבול ממלכת ירושלים השנייה בארץ ישראל כדלקמן:

בידי אלמלך אלכאמל שליט מצרים השליטה על החלק הדרומי של ארץ ישראל מאשקלון שבמישור החוף דרך חברון ושובך שבעבר הירדן. הנסיך האיובי אלמלך אלנאסר אל-דאוד שלט בשכם הר אפרים ועמק הירדן. אמירות דמשק נמסרה לידי אלמלך אל- אשרף. חלוקה זו שתתקיים בשינויים שונים עד תום ימי החליפת האיובית במחצית השנייה של המאה ה 13 תהייה בסיס לאין ספור עימותים ובריתות, בריתות נגד הממלאים את דפי ההיסטוריה הערבית מוסלמית.

בשנת 1238 מתו השליט האיובי של דמשק וזמן קצר לאחר מכן נפטר הסולטאן האיובי המצרי אלמלך אל כאמל והחל התהליך ההתפוררות הסופי של החליפות האיובית. הסולטאן החדש אלמלך אלעדל השני הצליח להשניא עצמו על נתיניו המצרים ועל צבאו ומערבולת חדשה של תככים ועימותים צבאיים זרקה את העולם האיובי למצב של תוהו.

לאחר סיבוב נוסף של בריתות, עימותים והפרת בריתות עלה לשלטון במצרים אלמלך אל צאלח איוב. בשנת 1244 נכרתה ברית בין הנסיכים האיובים של דמשק ועבר הירדן כנגד הסולטאן המצרי ועל מנת להבטיח את אגפם ולתגבר את צבאם, נחתם חוזה עם הצלבנים באמצעות מסדר הטמפלרים שהבטיחו להעמיד את צבאם לרשות הקואליציה המוסלמית. התמורה העיקרית בחוזה הייתה העברת עכל שטח העיר ירושלים - ובעיקר הר הבית לשלטון הצלבני.

הצבא הח'ואריזמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח המרכזי המניע תהליכים באסיה רבתי ובמזרח הקרוב היה האימפריה המונגולית של ג'ינגיס חאן שצבאה פלש לתוך בוכרה, משם לאפגניסטן ומשם נכנס לתוך איראן בין השנים 1219 ל-1223 וניפץ את האימפריה החואריזמית לרסיסים, גל כיבוש מונגולי שני ששטף את אזור מסופוטמיה הפך את הגדודים של הצבא הח'ואריזמי - חסרי המנהיג או מולדת לשכירי חרב המשכירים את כישוריהם אכזריותם וניסיונם הצבאי המרשים לכל דורש.

סולטאן מצרים, משנסגרה הברית הצלבנית-דמשקאית מולו ומשלא נמצאו בני ברית העשויים לעמוד לצידו במערכה הממשמשת ובאה פנה ושכר את חרבם של גדודי הח'ואריזמים שחנו באותה עת באזור המרכזי של נהר הפרת. שליח של השליט המצרי נפגש עם המנהיג הח'ואריזמי ברכה חאן והלה הסכים לצאת ממקום מושבו לכוון ארץ ישראל. לא ידוע מה הובטח לפושטים הח'ואריזמים תמורת חרבם אך פרופסור יהושע פראוור מציין כי ייתכן ושכרם כלל הבטחה למתן שטחים להתיישבות באזור סוריה.‏[2]

כיבוש ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הח'ואריזמי, שהופעתו במזרח התיכון נחרטה בזיכרון כותבים של התקופה כאסון וקטסטרופה, התקדמו במהירות דרך סוריה שסביבתה נבזזה אל אזור הגליל וביום 11 ביולי 1244 הופיעו מול חומות ירושלים. למרות שהח'ואריזמים לא הינו ערוכים למצור נתקפה האוכלוסייה המקומית בבהלה משהוברר כי צבאות המדינה הצלבנית ובני בריתה החדשים לא מוכנים לסטות מצעדתם לכיוון דרום ולשחרר את ירושלים מהאיום. תושבי העיר החליטו לעזוב את העיר בשעות הלילה של ה-21 באוגוסט. בדרך סבלו הפליטים מהתקפות של תושבים מקומיים אך לפתע הסתובב חלק ממחנה תושבי ירושלים וחזר על עקבותיו אל ירושלים. על פי הסיפור‏[3] הבחינו הבורחים כי דגלים נוצריים מונפים על חומות העיר ירושלים והאמינו כי צבא נוצרי כבש את העיר. הנוצרים שאיתרע מזלם וחזרו לירושלים נפלו בידי הח'ואריזמים נטבחו כולם, הכנסיות בעיר נחרבו ותשומת לב מיוחדת הוקדשה להרס כנסיית הקבר, וכנסיות נוצריות מחוץ לחומות ירושלים.

שאר הפליטים נתקלו בגדוד אחר של הצבא הח'ואריזמי באזור רמלה וכולם נטבחו מלבד 300 נוצרים שמצאו מקלט בעיר המבוצרת יפו. בין הפליטים שברחו מירושלים היו היהודים - תושבי העיר מאז כיבושה בשנת 1187 בידי צלאח א דין.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנה לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 4 באוקטובר 1244 יצא הצבא הנוצרי המאוחד מעכו לכוון עזה. הצבא כלל את האבירים הארץ ישראליים וצבאות המסדרים הצבאיים. 312 אבירים טמפלרים ועימם 324 טורקופולים, 328 אבירי מסדר ההוספיטלרים ועימם 200 טורקופולים, 400 אבירים של המסדר הטבטוני ומספר לא ידוע של אבירים מצורעים ממסדר סנט לזרוס. נתמכים על ידי מספר גדול של חיילים רגליים - בסך הכל בין 12,000 ל 11,000 לוחמים, שהיו עיקר הכוח הלוחם של המדינה הצלבנית בפיקוד העליון של גוטייה הרביעי מבריין הרוזן של יפו ואשקלון ולצידו פיליפ ממונפורט הקונטבל - (המפקד העליון) של צבא ממלכת ירושלים. הצבאות המאוחדים של הקואליציה המוסלמית נוצרית החלו להתכנס לכוון מקום מפגשם בסמוך לעיר עזה בעוד הצבא המצרי מתכנס במקום שטרם זוהה ומכונה במקורות עבאסה, גודלם המדויק של הצבאות המוסלמיים שהצטרפו לצבא הצלבני איננו ידוע במדויק. ככל הנראה אל מנסור עמד בראש כוח שמנה 2000 פרשים וכוח נוסף של צבא דמשק שגודלו איננו ידוע. כוחות עבר הירדן בפיקוד סונקור אל זהירי מנו ככל הנראה כ 2000 פרשים ממוצא בדואי. ‏‏‏[4]

מולם עמד הצבא המצרי בפיקודו של רוכן א-דין ביברס (לא ביברס המפורסם שיהפוך להיות סולטאן בשנת 1260) והיה מחוזק על יד שכירי חרב ח'ואריזמים, סדרי גודל הכוחות אינו ידוע אך הצבא המצרי היה קטן יותר במספר חייליו ממספר החיילים של הברית הצלבנית - איובית.

במועצת מלחמה באשקלון נפגשו הצלבנים עם הצבאות של שליט חומס אל מנסור - שייצג גם את שליט דמשק ושליט של עבר הירדן אלנאסר דאוד. אל מנסור הציע לבצר את העמדות של הצבא המאוחד ולהמתין מתוך תקווה כי המצרים והח'ואריזמים שקווי אספקתם היו ארוכים ובעיתיים יאלצו לסגת משדה הקרב או לחלופין שהצבא הח'ואריזמי יתקוף ראשון את קווי ההגנה וכשתישבר התקפתם יוכלו בני הברית לשבור את הצבא המצרי. הדעה הצלבנית שגרסה כי יש להביא הכרעה בשדה הקרב הפתוח היא שהכריעה.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ה17 באוקטובר נפגשו הצבאות באזור החולי שבין אשקלון לעזה ליד הכפר הקטן "הירביה" הקרוי בפי הצלבנים Forbie, היום באזור קיבוץ זיקים. בעבודת מחקר שערך איליה ברקוביץ נטען כי הקרב התחולל לצד ערוץ נחל שקמה בסמוך לקיבוץ גברעם, על פי המחקר האמור מהלך הקרב הביא את הלחימה גם לשטחי קיבוץ גברעם והעיר שדרות. הצבא הצלבני תפס את האגף הימני של שדה הקרב- הגובל בשטח הדיונות של חוף הים, במרכז ובאגף השמאלי עמדו הצבאות המוסלמיים‏[5].

הקרב החל בהתקפה צלבנית על הצבא המצרי שנמשכה עד לשעות הערב של אותו יום מבלי שהצלבנים יכולים להכריע את הקרב או לגרום לצבא המצרי לסגת. בשעות החשיכה הופסקו הקרבות וחודשו ביום המחרת עם התקפה מאסיבית של הצבא המצרי ובני בריתו. כבר בהתנגשות הראשונה נשבר מרכז המערך הנוצרי- מוסלמי במרכזו, הכוחות הדמשקאים נלחמו עד שהושמדו ברובם ואדונם - אל מנסור- ברח משדה הקטל מלווה ביתרת כוחו הצבאי כ 280 לוחמים. בשלב זה, הצבא הצלבני נותר לבדו בשדה הקרב.

מספר ‏‏‏[6] ההיסטוריון האנגלי בן התקופה מתיה פאריס בחיבורו "הכרוניקה הגדולה" (Chronica Majora)

Cquote2.svg

והם ( המצרים) תקפו משני הצדדים וההתקפה הייתה כל כך חזקה שלא יכולנו להמלט פצועים ומותשים, עדיין מוכים מהקרב של היום הקודם ברחנו משאירים להם את שדה הקרב והניצחון...

ובזכות (ישוע) המציל נשמות פחות ממאה חמקו וברחו בעוד אלו שיכלו לעמוד על רגליהם נאבקו כשהם מעודדים איש את רעהו בצלוב ומדהימים את האויב (בלחימתם) עד שנלקחנו בשבי - גורל שרבים מאיתנו הצליחו להימנע ממנו - או שנקצרו ומתו. האויבים נדהמו מכל זה ושאלו את השבויים ' האם השלכתם את חייכם מרצון אל מול סכנות המוות ומדוע?' והשבויים ענו 'אנו מעדיפים למות בקרב בעוד גופנו נפגע וזוכה לתהילה מאשר לסגת ולברוח בבושה'. אלו היו - אכן - לוחמים נהדרים

Cquote3.svg

תחת איום הצבא המצרי ממולם והח'ואריזמים באגף תקפו הצלבנים את החזית המצרית והצליחו להדוף את הממלוכים אך ההתקפה איבדה את המומנטום מול ההתנגדות הממלוכית, הח'ואריזמים הצליחו לשבור את התנגדות חיל הרגלים שנותר ללא הנהגה, האבירים שנותרו מוקפים לחמו ללא הרף ורק לאחר שעות ארוכות של לחימה נשברה התנגדותם והקרב הסתיים בתבוסה מוחלטת.

מספר האבידות של הצבא הצלבני לא ידוע במדויק, ומקורות שונים מצטטים מספרים שונים. בספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל מציין ההיסטוריון כי הוא מעריך את מספר האבירים שנהרגו בקרב ב 2000 ואת מספר החיילים הרגלים שנהרגו ב 10,000. בספר מצוין כי מכלל האבירים 50 הצליחו להמלט משדה הקרב. ובהמשך מציין הכותב כי 100 לוחמים נוספים ברחו משדה הקרב עם פיליפ ממונפורט ‏[7] בספר לא מצוין מספר הצלבנים שנלקחו בשבי.

מתיה פריס מספר ‏‏‏[8] כי מספר אצילים צלבניים נפלו בשבי ובראשם מפקד הצבא וולאטר דה בריין נפלו בשבי המצרים.

מקורות אחרים, המצוטטים בווקיפדיה האנגלית, מצביעים על מספרים שונים ומציינים כי 7,500 לוחמים צלבניים - בסך הכל נהרגו בקרב ומוסיפים כי 800 לוחמים נשבו על ידי המצרים.

בספרו "היסטוריה של הצלבנים" ("Histoire Des Croisades") מציין ז'אן רישרד (Jean Richard) את המספרים הבאים: מתוך 348 טמפלרים שיצאו לקרב 36 נותרו בחיים, מתוך 351 הוספיטלרים 26 נותרו בחיים ומתוך 400 אבירים טבטוניים 3 נותרו בחיים.

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיכומו של הקרב, הושמד הצבא הנוצרי של מדינת הצלבנים וקרב הירביה זכה ‏‏‏[9] לשם חיטין השנייה.

תוצאות קרב הירביה היו הרסניות לצלבנים כמו התבוסה בחיטין בשנת 1187 ‏‏‏[10]. כוחם הצבאי של המסדרים כמעט ונמחק וכל שנותר ממנו היו חילות מצב קטנים בערים והמבצרים הצלבניים. פיליפ ממונפורט חזר משדה הקרב עם 100 חיילים - כל שנותר מהכוח הצבאי של האצולה המקומית. במחקרו המונומנטלי על תולדות ממלכת הצלבנים מציין ההיסטוריון הבריטי סר סטיב רונצימן ‏‏‏[11] כי ממלכת ירושלים עמדה - הלכה למעשה - על פי תהום הכליה אך ניצלה מהשמדה מוחלטת מאחר שהסולטאן המצרי היה טרוד ומרוכז באויביו המיידים - הנסיך האיובי של דמשק ובני בריתו המוסלמים - ורק בזכות עובדה זו ניצלה ממלכת הצלבנים מחורבן מיידי. קונסטלציה פוליטית איסטרטגית זו לא התקיימה בימיו של צאלח א-דין שיכול היה לפעול ללא חשש מול הצלבנים.

מערכת הבריתות שהבטיחה את השלמות הטריטוריאלית אל מדינת הצלבנים נפרמה וארץ ישראל הפכה לשטח הפקר בו שוטטו גדודים ח'ואריזמים ללא הפרעה עוסקים בשוד הרס והרג.

ניצול ההצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הקרב פעלו המצרים לניצול ההצלחה ולביסוס ניצחונם. הצבא המצרי הופיע בחודש אוקטובר בפני חומות אשקלון ששוקמו זמן קצר קודם לכן אך חיל המצב ההוספיטלרי סירב להיכנע והמצרים נטשו את המצור והמשיכו צפונה ובדרכם תפסו את כל שטח יהודה ושומרון, כבשו את חברון, ירושלים, שכם כל אזור עמק הירדן בהם הוקמה אדמיניסטרציה מצרית.

סופם של הח'ואריזמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הח'ואריזמים פשטו בארץ ישראל כארבה, תחילה הופיעו מול חומות יפו ומשלא הצליחו להיכנס לעיר תחת איום לתלות את אדונה שהיה בידם המשיכו לכוון עכו וגדודיהם התפרשו בגליל ותקפו את נצרת וצפת.

מתיה פריס מצטט מאיגרת שנשלחה לאירופה[12] :

Cquote2.svg

הם (הח'ואריזמים) מתרוצצים באין מפריע כשאין איש עומד נגדם, בכובשם את הארץ ובחלקם אותה ביניהם כאילו הייתה רכושם. הם ממנים נציבים ופקידים בערי הנוצרים ובכפריהם, בקבלם מן האיכרים את היבולים ואת התשלומים שהיו רגילים לשלם לנוצרים ... ועתה אין לנוצרים של כנסיית ירושלים שום אדמה מלבד המבצרים שהם מחזיקים בקושי רב

Cquote3.svg

הנסיכים האיובים בני בריתם של הצלבנים ויוזמי המסע על מצרים לא נמלטו ללא עונש. בשנת 1245 יצא הסולטאן המצרי בראש צבא ושם מצור על דמשק שנכנעה לאחר חצי שנה של קרב עיקש. שליטה, אלמלך אצאלח איסמעיל הוגלה לבקעת הלבנון. הח'ואריזמים שקיוו לקבל את דמשק כתשלום על השתתפותם בקרב ותרומתם לניצחון נאלצו להסתפק בשטח שהיה בעבר בשליטה צלבנית ונרכש בעמל רב במסעי הצלב הקודמים.

בעוד העולם האיובי ממשיך במלחמות והח'ואריזמים משכירים את חרבם לכל דורש עמדו הצלבנים - משותקים ונעדרי כל יכולת או רצון ליוזמה - מהצד מבלי לנקוט כל פעולה לניצול התוהו.

אדון עבר הירדן אלמלך אלנאסר אלדאוד שותפם של הצלבנים בקרב הירביה, חזר וכבש את יהודה ושומרון מידי המצרים. שותפם השני, אלמלך אל מנסור תקף את המחנה העיקרי של הח'ואריזמים באביב של 1246 והביא עליהם את סופם, כאשר ראשו של מנהיגם ברכה חאן הובא בפני המנצח שישב בעיר חאלב.

כיבוש טבריה ואשקלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ של שנת 1247 יצא צבא מצרי צפונה להשלים את החשבון עם המדינה הצלבנית. טבריה הותקפה ונכבשה לאחר מצור קשה. אחריה הותקפה אשקלון והושמה תחת מצור משולב של צי מצרי בן 22 ספינות מלחמה מהים ומהיבשה גדודי פרשים. לאחר פריצה נועזת לעיר של צי צלבני מקפריסין ועכו נותרו שוב המגינים לבדם מול כוח המצור היבשתי שהביא מכונות מצור ופרץ לעיר ביום 15 באוקטובר 1247 טבח את חיל המצב הצלבני שרק מעטים ממנו הצליחו להימלט לעכו. בכך בה הקץ על אשקלון הצלבנית. ‏‏‏[13]

סיכום תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך שלוש שנים מתום קרב הירביה ותבוסתם של הכוחות הצלבנים בו נמחקו כל ההישגים של מסעי הצלב שהגיעו בעמל ומאמץ אדיר מאירופה, המדינה הצלבנית הגיע לעברי פי פחת וסכנת השמדה מרחפת על גורלה.

התבוסה בקרב הירביה שמה קץ לניסיונות ההתפשטות הנוצריים. אף שבתקופות מאוחרות אפשר היה למצוא בערים 1000 ולעתים גם 2000 אבירים ורגלים רבים, לא יצאו עוד הצלבנים להתקפות גדולות. הם הסתגרו בין חומותיהם וצפו בהרס שיטתי של מבצריהם ועריהם הבצורות על ידי המוסלמים.

בסופו של דבר, לא הייתה עוד תקומה למפעל הצלבני ורצועת החוף הנוצרית הלכה והתכווצה לאטה עד אשר גורשו אחרוני הצלבנים בשנת 1291 מאדמת ארץ ישראל.

בספרות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר רוברט הווארד, הידוע יותר בזכות ספרו קונן הברברי פרסם בשנת 1932 סיפור קצר בשם "זורעי הסערה" (The Sowers of the Thunder) ובו תיאור רומנטי של הקרב. הסיפור מתרחש בממלכת ירושלים ומתאר את הרפתקאותיו של צלבן ממוצא אירי שמולו עומד הממלוכ ביברס.

בסיפור הנושא אופי הירואי-טרגי עומד הגיבור בעל כוחות פיזיים על - טבעיים מול עולם אכזרי ואויבים חזקים ממנו. בסיפור - תערובת של עובדות היסטוריות מופיעות הדמויות העיקריות של קרב הירביה - ביברס הממלוכי, וואלטר מבריין, אל מנסור ואחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Shlomo Lotan, The Battle of La Forbie (1244) and its Aftermath - Re-examination of the Military Orders, Involvement in the Latin Kingdom of Jerusalem in the mid-Thirteenth Century, in: Ordines Militares. Yearbook for the Study of the Military Orders, Vol. 17, 2012, pp. 53-69
  • Ilya Berkovich, The Battle of Forbie and the Second Frankish Kingdom of Jerusalem, The Journal of Military History Vol. 75, No. 1, 2011, pp. 9-44
  • Ilya Berkovich, Battle of Forbie (1244): A Historical and Topographical Study, Thesis (MA), Hebrew University, Jerusalem, 2007

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Malcolm Barber. The two cities: medieval Europe, 1050-1320. Routledge, 2004. ISBN 0415174155, 9780415174152 page 367‏
  2. ^ ‏יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 297‏
  3. ^ ‏יהושע פראוור. תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל כרך ב', מוסד ביאליק תשכ"ג עמוד 298‏
  4. ^ http://www.archive.org/details/geschichtedesk00rhuoft‏
  5. ^ Ilya Berkovich, “The Battle of Forbie and the Second Frankish Kingdom of Jerusalem,” The Journal of Military History Vol. 75, No. 1 (January 2011)
  6. ^ http://www.cf.ac.uk/hisar/people/hn/MilitaryOrders/MATTHEW.html‏
  7. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 300‏
  8. ^ http://monsalvat.globalfolio.net/frglorios/glory.htm?/frglorios/ricarstvo1/tampl_matthew_paris.htm‏
  9. ^ ‏Histoire des croisades et du royaume franc de Jérusalem - René Grousset.Plon, 1934 page 417‏
  10. ^ ‏Jaroslav Folda. Crusader art in the Holy Land: from the Third Crusade to the fall of Acre, 1187-1291. Cambridge University Press, 2005 ISBN 0521835836, 9780521835831 page 172‏
  11. ^ ‏Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  12. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 301‏
  13. ^ ‏Malcolm Barber. The new knighthood: a history of the Order of the Temple Cambridge University Press, 1995 ISBN 0521558727, 9780521558723 page 147‏