קרב הרמאיון
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הפונית הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 255 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אקנומוס (256 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב דרפאנה (249 לפנה"ס) | |||||||||||||||||
| מקום | כף הרמאיון, בחוף צפון אפריקה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רומי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב הרמאיון נערך ב-255 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפונית הראשונה, בין ציי קרתגו ורומא. הקרב ניטש ליד כף הרמאיון (Hermaion; Hermaeum), כיום כף בון (Bon) בצפון אפריקה.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הניצחון בקרב הים ליד אקנומוס (256 לפנה"ס) נפתחה הדרך בפני הרומאים אל אפריקה. חיל המשלוח נחת במפרץ קרתגו, האוניות הועלו לחוף, והצבא נשלח לכבוש ולבוז את ערי הקרתגים וסביבותיהן. בעקבות אובדן הצי באקנומוס נשללה זמנית מן הקרתגים היכולת להילחם בים, ולכן הורה הסנאט להשאיר באפריקה את הקונסול מרקוס אטיליוס רגולוס (Marcus Atilius Regulus) עם כוח מספיק למשימותיו, ופקד על הקונסול השני להחזיר לרומא את הצי ואת יתר הצבא. לאחר מסע כיבוש וביזה הקים רגולוס מחנה חורף בטינטוס (Tynetos, תוניס של ימינו), סמוך לקרתגו, והועיד אותה להיות בסיס להתקפתו העתידית על העיר. בעודו מתמהמה כפו עליו הקרתגים להילחם, ובקרב במישור בגרדס (255 לפנה"ס) נחל הצבא הרומאי את אחת התבוסות המחפירות בתולדותיו. רגולוס וחמש-מאות מחייליו נפלו בשבי הקרתגים, ויתר הצבא נותר מבודד באפריקה בלא יכולת להיחלץ, משום לרשותו עמדו 40 אוניות בלבד.[1]
הקרב ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקיץ 255 לפנה"ס, עם התחדש עונת השיט, יצאו מרומא 350 אוניות מלחמה, כשמגמת פניהן חילוץ שרידי צבאו של רגולוס מאפריקה. הקרתגים, שהקימו בינתיים את ציים מחדש, התייצבו נגדם ב-200 אוניות, ובקרב שהתחולל ליד כף הרמאיון ניצחו הרומאים ואף לקחו שלל 114 אוניות על צוותן.[2]
אובדן הצי הרומאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרומאים לא האריכו את שהותם, העלו על האוניות את שארית הצבא של רגולוס ועשו דרכם חזרה לאיטליה. ליד קמרינה (Kamarine, Camarina), בחוף הדרומי של סיציליה, נקלעו לסערה עזה; מתוך 364 אוניות שרדו 80 בלבד וכ-100,000 חיילים ומלחים קיפחו את חייהם.
האסון הימי, עליו כותב פוליביוס כי "אין למצוא בהיסטוריה אסון ימי אחד גדול יותר מזה",[3] לא ריפה את ידי הרומאים. נחישותם רק נתחזקה, ובתוך חודשים אחדים הקימו צי חדש בן 220 אוניות, עליהן נוספו 80 האוניות שניצלו מן הסערה. הקרתגים, שהתעודדו מניצחונם בקרב היבשה ומאובדן הצי הרומאי, נפנו גם הם במרץ לחידוש הלחימה. הם שיגרו מיד כוח צבאי לסיציליה, והחלו בהכשרת 200 אוניות לליווי חיל משלוח חדש אל זירת הלחימה באי.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פוליביוס. היסטוריה. כרך ראשון, ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון, ירושלים, מוסד ביאליק, 1991.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]