קרב ווטרלו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב ווטרלו
Wellington at Waterloo Hillingford.jpg
עימות: מלחמות נפוליאון
תאריך התחלה: 18 ביוני 1815
קרב לפני: קרב קאטר ברה
קרב אחרי: אין
מקום: ווטרלו; כיום בשטחה של בלגיה
תוצאה: תבוסה צרפתית
הצדדים הלוחמים
Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת
Flag of Preussen 1892-1918.jpg פרוסיה
Flag of Hanover 1837-1866.svg ממלכת הנובר
Flagge Herzogtum Nassau (1806-1866).svg דוכסות נסו
Flagge Herzogtum Braunschweig.svg דוכסות בראונשווייג 
Flag of France.svg צרפת 
מפקדים
גנרל-פלדמרשל פון בליכר,
פילדמרשל ארתור ולסלי 
הקיסר נפוליאון בונפרטה, מרשל מישל נה 
כוחות
67,000 בריטים ובעלי בריתם
25-60,000 פרוסים‏‏‏[1]
73,000 צרפתים 
אבידות
15,000 בריטים וכ-7,000 פרוסים  25,000 צרפתים 
מפת הקרב
שחזור של קרב ווטרלו שנערך בשנת 2011.

קרב ווטרלו היה קרב שנערך ב-18 ביוני 1815 בווטרלו, בלגיה והיה הקרב המכריע שהביא, דה פקטו, לסיום המלחמות הנפוליאוניות. הקרב נערך בין כוחות הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון בונפרטה לבין כוחות הקואליציה האנטי צרפתית השביעית כאשר העיקריים בהם היו כוחות פרוסיה בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר ובריטניה בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, שהיה המפקד העליון של כוחות הקואליציה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב בווטרלו היה שיאה של מערכת ווטרלו, סדרה של קרבות שנערכו בין ה-15 ל-18 ביוני 1815 בין הצרפתים לבין כוחות הקואליציה השביעית. תבוסת הצרפתים הביאה לתום שלטון מאה הימים, שהיה הפרק האחרון במלחמות הנפוליאוניות.

מספר חודשים לפני הקרב הצליח נפוליאון להימלט מהאי אלבה, בו שהה במעצר, ולשוב לפיקוד על כוחות הצבא הצרפתי. כתגובה לכך, התגבשה מחדש קואליציה של מעצמות אירופה כנגד נפוליאון, שיצא למערכה כדי להנחית מכה ניצחת על אויביו. עד יוני הספיקו להתייצב מול צרפת רק כוחות בריטניה, בפיקוד ארתור ולסלי, וכוחות פרוסיה, בפיקוד גבהרד לברכט פון בליכר בן ה-72, בעוד שהכוחות האוסטרים והרוסים היו עדיין רחוקים מהזירה.

תנועתו המהירה של נפוליאון, בראש צבא הצפון, שמנה כ-126 אלף חיילים, הפתיעה את וולינגטון. בחששו כי נפוליאון ינתק אותו מנמלי התעלה החל וולינגטון לסגת מערבה מבריסל. לאמיתו של דבר, מטרתו של נפוליאון הייתה לתקוע טריז בין הבריטים לפרוסים, ונסיגתו של וולינגטון שיחקה לידיו.

לקרב ווטרלו קדמו שני קרבות נפרדים בין הצבאות: קרב קאטר ברה בין הצרפתים לבריטים אשר לא הוכרע, וקרב ליני שסתיים בניצחון צרפתי גדול על הפרוסים שספגו 34 אלף הרוגים (לעומת 11,500 הרוגים לצרפת). ואולם, פקודות מטעות מנפוליאון ב-17 ביוני לפקודו המרקיז דה גרושי, לרדוף אחרי הפרוסים עם 30,000 איש, תרמו לתבוסתו של צבא נפוליאון. גרושי, שהיה גנרל ממוצע ביותר, החל את המרדף מאוחר גם ב-17 וגם ב-18 ביוני. ב-18, כשהקורפוס הצרפתי השלישי והשישי עומדים לרשותו, נתקל גרושי בכוחות מהצבא הפרוסי ליד וואבר (Wavre). העימות הסתיים אמנם בניצחון צרפתי, אולם כוחותיו של גרושי היו חסרים מאוד בשדה הקרב העיקרי בווטרלו.

בלילה שבין ה-17 ל-18, הצטרפו הכוחות הפרוסים שנסוגו מוואבר אל הגיס של פרידריך וילהלם פון בילוב, שלא היה נוכח בליני, והחלו צועדים מערבה אל עבר ווטרלו.

לאחר התבוסה הפרוסית בליני, עמדתו של וולינגטון בקאטר ברה הפכה לבלתי ניתנת להגנה. ב-17, שהיה יום גשום, הסיג וולינגטון את כוחותיו לעמדה שנסרקה מראש בווטרלו. בליכר, שנפצע בליני, התגבר על הפיתוי לסגת מזרחה לאחר התבוסה ופקד על ראש המטה שלו, אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו, לנוע צפון מערבה כדי לחבור לוולינגטון. בכך סיכל את התוכנית הצרפתית להכות בכל אויב בנפרד, כפי שעשה נפוליאון פעמים רבות לאורך מלחמותיו.

הטקטיקה וההכנות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת קרב ווטרלו עמדה בפני וולינגטון בעיה קריטית, הצבא הצרפתי תחת פיקודו של נפוליאון היה גדול ומנוסה יותר מהצבא הבריטי. לפיכך, חיפש וולינגטון אתר בו יוכל להתמודד בצורה המיטבית מול כוח עדיף, האתר שנבחר היה רכס מוגבה על הדרך לבריסל. עמדתו של וולינגטון הייתה מוגנת מימין על ידי חוות הוגמון (בצרפתית: Hougomont), בית אבן כפרי המוקף גדר אבנים וחורשה בחסותן יכלו כוחותיו לתפוס מחסה.

וולינגטון הכיר בחשיבות חוות הוגמון כמגן מסיבי לאגפו הימני, והבין שעליו להחזיק במתחם בכל מחיר. החומה הייתה מבוצרת ובעלת פתחים קטנים, המוסתרים על ידי צמחייה, ששימשו את הבריטים כחרכי ירי. הוגמון הייתה ממוקמת בשדה פתוח כך שלחיילים הצרפתית כמעט ולא היה מחסה אל מול אש המגנים. בנוסף, חיילי אויב שטיפסו על חומת המתחם, נתקלו ברומחי החיילים הבריטים שהתבצרו במקום.

האמצע של וולינגטון היה מוגן בידי מתחם חווה מבוצר נוסף, לה האי סיינט (La Haye Sainte), בו התבצרו 400 חיילי רגלים, ואגף שמאל בידי מתחם מבוצר שלישי, פאפלוט (Papelotte), ששלט הדרך מוואבר, ממנה היו צפויים להגיע הגייסות הפרוסים.

גורם חשוב שבא לעזרתו של וולינגטון היה מזג האויר. הגשם שירד במהלך הלילה הפך את הקרקע בחלקים משדה הקרב לבוצית, הדבר האט את התקדמותם של הצרפתים ואיפשר למגינים לנתב את ההתקפה לעבר אתרים הניתנים להגנה אפקטיבית יותר.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתקפה על הוגמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש בהוגמון כנקודת עוגן לאגף הימני של הכוחות הבריטיים, הציב בפני נפוליאון בעיה טאקטית רצינית עוד בטרם שהחל הקרב. בנוסף, חוסר הידיעה על מיקומם של הכוחות הפרוסים מאז מנוסתם מליני, יומיים קודם לכן, ובנוגע למועד הגעתם אל המערכה, הציבו בפני נפוליאון לוח זמנים בעייתי בכל הקשור למועד פתיחת הקרב. תחילת המתקפה נדחתה במשך שעות בתקווה שהאדמה, שהייתה לחה מהגשם שירד במהלך הלילה הקודם, תתייבש במידה מספקת כדי לעמוד במשקלה של האלטילריה ושל שאר הכוחות הצרפתיים, אך ללא הועיל, והבוץ פגע קשות בחופש התנועה של חיל הרגלים והפרשים שהתקדמו בכבדות לעמדותיהם. כשהארטילריה הצרפתית בסופו של דבר פתחה באש על כוחותיו של וולינגטון בערך בשעה 11:35 בבוקר, הרושם הצפוי מוזער בשל האדמה הרכה שספגה את פגיעתם של רבים מפגזי התותחים הצרפתיים.

מרכיב מכריע בתוכנית הקרב הצרפתית היה ניסיון למשוך את כוחות העתודה של וולינגטון להגנת הוגומון באגפו הימני, אולם ההתקפות הצרפתיות על המתחם נהדפו, והוגומון הפכה למעשה ל"קרב בתוך קרב", אלפי חיילים צרפתים בוזבזו על התקפות שלא הניבו פרי, בזמן שרק חלק קטן מכוחות העתודה של וולינגטון הוקצו לקרב זה.

התקפת חיל הרגלים הצרפתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 1:30 בצהריים נע הגיס הראשון תחת פיקודו של ד'ארלון כנגד האגף השמאלי של וולינגטון, שהורכב ברובו מאוגדת הרגלים החמישית תחת פיקודו של גנרל תומאס פיקטון. ההתקפה זיעזעה את קווי הקואליציה ונראה היה שידם של הצרפתים על העליונה, גנרל פיקטון נהרג בשעה שהורה על מתקפת נגד, והקו הבריטי החל להתפורר.

ברגע קריטי זה הסתערו שתי חטיבות פרשים בריטיות על הצרפתים תוך שהן גורמות להם נזק כבד, ההתקפה הצרפתית נהדפה, אך במחיר נפגעים רבים בקרב הפרשים הבריטים.

התקפת הפרשים הצרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לפני ארבע אחר הצהריים, הבחין המרשל מישל נה בתנועה לאחור של כוחות הקואליציה, נה חשב בטעות כי התמרון להתארגנות מאחורי הרכס הוא נסיגה כללית, והחליט על מתקפה מהירה. עקב תבוסת כוחותיו של ד'ארלון וכוחות חיל רגלים רבים שהוקצו להתקפה חסרת התועלת על הוגמון, נותרו לנה עתודות חיל רגלים מצומצמות ביותר, ולפיכך החליט לנסות ולשבור את האמצע של וולינגטון בעזרת שימוש בחיל פרשים בלבד.

נה הורה על הסתערות של כ-5,000 קירסירים במעלה הרכס התלול וכשאלו נהדפו שלח נה 9,000 פרשים כבדים למתקפה אימתנית על כוחות הקואליציה. חיילי הרגלים של הקואליציה הגיבו באמצעות יצירת ריבוע הגנתי. חוסר היכולת של הפרשים הצרפתים להתמודד עם המערך ההגנתי של חיל הרגלים בתוספת האש הטורדנית של הארטילריה הבריטית ותקיפות-הנגד הנחרצות של גדודי הפרשים הקלים הבריטים הביאו את נה למסקנה, הבלתי נמנעת, כי שימוש בפרשים בלבד לא יביא לתוצאות מהותיות.

הגעת הכוחות הפרוסים לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 16:30 לערך הגיע הגיס הפרוסי הרביעי תחת פיקודו של הרוזן פון בילוב אל המערכה. בילוב הצעיד את כוחותיו למתקפה על האגף הימני הצרפתי המדולל מתוך כוונה לאגף את הצרפתים ולכבוש את הכפר פלנסנואה (בצרפתית: Plancenoit) שבעורפם. נפוליאון שלח את הגיס השישי הצרפתי בפיקודו של הרוזן לובאו להגן על אגפו הימני והעורף הצרפתי. תוך זמן קצר החל קרב עיקש של השליטה בכפר.

בשעות אחר הצהריים הגיע למערכה הגיס הפרוסי הראשון תחת פיקודו של הרוזן זייטן. זייטן פנה לחיזוק אגפו השמאלי של וולינגטון, שנפגע קשות בקרבות היום, תוך שהוא יוצר רצף טאקטי בין כוחותיו של וולינגטון לכוחותיו של בילוב. הכוח האנגלו-פרוסי המאוחד החל לוחץ את הכוחות הצרפתים שהיו כעת ערוכים בצורת פרסה, כשאגף שמאל בהוגמון, האמצע בלה האי סיינט ואגף ימין מגן על פלנסנואה.

התקפת המשמר הקיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התקפות רבות על הרכס בו נערכו כוחות הברית, הצליחו הצרפתים לתפוס את מתחם לה האי סיינט, תוך שהם חושפים את אגף האמצעי של וולינגטון. בשעה 19:30 החליט נפוליאון להטיל את עתודותיו האחרונות אל המערכה, ושלח את גדודי המשמר הקיסרי (המורכב מהחיילים המנוסים והמצטיינים מקרב הצבא הצרפתי) אל עבר הבריטים. התקפת המשמר הקיסרי נתקלה באש תופת של פגזים ושל קליעי חיל הרגלים הבריטי, הוכרעה לבסוף והמשמר החל לסגת באי-סדר. נסיגת המשמר עוררה גלי בהלה בקרב הצרפתים והקו הצרפתי החל להישבר. באותו הזמן החלו הגייסות הפרוסים להכריע את המגינים הצרפתים בפלנסנואה, שהחלו בנסיגה שהפכה למנוסה.

עם רדת הדימדומים, היה הקו של נפוליאון שבור לחלוטין, הארטילריה נתפסה בידי כוחות הקואליציה ורוב הצבא הצרפתי נמצא במנוסה רבתי.

התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונומנט לזכר קרב ווטרלו, בשדה הקרב

ב-22:00 לערך נפגשו וולינגטון ובליכר במטהו הנטוש של נפוליאון, למה שנחשב כסיכום הקרב. אבידות האנגלים (מתים ופצועים) הסתכמו לכדי 15,000 והפרוסים ספגו כ-7,000. לעומתם, אבידות הצרפתים היו כ-25,000 פצועים והרוגים וכ-8,000 שבויים.

כחודש לאחר התבוסה הצרפתית בווטרלו, נכנע נפוליאון והוגלה לסנט הלנה, שם בילה את שארית חייו.

וולינגטון, שעוד לפני ווטרלו נחשב למפקד בעל מוניטין, הפך ליקירה של בריטניה, ומונה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל ימי חייו. החל מסוף שנות העשרים של המאה ה-19 החל וולינגטון לעסוק בפוליטיקה מטעם המפלגה השמרנית, ואף שירת כראש ממשלה מטעמה בין השנים 1828-1830.

קרב ווטרלו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Geoffrey Wootten, Waterloo 1815: The birth of modern Europe UK, Osprey, 1992.
  • Gregory Fremont-Barnes, The Napoleonic Wars (4): The fall of the French empire 1813-1815, Oxford, UK, Osprey, 2002.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏(המספר תלוי באופן שבו סופרים, שכן הפרוסים הגיעו אחר הצהריים, וחלק מהיחידות שהגיעו לשדה הקרב לא השתתפו בלחימה בפועל)‏
קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
קרב נירווינדן | קרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידות | קרב הנילוס | קרבות בארץ ישראל | קרבות איטליה | קרב קופנהגן | קרב ההונלידן | קרב מרנגו גרנד ארמה | קרב כף פיניסטרה | קרב טרפלגר | קרב אולם | קרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגן | קרב יינה-אאורשטד | קרב אילאו | קרב היילסברג | קרב פרידלנד קרב אבנסברג | קרב אספרן-אסלינג | קרב וגראם הפלישה לרוסיה | קרב בורודינו | קרב דרזדן | קרב סמולנסק | קרב ויטוריה | קרב לייפציג קרב ווטרלו