קרב ווטרלו

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: כתוב לא טוב.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.	עריכה

קרב ווטרלו

עימות:	מלחמות נפוליאון
תאריך:	18 ביוני 1815
קרב לפני:	קרב קאטר ברה
קרב אחרי:	אין
מקום:	ווטרלו; כיום בשטחה של בלגיה
תוצאה:	תבוסה צרפתית

הצדדים הלוחמים
הממלכה המאוחדת פרוסיה ממלכת הנובר דוכסות נסו דוכסות בראונשווייג	צרפת
מפקדים
גנרל-פלדמרשל פון בליכר, פילדמרשל ארתור ולסלי	הקיסר נפוליאון בונפרטה, מרשל מישל נה
כוחות
67,000 בריטים ובעלי בריתם 25-60,000 פרוסים‏‏^[1].	73,000 צרפתים
אבידות
15,000 בריטים וכ-7,000 פרוסים	25,000 צרפתים

מפת הקרב

שחזור של קרב ווטרלו שנערך בשנת 2011.

קרב ווטרלו היה קרב שנערך ב-18 ביוני 1815 בווטרלו, בלגיה והיה הקרב האחרון והמכריע שהביא לסיום המלחמות הנפוליאוניות. הקרב נערך בין כוחות הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון בונפרטה לבין כוחות הקואליציה האנטי צרפתית השביעית כאשר העיקריים בהם היו כוחות פרוסיה בפיקודו של גבהרד לברכט פון בליכר ובריטניה בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, שהיה המפקד העליון של כוחות הקואליציה.

במהלך הקרב נהרגו או נפצעו כ-22,000 חיילים מכוחות הקואליציה (רובם בריטים) וכ-25,000 צרפתים. נפוליאון הובס, איבד את כיסאו והוגלה לסנט הלנה, שם חי את שארית חייו. ולסלי זכה לאהדה רבה בבריטניה, מונה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל חייו, ולאחר מכן אף נבחר לראש ממשלת בריטניה בשנת 1828, ושוב ב-1834.

רקע[עריכה]

הקרב היה כאמור הקרב המכריע שהתרחש בסופה של תקופת "שלטון מאה הימים", אשר הייתה הפרק האחרון במהלך המלחמות כנגד נפוליאון. מספר חודשים לפני הקרב חזר נפוליאון מגלות באי אלבה, הוא הצליח לשקם את הקיסרות שלו ולהביא את כוחות הצבא תחת פיקודו בשנית. כתגובה לכך, התגבשה מחדש קואליציה של כל מעצמות אירופה כנגד נפוליאון, אשר התארגן במהירות כדי להנחית על אויביו מכה ניצחת בטרם יספיקו להתארגן. עד יוני הספיקו להתייצב מול צרפת רק כוחות בריטניה, בפיקוד ארתור ולסלי, וכוחות פרוסיה, בפיקוד גבהרד לברכט פון בליכר בן ה-72, בעוד שהכוחות האוסטרים והרוסים היו עדיין רחוקים מהזירה.

תנועתו המהירה של נפוליאון, בראש צבא הצפון שלו שמנה 128 אלף חיילים, הפתיעה את ולינגטון. בחששו כי נפוליאון ינתק אותו מנמלי התעלה החל ולינגטון לסגת מערבה מבריסל. לאמיתו של דבר, מטרתו של נפוליאון הייתה לתקוע טריז בין הבריטים לפרוסים, ונסיגתו של ולינגטון שיחקה לידיו.

קדמו לקרב ווטרלו שני קרבות נפרדים בין הצבאות: קרב קאטרה ברא בין הצרפתים לבריטים אשר לא הוכרע, וקרב ליני אשר הסתיים בניצחון גדול של הצרפתים על הפרוסים שספגו 34 אלף הרוגים (לעומת 11,500 הרוגים לצרפת). ואולם, פקודות מטעות מנפוליאון ב-17 ביוני לפקודו המרקיז דה גרושי (Emmanuel, marquis de Grouchy), לרדוף אחרי הפרוסים עם 30,000 איש תרמו לתבוסתו של צבא נפוליאון. גרושי, שהיה גנרל ממוצע ביותר, נהג לקום מאוחר בבוקר, התחיל את המרדף מאוחר גם ב-17 וגם ב-18 ביוני. ב-18, כשהקורפוס הצרפתי השלישי והשישי עומדים לרשותו, הוא נתקל בכוחות מהצבא הפרוסי ליד ואבר (Wavre).

בלילה שבין ה-17 ל-18, הצבא הפרוסי חוזק על ידי הקורפוס ה-6 של פרידריך פון בילוב, שלא היה נוכח בליני.

לאחר התבוסה הפרוסית בליני, עמדתו של ולינגטון בקאטרה-ברא הפכה לבלתי ניתנת להגנה. ב-17, שהיה יום גשום, הסיג ולינגטון את כוחותיו לעמדה שנסרקה מראש בווטרלו. בליכר, שנפצע בעצמו בליני, גבר על הפיתוי לסגת מזרחה לאורך קווי התחבורה שלו אחרי התבוסה בליני ופקד על צבאו, בפיקודו של ראש המטה שלו, אוגוסט ניידהרדט פון גנייזנאו, לנוע צפון מערבה כדי לחבור לוולינגטון. בכך סיכל את התוכנית הצרפתית להכות בכל אויב בנפרד, כפי שעשה נפוליאון פעמים רבות לאורך מלחמותיו.

הטקטיקה וההכנות לקרב[עריכה]

בכדי לנצח בקרב בווטרלו וולינגטון היה צריך להכין תוכנית שתוביל אותו לניצחון מול נפוליאון, אך עמדה בפניו בעיה קריטית; הצבא הצרפתי שאותו הצליח לגייס נפוליאון לקראת הקרב היה גדול ומנוסה יותר מהצבא הבריטי. במשך מספר שבועות לפני הקרב וולינגטון שלח אנשים שיחקרו ויסרקו את אזור הקרב המתוכנן. וולינגטון חילק את צבאו לשני אגפים: האגף ימני שבו נמצאת חוות המבצר הוגמון, והאגף השמאלי.

וולינגטון הכיר את האזור וידע שהוא חייב להחזיק את החווה המבוצרת הוגמון בכל מחיר כדי לנצח בקרב. החומה הייתה מבוצרת ובעלת פתחים קטנים וחלונות מוסתרים על ידי צמחים, דרכם יכלו החיילים הבריטים לירות ולהתגונן כנגד האויב. הוגמון הייתה למזלו של וולינגטון ממוקמת בשדה פתוח כך שלחיילים הצרפתית שיינסו לחדור לתוך המעוז יהיה מעט מאוד חיפוי אל מול המגנים. בנוסף, חיילי אויב שיצליחו להתקרב למבצר ולטפס מעל החומות, יתקלו בחיילים עם רומחים ששמרו עליו מבפנים.

וולינגטון ניצל גם את הגאוגרפיה והאקלים באזור כדי לנצח בקרב. האנשים שהוא שלח לבדוק את האזור בדקו את האדמה במספר מקומות, והם מצאו שהתייבשות הקרקע לא אחידה בכל המקומות לכן ידע וולינגטון למקם את צבאו במקום שבו הקרקע מתייבשת מהר, בעוד שאת הצרפתים דאג להוביל דווקא למקום שהקרקע לחה מאוד ואף בוצית. ניצול גאוגרפי זה הקשה מאוד על הצרפתים בזמן הקרב בכך שהקרקע הלחה והבוצית האטה את התקדמותם וגם החלטתו של נפוליאון לדחות את התקדמותו במספר שעות כדי שהקרקע הלחה תתייבש לא הניבה פרי שכן היו דרושים לפחות מספר ימים עד להתייבשותה המספקת. ניצול גאוגרפי נוסף שאותו וולינגטון לקח בחשבון הוא שבכדי להגיע להוגמון צריך לעבור יער צפוף בעצים, כך שהתותחים הצרפתיים לא יוכלו לירות מטווח רחוק כדי להפיל את המבצר, לכן ולינגטון מיקם את תותחיו מאחורי הוגמון.

מהלך הקרב[עריכה]

ההתקפה על הוגמון[עריכה]

בווטרלו, לוולינגטון הייתה את החווה המבוצרת הוגמון (בצרפתית: Hougomont) כנקודת עוגן לאגף הימני שלו, וכמה חוות אחרות משמאלו. נפוליאון ניצב מול הבעיה הגדולה הראשונה שלו כבר לפני שהקרב החל. כיוון שלא היה בטוח לגבי מיקום הצבא הפרוסי מאז מנוסתו מליני יומיים קודם לכן, נפוליאון היה מודע לצורך להשתמש בארטילריית השדה הצרפתית. טבילת האש הזו נדחתה במשך שעות בתקווה שהאדמה, שהייתה לחה מהגשם שירד ביום הקודם תתייבש במידה מספקת כדי לעמוד במשקלם של הכוחות הצרפתיים, אך ללא הועיל. הבוץ גם פגע בהתקדמותם של חיילות הרגלים והפרשים בעת שהתקדמו בכבדות לעמדותיהם. כשהארטילריה הצרפתית בסופו של דבר פתחה באש על כוחותיו של ולינגטון בערך בשעה 11:35 בבוקר, הרושם הצפוי מוזער בשל האדמה הרכה שספגה את פגיעתם של רבים מפגזי התותחים הצרפתיים.

מרכיב מכריע בתוכנית הקרב הצרפתית היה למשוך את כוחות העתודה של ולינגטון לאגף הימני שלו כדי להגן על הוגומון, אך ההתקפות הצרפתיות על החווה לא צלחו, גם לאחר שהצליחו לחדור לחצר החווה אך נהדפו. הוגומון הפכה ל"קרב בתוך קרב" ולאורך היום מגניה הצליחו למשוך אליה אלפים של חיילים צרפתיים להתקפות שלא הניבו פרי, בזמן שרק חלק קטן מכוחות העתודה של ולינגטון נשאבו לקרב זה.

התקפת חיל הרגלים הצרפתי[עריכה]

בשעה 1:30 בצהריים הורה נפוליאון למרשל נה לשלוח את חיילי הרגלים של דרלון קדימה נגד האגף השמאלי של חלקה המרכזי של החזית של ולינגטון, ממזרח ל-La Haye Sainte. ההתקפה זיעזעה את קווי הברית כשחלקה העיקרי נספג על ידי גדודים סקוטים, כמה מוותיקי המלחמה ממלחמת חצי האי האיברי שנשארו ככוח תגבורת בווטרלו. ההתקפה הצרפתית בסופו של דבר נהדפה על ידי חיל הפרשים הבריטים וההתנפלות המפורסמת של "הסקוטים האפורים". אירוע מרשים זה עלה לפרשים במחיר כבד ויחד הם כמעט לא שיחקו תפקיד ביתר הקרבות.

התקפת הפרשים הצרפתיים[עריכה]

כשנפוליאון עזב באופן לא צפוי את שדה הקרב מוקדם אחר הצהריים, נה טעה וחשב שתמרון כוחות הברית להתארגנות מאחורי הרכס הוא נסיגה כללית. מבלי להתייעץ, הוא הורה לפרשיו הכבדים להתקדם והתקפה גדולה של מעל 5,000 קירסירים הרעימה במעלה הרכס התלול. התוקפים נהדפו פעם אחר פעם על ידי ריבועי חיילי הרגלים של הברית, האש הטורדנית של הארטילריה הבריטית בזמן שהפרשים הצרפתים נסוגו במורד הרכס כדי להתארגן מחדש, ותקיפות-הנגד הנחרצות של גדודי הפרשים הקלים הבריטים שיעילותם באותו יום באופן כללי עברה מבלי ששמו אליה לב.

התקפת המשמר הקיסרי[עריכה]

לאחר התקפות רבות מספור על הרכס בו נערכו כוחות הברית, הפרשים הצרפתים חוסלו למעשה. הפרוסים כבר תקפו את האגף הימני של הצבא הצרפתי כש-La Haye Sainte נפלה לידי הצרפתים לפנות ערב. במצב בו מרכז החזית של ולינגטון חשוף, נפוליאון הפעיל את העתודה העיקרית שלו, המשמר הקיסרי הוותיק הבלתי-מנוצח (המשמר הקיסרי הורכב מהחיילים הוותיקים והמנוסים ביותר של הצבא הצרפתי, בעלי ותק של עשרות קרבות), אשר, לאחר שצעד דרך סערה של פגזים ורסיסים, הוחרב על ידי האש הבלתי פוסקת של מטחי הרגלים הבריטים מלפנים ומהצד, שהוסתרו מבעוד מועד במארב. המשמר הקיסרי נסוג באי-סדר, ועם נסיגתו החלה בהלה בצבא הצרפתי והוא נפוץ לכל עבר.

התוצאות[עריכה]

מונומנט לזכר קרב ווטרלו, בשדה הקרב

בליל הצבא של ולינגטון כלל חיילים בריטים, גרמנים והולנדים. חלק מהם היו באיכות נמוכה מאוד (חלקם אף אהדו את נפוליאון), וברחו לפני שהקרב החל. אולם היו מספר רגימנטים זרים, שבהם בלט הלגיון הגרמני של המלך, שהגן על חוות La Haya Sainte, עד שאזלה לו התחמושת.

הצרפתים ספגו כ-26,000 הרוגים וכוחות הברית - כ-14,000.

ולינגטון ובליכר נפגשו בפונדק La Belle Alliance, שהיה מפקדתו של נפוליאון. זמן קצר לאחר התבוסה הצרפתית, נפוליאון איבד את כיסאו והוגלה לסנט הלנה, שם חי את שארית חייו. ולינגטון, שכבר לפני ווטרלו היה מפקד בעל מוניטין, הפך ליקיר בניה של בריטניה, כמי שהנחית את המכה האחרונה על נפוליאון, וזכה לתארים וכיבודים רבים. הוא היה למפקד העליון של הצבא הבריטי לכל ימי חייו, וב-1828, ושוב ב-1834, נבחר לראש ממשלת בריטניה.