קרב חדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קרב חדשה
מלחמה: מרד החשמונאים
תאריך התחלה: 161 לפנה"ס
מקום: חורבת עדסה, בהרי יהודה
תוצאה: ניצחון המורדים
הצדדים הלוחמים

מורדים

מפקדים
כוחות
2,000/3,000  כ-9,000 חיילים ויסודות מקומיים‏‏‏[1] 
אבידות
9,000 

קרב חדשה ("אדסה") התנהל בין הממלכה הסלאוקית לצבא יהודה בפיקודו של יהודה המכבי ב-161 לפנה"ס והסתיים בניצחון המכבים.

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליסיאס, שליט הממלכה הסורית-סלאוקית בפועל ואפוטרופוס המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי, הצליח לדחוק את רגליו של פיליפוס (שותפו להנהגה בממלכה) ולהביסו. דמטריוס הראשון, בנו של סלאוקוס הרביעי, ברח מרומא והגיע לטריפולי, שם הכתיר את עצמו למלך, ובעזרת הצבא שגייס והתמיכה שזכה לה בתחומי הממלכה הסלאוקית, תפס והוציא להורג את אנטיוכוס החמישי ואת ליסיאס (162 לפנה"ס)‏[2].

דמטריוס, שנודע כמלך תקיף השואף לחולל סדר בממלכתו, נעתר לטענותיה של משלחת אלקימוס, הכהן הגדול המתיוון, והמתיוונים, שטענה כי יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתיוונים ואת תומכי המלך. כתגובה, מינה דמטריוס את ניקנור למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא בקכידס, כשהמטרה הייתה לחזק את הנהגתו של אלקימוס בקרב היהודים. בואם של ניקנור ובקכידס ליהודה ועימם אלקימוס וכניסתם לירושלים חוללו מפנה דרמטי באירועים. בפעם הראשונה התפלג המחנה של מתתיהו לשתי קבוצות: הסופרים והחסידים תמכו באלקימוס, הן משום שהשתייך, בשונה ממנלאוס קודמו, לבית כהונה מקובל ורשמי, והן משום שהיהודים זכו לאוטונומיה גם דתית וגם מדינית והגיעו להישגים נאים, ועל כן סברו שאין טעם להמשיך במרד. לעומתם תמכו המכבים בכהונה ממשפחת צדוק בלבד ופקפקו בכוונותיהם של בקכידס, ניקנור ובעיקר אלקימוס. יהודה ואנשיו עזבו את ירושלים והתכוננו לבאות. אלקימוס, שבטח בסיוע הסלאוקי, החל לפגוע במתנגדיו, ובעיקר בתומכי יהודה המכבי. צעד זה גרם להתלקחות דמים בין שני המחנות. אלקימוס פנה לדמטריוס בבקשת עזרה וזה האחרון הורה לניקנור להתערב ולהפעיל נגד המורדים את צבאו.

ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום ישר לצאת למלחמה, ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב וברח. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ בכפר שלמה. בקרב זה נוצח הצבא הסלאוקי, ונסוג לחקרא שבירושלים‏[3].

היערכות הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקנור נערך עם צבאו מחדש ויצא מירושלים, וחנה בבית חורון, שם הוא קיבל תגבורת שהגיעה מסוריה. יהודה המקבי חנה בחדשה ותחת פיקודו היו 3,000 חיילים כעדות בעל מקבים א', או 2,000 חיילים לפי יוסף בן מתתיהו[4]. יהודה נמנע מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון. לכך ייתכנו מספר סיבות: בשל הקשיים הטופוגרפיים של דרך מפותלת, צרה ובמגמת עליה, מכיוון שבטח ביכולותיו ובכוחו המספרי ואולי מפני שהיה מצויד כראוי ולא חשש לתקוף את הסלאוקים בגזרה מישורית. יהודה התפלל יחד עם כוחותיו ויחד בקשו את עזרת האל, תוך כדי שימוש במודל מיתולוגי של נסי האל במקרא, ובמקרה זה הוזכרה פרשת מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' היכה באשורים הצרים. איזכור אירוע זה נועד להפיח אומץ לב בקרב הלוחמים המקבים, כפי שהתחולל בקרבות קודמים כמו באמאוס, ועל כן פנה יהודה לאלוהיו ובקש ממנו כי כמו שנפגעו הכוחות האשוריים "כן תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום" (מקבים א' ז' 42). שני הצבאות נערכו זה מול זה בשלושה עשר בחודש אדר ובעל מקבים ב' מתאר את היערכות הצבא הסלאוקי במלים אלו: "ובהיערך הצבא, והחיות (הפילים) הוצבו בצד הנכון, והפרשים נערכו באגפים ..." (טו, 20). המחקר המודרני, כדרכו במסורת היהודית, מטיל ספק בעצם נוכחות הפילים בהתמודדות הנדונה ומציע כי 'מדובר בתיאור סכמאטי של המערך ההלניסטי ההתקפי הקלאסי'.

פרוץ הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל מקבים ב' מנדב פרטים רבים יותר מאשר בעל מקבים א' בהתייחס למערכה הנדונה, וכך הוא מוסר: "ולוחמי ניקנור צעדו לקול חצוצרות ותרועת מלחמה, ואנשי יהודה לקול קריאות ותפילות אסרו את המלחמה עם האויבים, ונלחמים בידיהם ומתפללים אל האלוהים בלבותיהם" (טו, 27-25). ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב. לאחר מותו של ניקנור נפל המוראל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה. החיילים הסלאוקים השליכו מעליהם את נשקם כדי להקל על מנוסתם החפוזה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הסלאוקים הנמלטים עשו דרכם לכיוון גזר שהיה מבצר סלאוקי כשלושים ק"מ ממורד בית חורון. צבא יהודה שדלק אחריהם הסב להם אבידות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם (את הסלאוקים הנסים) ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד" (מקבים א' ז' 46). יוסף בן מתתיהו מתאר את השמדתו של צבא ניקנור, שכלל 9,000 לוחמים‏[5].

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור ועימו יד ימינו והללו הוצגו לראווה מול ירושלים, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. גם שלל רב וביזה הציג יהודה מול חומות העיר.
יום מפלתו של צבא ניקנור הונצח כחג לדורות בשם "יום ניקנור" (- מסכת תענית). הדבר נבע מעצם מעמדו הרם של ניקנור ומהעובדה שירושלים, כתוצאה מן הקרב, שוחררה סופית משיעבוד לסורים.

ארץ יהודה, כדברי המקורות המקביים, שקטה רק לזמן קצר, וזאת מכיוון שמיד מתארגן מסע צבאי סורי חדש, הוא המסע השני של בקכידס.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 ע"מ 276 בעקבות יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב, פרק ה‏‏
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 390-389, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 405-402, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 408, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 412-409, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
קרבות מרד החשמונאים
שנה לפנה"ס 166 166 165 164 162 162 161 161
אתר הקרב מעלה לבונה בית חורון אמאוס בית צור בית זכריה כפר שלמא חדשה אלעשה