קרב חדשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב חדשה
מלחמה: מרד החשמונאים
145.Judas Maccabeus before the Army of Nicanor.jpg

ציור של דורה. יהודה לפני צבא ניקנור. הפילים במערכה הזו הם פרי הדמיון של הצייר.
תאריך התחלה: 161 לפנה"ס
מקום: חורבת עדסה, בהרי יהודה
תוצאה: ניצחון המורדים
הצדדים הלוחמים

מורדים

מפקדים
כוחות

כ-9,000 חיילים ויסודות מקומיים‏‏‏[1]

3,000 ע"פ מקבים א'‏[2]

אבידות

אלפי חיילים‏[3]

?

BattleOfAdasa he.svg

קרב חדשה ("אדסה") הקרב השביעי במרד החשמונאים, התנהל ב-161 לפנה"ס בין הממלכה הסלאוקית לצבא יהודה בפיקודו של יהודה המכבי מצפון לירושלים, והסתיים בניצחון המכבים ובנפילת המצביא הסלווקי.

רקע פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליסיאס, שליט הממלכה הסורית-סלאוקית בפועל ואפוטרופוס המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי, הצליח לדחוק את רגליו של פיליפוס (שותפו להנהגה בממלכה) ולהביסו. דמטריוס הראשון, בנו של סלאוקוס הרביעי, ברח מרומא והגיע לטריפולי, שם הכתיר את עצמו למלך, ובעזרת הצבא שגייס והתמיכה שזכה לה בתחומי הממלכה הסלאוקית, תפס והוציא להורג את אנטיוכוס החמישי ואת ליסיאס (162 לפנה"ס)‏[4].

דמטריוס, שנודע כמלך תקיף השואף לחולל סדר בממלכתו, נעתר לטענותיה של משלחת אלקימוס, הכהן הגדול המתיוון, והמתיוונים, שטענה כי יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתיוונים ואת תומכי המלך. כתגובה, מינה דמטריוס את ניקנור למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא בקכידס, כשהמטרה הייתה לחזק את הנהגתו של אלקימוס בקרב היהודים. בואם של ניקנור ובקכידס ליהודה ועימם אלקימוס וכניסתם לירושלים חוללו מפנה דרמטי באירועים. בפעם הראשונה התפלג המחנה של מתתיהו לשתי קבוצות: הסופרים והחסידים תמכו באלקימוס, הן משום שהשתייך, בשונה ממנלאוס קודמו, לבית כהונה מקובל ורשמי, והן משום שהיהודים זכו לאוטונומיה גם דתית וגם מדינית והגיעו להישגים נאים, ועל כן סברו שאין טעם להמשיך במרד. לעומתם תמכו המכבים בכהונה ממשפחת צדוק בלבד ופקפקו בכוונותיהם של בקכידס, ניקנור ובעיקר אלקימוס. יהודה ואנשיו עזבו את ירושלים והתכוננו לבאות. אלקימוס, שבטח בסיוע הסלאוקי, החל לפגוע במתנגדיו, ובעיקר בתומכי יהודה המכבי. צעד זה גרם להתלקחות דמים בין שני המחנות. אלקימוס פנה לדמטריוס בבקשת עזרה וזה האחרון הורה לניקנור להתערב ולהפעיל נגד המורדים את צבאו.

ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום ישר לצאת למלחמה, ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב וברח. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ בכפר שלמה. בקרב זה נוצח הצבא הסלאוקי, ונסוג לחקרא שבירושלים‏[5].

ניצחונו של יהודה הבהיר לניקנור כי המרחב שמצפון לירושלים נתון לשליטתו של יהודה וכי הוא נתון בסכנת מצור. ניקנור איים על הכהנים בהחרבת המקדש, אך יהודה לא סר למרותם. על פי בר כוכבא ניקנור התכוון לקחת את בית המקדש כבן ערובה, האיום נועד למנוע מהחשמונאים מלהסתער על ירושלים ולנסות לכבוש אותה. והסכנה אכן מנעה מיהודה להטיל מצור על החקרא, והעדיף להמתין לו לרגע שיצא מהעיר.

פיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניקנור, בכיר בצבא הסלאוקי מונה למושל צבאי ואזרחי (סטרטגוס). מקום מושבו היה עם כוחות הסלאוקיים ששהו במצודת החקרא. בקרבות הקודמים היו לו הישגים מעורבים, בכפר דסאו הוא ניצח כוחות חשמונאים אך נחל מפה בקרב כפר שלמא.

צבאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ספר מקבים א' הכוח החשמונאי מנה 3,000 חיילים‏[6]. ספר מקבים א' הפעם אינו מונה את מספר חיילי הסלאוקים. על פי יוספסוס הצבא הסלאוקי מנה 9,000 לוחמים (י"ב 411)‏[7], והצבא החשמונאי מנה 2,000 חיילים (י"ב 408)‏[8].

היערכות הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 161 לפנה"ס נשלחה מאנטיוכיה לכוחות הסלוקים בירושלים. ניקנור שחשש מהתקפה של יהודה על תגבורת זו שעלתה במעלה בית חורון המפותל והתלול, יצא מירושלים וקידם את התגבורת ללוותה ולהנחותה לירושלים. יהודה נמנע מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון, אלא המתין להם כאשר הם חזרו בחדשה באזור גבעון. דבר זה העיד על ביטחונו ביכולותיו ובכוחו המספרי, ואולי מפני שהיה מצויד כראוי ולא חשש לתקוף את הסלאוקים בגזרה מישורית. תחת פיקודו היו ע"פ בעל מקבים א' 3,000 חיילים, ואף 2,000 חיילים לפי יוסף בן מתתיהו[9].

על פי ספר מקבים א' יהודה התפלל יחד עם כוחותיו ויחד בקשו את עזרת האל, תוך כדי שימוש במודל מיתולוגי של נסי האל במקרא, ובמקרה זה הוזכרה פרשת מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' הכה באשורים הצרים. איזכור אירוע זה נועד להפיח אומץ לב בקרב הלוחמים המקבים, כפי שהתחולל בקרבות קודמים כמו באמאוס, ועל כן פנה יהודה לאלוהיו ובקש ממנו כי כמו שנפגעו הכוחות האשוריים "כן תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום" (מקבים א' ז' 42). שני הצבאות נערכו זה מול זה בשלושה עשר בחודש אדר[10].

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חזרתו של ניקנור לירושלים, התקיף אותו יהודה המכבי ליד חדשה מכיוון דרום, והפתיע אותו כיוון שניקנור ציפה להתקפה מצפון‏[11]. אבי יונה מעיר כי מדובר במעשה נועז, כי במקרה של כישלון, החשמונאים היו מנותקים מבסיסם ולחוצים בין צבא האויב ובסיסו שבירושלים. ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב‏[12] . לאחר מותו של ניקנור נפל המורל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה תוך שהוא משליך את ציודו.

הכוחות הסלאוקים הנמלטים עשו דרכם לכיוון גזר שהיה מבצר סלאוקי, כשלושים ק"מ ממורד בית חורון. צבא יהודה שדלק אחריהם הסב להם אבדות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם (את הסלאוקים הנסים) ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד" (מקבים א' ז' 46). יוסף בן מתתיהו בעקבות ספר מקבים א' מתאר את השמדתו של כל צבא ניקנור, שכלל 9,000 לוחמים‏[13], אך בר כוכבא מציין כי בקביעה זו של השמדה כוללת יש הפלגה מסוימת.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור ועימו יד ימינו, בשיטת הענישה הפרסית. דבר שנעשה בתגובה על התגרותו של ניקנור במקדש. הללו הוצגו לראווה מול ירושלים, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. גם שלל רב וביזה הציג יהודה מול חומות העיר. יום מפלתו של צבא ניקנור הונצח כחג לדורות בשם "יום ניקנור" (מסכת תענית). הדבר נבע מעצם מעמדו הרם של ניקנור ומהעובדה שירושלים, כתוצאה מן הקרב, שוחררה סופית משיעבוד לסורים.

ארץ יהודה, כדברי המקורות המקביים, שקטה רק לזמן קצר, וזאת מכיוון שמיד מתארגן מסע צבאי סורי חדש, הוא המסע השני של בכחידס.

זיהוי מקום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור ההר שמצפון לירושלים מצויות שלוש חורבות בשם עדסה, הנמצאות במרחק של מספר קילומטרים אחת מהשנייה, בין שכונת פסגת זאב לגבעון. איבל הציע לזהות את חדשה עם חורבה ביזנטית ליד הצטלבות כביש גבעון-א-רם עם כביש ירושלים-שכם (31°50′45″N 35°12′53″E / 31.845702°N 35.214801°E / 31.845702; 35.214801 בגובה 773 מטר), בסמוך לאזור תעשייה עטרות. וויבינג הגרמני הציע לזהות את חדשה עם החורבה שבדרך לחיזמה, מדרום-מערב לפסגת זאב ומצפון-מזרח לתל אל פול (31°49′33″N 35°14′12″E / 31.825721°N 35.236802°E / 31.825721; 35.236802 בגובה: 736 מטר). ואילו בצלאל בר כוכבא סבור שיש לזהות את חדשה עם ח' עדסה בהצטלבות ביתוניא-בידו עם הדרך מגבעון לכיוון א-רם, בסמוך מאוד לגבעון, (31°50′57″N 35°09′49″E / 31.849087°N 35.163495°E / 31.849087; 35.163495 בגובה: 759 מטר). כיוון שהוא סובר כי חורבה זו מתאימה להקשר הגאוגרפי ואומדן המרחק ב"קדמוניות"‏[14].

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב נזכר בספר מקבים א', ספר מקבים ב' ובקדמוניות של יוספוס. התיאור בספר מקבים ב' ארוך, ועל פי בר כוכבא "תיאור הקרב מסורבל, תלוש מהרקע הגאוגרפי, ואינו מכיל מלכים טקטיים. ספר מקבים ב' מספר אפילו על פילי מלחמה, בשעה שכבר לא היו לסלאוקים פילים. גם מספר החללים שמונה ספר מקבים ב' במחנה ניקנור הינו מופרז ומגיע ל35 אלף איש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מקבים א', ז' 39-50
  • יוספוס, "קדמוניות היהודים", י"ב 408-411
  • מקבים ב', ט"ו

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57-68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 189
  • בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 273-284

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 ע"מ 276 בעקבות יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב, פרק ה‏‏
  2. ^ 2,000 על פי יוספוס. על פי המחקר המודרני נראה שמספר הלוחמים היהודיים היה גבוה יותר
  3. ^ על פי ספר מקבים ב' מספר החללים היה 35 אלף. מספר שנראה על פי החוקרים מופרז לחלוטין
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 390-389, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 405-402, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  6. ^ ז' 40. מספר הנמוך לסדר הגודל של מספר חיילי יהודה באותה עת. על פי בר כוכבא אין לקבל את ההנחה מחנה המורדים היה שרוי במשבר באותה עת. (מלחמת החשמונאים עמ' 277)
  7. ^ לפי בר כוכבא מספר מתקבל על הדעת
  8. ^ על פי בר כוכבא נראה כי מספר זה הינו שיבוש טקסטואלי של ספר מקבים א'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 408, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  10. ^ בעל מקבים ב' מתאר את היערכות הצבא הסלאוקי במלים אלו: "ובהיערך הצבא, והחיות (הפילים) הוצבו בצד הנכון, והפרשים נערכו באגפים ..." (טו, 20). המחקר המודרני, מטיל ספק בעצם נוכחות הפילים בהתמודדות הנדונה, כיוון שכוח הפילים הסלווקי הושמד ערב עלייתו של דמטריוס לשלטון על ידי גניוס אוקטביוס, ולכן נראה שהתיאור היה פרי הדמיון, ומציע כי "מדובר בתיאור סכמאטי של המערך ההלניסטי ההתקפי הקלאסי ולא במידע ממשי על מהלך הקרב"
  11. ^ בעל מקבים ב' מנדב פרטים רבים יותר מאשר בעל מקבים א' בהתייחס למערכה הנדונה, וכך הוא מוסר: "ולוחמי ניקנור צעדו לקול חצוצרות ותרועת מלחמה, ואנשי יהודה לקול קריאות ותפילות אסרו את המלחמה עם האויבים, ונלחמים בידיהם ומתפללים אל האלוהים בלבותיהם" (טו, 27-25)
  12. ^ על פי בר כוכבא יהודה ניסה כבר בתחילת הקרב לפגוע בניקנור וכך לגרום למנוסה חפוזה של הכוח הסלווקי
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 412-409, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  14. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 277


קרבות מרד החשמונאים
שליט אנטיוכוס הרביעי אנטיוכוס החמישי דמטריוס הראשון
שנה לפנה"ס 166 166 165 164 162 162 161 160
אתר הקרב מעלה לבונה בית חורון אמאוס בית צור בית זכריה כפר שלמא חדשה אלעשה