קרב חלקין גול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב חלקין גול
רכב משוריין סובייטי מושמד במהלך קרב חלקין גול
עימות: מלחמות הגבול בין יפן וברית המועצות
תאריך התחלה: 11 במאי 1939
תאריך סיום: 16 בספטמבר 1939
קרב לפני: הקרב באגם חסן
קרב אחרי: אין
מקום: נהר חלקין גול, בסמוך לגבול בין מנצ'וריה ומונגוליה
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים
ברית המועצות ומונגוליה  האימפריה היפנית ומנצ'וקואו 
מפקדים
גאורגי ז'וקוב  מיצ'יטארו קומצוברה 
כוחות
57,000 חיילים, 498 טנקים, 385 מכוניות משורינות‏[1]  50,000 חיילים[דרוש מקור] 
אבידות
7,974 הרוגים, 15,251 פצועים‏[2]  61,000 הרוגים, פצועים ושבויים‏[3] 

קרב חלקין גולמונגולית Халхын гол. ביפנית ノモンハン事件 - "נומונהאן ג'יקן", תקרית נומונהאן) קרוי על שם הנהר חלחה במונגוליה (במונגולית "חלחין גול". "חלקין גול" הוא כנראה שיבוש שהתקבל בתרגום העברי), שעבר דרך שדה הקרב. הכינוי היפני, תקרית נומונהאן, מתייחס לשמו של כפר על גבול מנצ'וריה ומונגוליה. קרב זה היה המכריע במלחמה בלתי מוכרזת שבין האימפריה היפנית וברית המועצות, המכונה "מלחמת הגבול הסובייטית-יפנית" בשנת 1939. המערכה נמשכה בין 11 במאי 1939 ל-16 בספטמבר 1939, והמתקפה הסובייטית המכריעה החלה ב-20 באוגוסט 1939.

הייתה זו זירת הקרב בה התגלו לראשונה מלוא כישוריו הצבאיים של המפקד הסובייטי גיאורגי ז'וקוב, אשר הוכיח עצמו כאחד מהמפקדים הסובייטים החשובים במלחמת העולם השנייה.

השגיהם של הסובייטים בקרב הביאו לרגיעה אל מול היפנים, ולשמירת המצב עד לסיום מלחמת העולם השנייה ומבצע סערת אוגוסט בו כבשו הסובייטים את מנצ'וריה ואזורים נוספים במזרח הרחוק. השקט שנשמר בין יפן וברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה היה גורם חשוב בניצחון הסובייטים על הגרמנים, ובין היתר איפשר העברת תגבורות רעננות מהמזרח הרחוק בקרב מוסקבה בשנת 1941, תגבורות שהכריעו את הקרב לטובת הסובייטים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-30 הייתה האימפריה היפנית במהלך של השתלטות וכיבוש במזרח הרחוק. לאחר כיבוש מנצ'וקואו וקוריאה, הפנתה יפן את תשומת לבה אל הטריטוריות שהוחזקו בידי הצבא האדום. תקרית גבול קשה, שכונתה הקרב באגם חסן, אירעה ב-1938 באזור פרימוריה, לא רחוק מולדיווסטוק. בתקרית זו נהדפו לבסוף הכוחות היפנים, לאחר שהסבו לסובייטים אבידות קשות. המפקד הסובייטי ואסילי בלוכר נשפט על חוסר יכולתו בקרב והוצא להורג. היפנים הסיקו כי ביכולתם להגיע לתוצאות טריטוריאליות גם מול ברית המועצות, על הגבול שבינה ובין מנצ'וריה המוחזקת בידי היפנים.

ב-1939 הייתה מנצ'וריה מדינת בובות יפנית המכונה "מנצ'וקואו", בה שלט קיסר בובה בשם הנרי פו יי. לטענת היפנים עבר הגבול בינה ובין ברית המועצות בנהר חאלקה, הקרוי בשפה המונגולית חלקין גול, הזורם לתוך אגם בואיר נור. המונגולים, ובעלי בריתם הסוביטים טענו שהגבול עובר 16 קילומטרים מזרחה מהנהר, ליד הכפר נומונהאן.

הצבא היפני שכבש את מנצ'וריה היה קרוי צבא קוואנטונג וכלל את היחידות היפניות המשובחות ביותר בשנת 1939. עם זאת באזור מזרח מנצ'וקואו הוצב חיל מצב מהדיוויזיה ה-23 שהייתה חדשה ובלתי מנוסה, שהוצבה בעיר האילר, בפיקודו של הגנרל מיצ'יטארו קומצוברה ומספר יחידות משמר גבול וצבא של צבא מנצ'וקואו.

יחידות הצבא האדום באזור כללו את הקורפוס המיוחד ה-57 שהוצב בעמדות קדמיות, מהאזור הצבאי הטראנס-באיקלי, וקיבל עליו את האחריות להגנת הגבול בין סיביר ומנצ'וריה.

הפעולות במאי, יוני ויולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המערכה בתקרית שהתרחשה ב-11 במאי 1939. יחידת פרשים מונגולית המונה בין 70 ל-90 רוכבים, נכנסה לאזור המחלוקת בחיפוש אחר מרעה לסוסיהם. באותו היום תקפו פרשי מנצ'וקואו את המונגולים ואלו נסוגו אל מעבר לנהר חלקין גול. ב-13 במאי הכוחות המונגולים חזרו בכוח רב יותר, ואנשי מנצ'וקואו לא יכלו להניסם.

האזור היה באחריות הדיוויזיה ה-23 של צבא קוונטונג. ב-14 במאי הקולונל יאוזו אזומה הוביל את הגדוד ה-64 שהיה חלק מהדיוויזיה, אל שטח המריבה, והביא לנסיגת הפרשים המונגולים. החיילים הסובייטים והמונגולים שבו לאחר מכן לשטח המריבה וכוחותיו של אזומה שבו ותקפו אותם. הסובייטים כיתרו את הכוח של אזומה, והסבו לו מאות אבדות בהרוגים ובפצועים.

ב-27 ביוני הפציצו היפנים שדה תעופה אווירי בטמסאק בולאק במונגוליה מהאוויר. והשמידו מטוסים רבים. הסתבר כי היוזמה לתקיפה הייתה של צבא קוונטונג, ללא תיאום עם המפקדה הראשית בטוקיו, ולאחר מכן זו אסרה על תקיפות אוויריות נוספות.

ביוני הגיע לגיזרה מפקד חדש, הגנרל גאורגי ז'וקוב. במהלך יוני המשיכה הפעילות הצבאית של שני הצדדים בשני עברי הנהר ליד הכפר נומונהאן. בסוף החודש המפקד היפני המקומי, הגנרל מיצ'יטרו קומצוברה, קיבל רשות "לגרש את הפולשים". התוכנית היפנית הייתה להתקפה בשני ראשים. ארבעה גדודים של הדיוויזיה ה-23 יתקדמו אל מעבר לנהר חלקין גול, ישמידו את הכוחות הסובייטים על גבעת ביינצגן שבצידו המערבי של הנהר, ואז יפנו שמאלה ויתקדמו דרומה לגשר קוואטמה. הזרוע השנייה של המתקפה תהיה אף היא מורכבת מארבעה גדודי חיל רגלים וארטילריה, וכן שני גדודי טנקים, תתקיף את הסובייטים בעברו המזרחי של הנהר. לבסוף תיפגשנה הזרועות, תכתרנה את הכוח הסובייטי המגן, ותשמדנה אותו.

הכוח התוקף בצפון הצליח לחצות את חלקין גול, לכבוש את גבעת ביינצגן, ולאחר מכן להתקדם דרומה לאורך הגדה המערבית של הנהר. אך ז'וקוב, שצפה את האיום, יצא למתקפת נגד בכוח של 450 טנקים ומשוריינים. הכוח הרוסי המשוריין, על אף שלא היה מלווה ביחידות חיל רגלים, התקיף את היפנים משלושה כיוונים וכמעט וכיתר אותם. הכוח היפני שאספקתו הייתה תלויה בגשר אסדות אחד שנמתח אל מעבר לנהר, נאלץ לסגת ב-5 ביולי. בה בעת כוח המשימה הדרומי חצה את הנהר ב-2 ביולי, והתקדם בלילה על מנת להימנע מאש הארטילריה הסובייטית בעודו חשוף על גדת הנהר הגבוהה. נוצר מגע בין הכוח ובין הכוחות הסובייטים ובקרב שהתפתח איבדו היפנים חצי מכמות השריון שלהם, ולא הצליחו להבקיע דרך הכוחות הסובייטים בגדה המזרחית של הנהר ולהגיע לגשר קוואטמה שהיה מטרת התקיפה. הכוח הדרומי נסוג ב-9 ביולי לעמדותיו המקוריות, ומפקדו, גנרל יאצוקה, שוחרר מתפקידו.

במהלך השבועיים הבאים המשיכו הצבאות להתכתש בחזית שאורכה ארבעה קילומטרים לאורך הגדה המזרחית של נהר חלקין גול עד למקום בו הוא נשפך אל נהר הולסטן. ז'וקוב, שסבל מכך שצבאו היה מאוד רחוק ממקורות האספקה, יצר צי של 2,600 משאיות שהביאו אספקה לחייליו, בעוד שהיפנים לא הצליחו לארגן כוח ממונע שיפתור את בעיות האספקה שלהם. ב-23 ביולי היפנים תקפו שנית בכוח גדול, ושלחו את הדיוויזיות ה-64 וה-72 כנגד הרוסים המגינים על גשר קוואטמה. הארטילריה היפנית תמכה בתוקפים בהפגזה מאסיבית, שכילתה למעלה מחצי ממלאי הפגזים של הכוח היפני במהלך יומיים בלבד. ההתקפה התקדמה במעט אך לא הצליחה לשבור את קו ההגנה הסובייטי ולהגיע אל הגשר. היפנים שבו לעמדותיהם ב-25 ביולי בשל אבדות כבדות שספגו. עד עתה ספגו היפנים 5,000 אבדות אך עדיין עמדו לרשותם בגיזרה 75,000 איש, וכמה מאות מטוסים. הקרב נראה כשרוי במצב של שוויון, שאיש מהצדדים לא הצליח לשבור.

אוגוסט - מתקפת ז'וקוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיאורגי ז'וקוב (משמאל) עם מפקד הצבא המונגולי מרשל צ'וייבולסאן

היפנים נערכו מחדש, ותכננו מתקפה גדולה שלישית כנגד הסובייטים, שאמורה הייתה להתחיל ב-24 באוגוסט. הם מעולם לא הגיעו לכך. ז'וקוב אירגן כוח משוריין גדול בסדר כוח של שלוש חטיבות משוריינות (ה-4, ה-6 וה-11) ושתי חטיבות ממוכנות (ה-7 וה-8) (חטיבות ממוכנות בתקופה ההיא נשענו על שלד של שיריוניות שאליהן נלוו אנשי חיל רגלים כסיוע). כוח זה פוצל לזרוע ימנית וזרוע שמאלית. באופן כולל היו לפקודת ז'וקוב שלוש דיביזות חיל רגלים, שתי דיוויזיות שריון, ושתי חטיבות שריון נוספות, כוח כולל של כ-400 טנקים), שתי דיוויזיות חי"ר ממוכן וכוח אווירי של כ-250 מטוסי קרב ומפציצים. כן עמדו לרשותו שתי דיוויזיות פרשים מונגוליות.

צבא קוואנטונג, בניגוד לכך, כלל רק שתי דיוויזיות משורינות קלות בעת המתקפה, שנבנו על שלד הדיוויזיה ה-23 של הגנרל קומצוברה, והמטה שלהן היה בהאילר בירת חסינגן, למעלה מ-160 קילומטרים ממקום הלחימה. המודיעין היפני נכשל בהערכת כוח האויב שממולו.

ז'וקוב החליט כי זה הזמן לשבור את השוויון. הוא היקצה 50,000 חיילים סובייטים ומונגולים לשמור על הגדה המזרחית של הנהר, ואז, ב-20 באוגוסט חצה את הנהר מערבה והתקיף את כוחות העילית היפנים עם שלוש דיוויזיות חי"ר, ריכוז ארטילרי, חטיבת טנקים, ומיטב המטוסים שעמדו לרשותו. היפנים רותקו על ידי התקדמות יחידות המרכז הסובייטי, וז'וקוב פעל להקיפם משני העברים, והתקיף אותם מאחור, כשהוא מנתק את קווי האספקה והתקשורת שלהם. אל מול התקפות נגד נואשות (קצין יפני אחד שלף את חרבו והסתער בחרב שלופה על הטנקים הסובייטים המסתערים), השיג ז'וקוב תנועת מלקחיים קלאסית. כאשר שתי זרועות הכוח של ז'וקוב נפגשו בכפר נומונהאן ב-25 בחודש, הדיוויזיה ה-23 היפנית כותרה ונלכדה.

ב-26 באוגוסט התקפה יפנית שמטרתה שחרור הכיתור מסביב לדיוויזיה ה-23 נכשלה. ב-27 באוגוסט ערכה הדיוויזיה נסיון לצאת מהכיתור בעצמה, וכשלה. כאשר הנצורים סירבו להכנע, הורה ז'וקוב על הרעשתם באמצעות ארטילריה ומהאוויר. ב-31 באוגוסט תם הקרב, בהשמדתם המלאה של הכוחות היפנים. היפנים נסוגו מזרחה מהכפר נומונהאן.

בה בשעה שהשלים ז'וקוב את השמדת הדיוויזיה ה-23 התרחשו, אלפי קילומטרים מערבה משם, מאורעות חשובים. ביום המחרת, 1 בספטמבר 1939, הורה אדולף היטלר על כיבוש פולין, ובאירופה פרצה מלחמת העולם השנייה. הסובייטים כבר היו קשורים בהסכם מולוטוב ריבנטרופ שלפיו היה הצבא האדום רשאי להיכנס לפולין, לטביה ואסטוניה. ייתכן שהיה זה כתוצאה מהאפשרות להתרחב טריטוריאלית במערב, שסטלין לא הורה לז'וקוב לנצל את ההצלחה, ולהתקדם אל מעבר לקו הגבול לו טענו הסובייטים לפני הקרב. הסובייטים והיפנים חתמו על הסכם הפסקת אש ב-15 בספטמבר, שנכנס לתוקף ביום משלאחר מכן. סטלין הורה על פלישה לפולין שהחלה ב-17 בספטמבר.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכות האבדות של הצדדים אינן ודאיות. כמה מקורות טוענים כי ליפנים אבדו למעלה מ-45,000 הרוגים, וכי לסובייטים אבדו למעלה מ-17,000, בעוד שהיפנים דיווחו באופן רשמי על 8,440 הרוגים ועל 8,766 פצועים, הסובייטים טענו כי אבדו להם 9,284 הרוגים ופצועים.

על אף שהמערכה לא זכתה לפרסום ניכר במערב בעת התחוללותה, היו לה השפעות של ממש על הדרך בה התנהלה מלחמת העולם השנייה. יש הטוענים כי היה זה הקרב המכריע הראשון במלחמת העולם השנייה, על אף שהתרחש בחודשים שקדמו ליום בו "פרצה" באופן רשמי, משום שהייתה לו חשיבות בקביעת מערך מדינות הציר. תוצאות הקרב הביאו לכך ששתי מדינות הציר העיקריות, גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית, לא יוכלו לשאוף לחיבור טריטוריאלי ביניהן. התבוסה שכנעה את המטה הכללי הקיסרי בטוקיו כי הרצון של אנשי הצבא לכבוש את סיביר עד לימת באיקל, אינו אפשרי. משום כך התרכזו בכיבושים בדרום מזרח אסיה. מפנה זה הוביל ישירות אל המתקפה על פרל הארבור, שנתיים וחצי מאוחר יותר, בדצמבר 1941. היפנים לא יפנו עוד את כוחותיהם כנגד ברית המועצות. בשנת 1941 חתמו המדינות על הסכמים שהסדירו את גבולותיה של מונגוליה, והכריזו על נייטרליות הדדית. נייטרליות זו נשמרה עד מבצע סערת אוגוסט בו כבשו הסובייטים את מנצ'וריה באוגוסט 1945, בשבוע האחרון של מלחמת העולם השנייה.

היה זה הניצחון הראשון של הגנרל ז'וקוב, שהיה לאחד מגדולי המנהיגים הצבאיים של ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. ז'וקוב עצמו קודם, והועבר למחוז קייב. הנסיון הצבאי שרכשו האוגדות הסיביריות התגלה כבעל ערך בדצמבר 1941 במהלך הקרב על מוסקבה, כאשר, שוב תחת פיקודו של ז'וקוב, הועברו הדיוויזיות הרעננות מן המזרח אל הלחימה בחזית מוסקבה, והיו בעלות ערך רב בשבירת המתקפה הגרמנית ובמתקפת הנגד. ההחלטה להעביר את הדיוויזיות מחזית המזרח התקבלה על בסיס מידע שהעביר רב המרגלים ריכרד זורגה שישב בטוקיו, והבהיר לסטלין כי אין בכוונת היפנים לפתוח במתקפה נוספת במזרח הרחוק, וכי פניהם מועדות דרומה משם. בשנת 1942 תכנן ז'וקוב את תנועת המלקחיים המפורסמת שלכדה את הארמייה השישית בקרב סטלינגרד, באופן דומה מאוד לדרך הפעולה בחלקין גול. הדיוויזיות הסובייטיות רוכזו בחשאי בעברו הסובייטי של נהר הוולגה ולאחר מכן יצאו בתנועת מלקחיים מן הדרום ומן הצפון, משני עברי הכוח הגרמני שהחזיק בעיר סטלינגרד.

היפנים, על אף שהסיקו כי אין להילחם נגד ברית המועצות, לא הסיקו כל מסקנות טקטיות מן הקרב. הם המשיכו להדגיש את האומץ האישי של החייל הבודד אל מול מאסות של כוח צבאי ושריון. הבעיות שעמדו בפניהם בחלקין גול - מתקפות של חיל רגלים אל מול שריון, תטרדנה אותם במהלך כל מלחמת העולם השנייה, אל מול כוחות בריטים ואמריקנים שיתאוששו ממתקפת הפתע של סוף שנת 1941 ויצליחו לרכז כוחות גדולים אל מול חיל הרגלים היפני המחופר בעמדותיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David Glantz, When Titans clashed, p 10
  2. ^ שם
  3. ^ שם