קרב ליסה (1811)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
קרב ליסה
מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות
Battle of Lissa.jpg
קרב ליסה
תחריט מאת הנרי מֶ‏רְק על פי ציור של ג'ורג' וובסטר, 1812
תאריך התחלה: 13 במרץ 1811
מקום: ליד האי ליסה בים האדריאטי
תוצאה: ניצחון בריטי מוחץ
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
3 פריגטות,
אונייה אחת בת 22 תותחים 
6 פריגטות,
בריג אחת,
5 כלי שיט קטנים 
אבידות
45 הרוגים ו-145 פצועים  700 איש נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי, 3 אוניות טבעו 
Battle of Lissa 1811 Map.png

מהלך קרב ליסה, 1811

קרב ליסה הוא קרב ימי שהתרחש ב-13 במרץ 1811 במהלך המסע האדריאטי של המלחמות נפוליאון, בין שייטת הממלכה הבריטית לבין השייטת הצרפתית-ונציאנית. הקרב נערך בים האדריאטי ומטרתו הייתה השתלטות על הנקודות האסטרטגיות באי ליסה.

הצרפתים היו מעוניינים להשתלט על הים האדריאטי כדי לצייד את הצבא הגדל והמתפתח שלהם במחוז איליריה. לכן, שלחו במרץ 1811 כוח פלישה שהכיל 6 פריגטות, ספינות קטנות וגדוד חיילים איטלקים לאזור. כוח הפלישה הצרפתי, בפיקודו של ברנאר דאבורדייא, נתקל בקפטן ויליאם הוסט וארבע ספינותיו שהיו על האי, ושיבשה את התובלה הימית של צרפת.

בקרב שהחל מיד לאחר מכן הטביע הוסט את ספינת הדגל הצרפתית, השתלט על שתי ספינות אחרות ובנוסף פיזר את שרידיה של השייטת הצרפתית-ונציאנית. הקרב הוכתר כניצחון בריטי חשוב, בעקבות הבדלי הכוחות בין הכוחות הצרפתים והבריטים. הוסט העלה את המסר "זכרו את נלסון" בזמן שספינות המלחמה הצרפתיות נוקבו מפגזי השייטת הבריטית, תמרן את ספינת הדגל של דאבורדייא לכיוון החוף, וגרם לפירוק השייטת שלו. ברבות הימים נחשבה פעולה זו לאחד ההישגים המבריקים והגדולים ביותר במלחמות הנפוליאוניות.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות הנפוליאוניות היו רצף של עימותים בין צבא נפוליאון וצבא יריביו הפוליטיים שנמשכו כ-9 שנים והסתיימו ב-1809. אחרי המלחמה, וחתימת הסכם שנברון קיבל נפוליאון שליטה על חלקו האחרון של החוף האדריאטי שלא היה בשליטתו עדיין: מחוז איליריה. חוזה זה נתן תוקף רשמי לשליטת הצרפתים במחוז איליריה ועל כל הים האדריאטי. בחוזה העניקה רוסיה לצרפת שליטה על רפובליקת שבעה האיים ונסוגה מהאזור בעצמה, ובכך נתנה לנפוליאון חופש פעולה בים.

נפוליאון הפך את מחוז איליריה לחלק מפרובינציית צרפת, בניגוד לממלכת איטליה השכנה שהייתה עצמאית אבל בפועל הייתה תחת שליטתו. חוזה שונברון נתן תוקף לשליטת נפוליאון על כל החוף האדריאטי ואפשר לו להעביר כוחות צבא וציוד לחבל הבלקן. הצבא הצרפתי שהתגבש במחוז איליריה התכונן יחד עם הרוסים לפלישה על האימפריה העות'מאנית. שתי המדינות חתמו על הסכם שלפיו יתמכו זו בזו מול האימפריה העות'מאנית בטילזיט.

כדי לחבל בהכנות של הצבא הימי הבריטי אשר שלט על רוב הים התיכון מאז קרב טרפלגר ב-1805 תפס שליטה על האי הדלמטי של ליסה ב-1807 והשתמש בו כבסיס להסתערות על המשלוחים הימיים של איטליה ואיליריה. מהלכים אלו גרמו ללכידת ספינות רבות ובעקבותיה - לפאניקה ושיבוש האסטרטגיה הצרפתית שבמחוז זה. כדי למנוע זאת החלה הממשלה הצרפתית בבניית ספינות בנמלי איטליה ובמיוחד בונציה, ושלחה פריגטות כדי להגן על הובלותיהם.

כוחות הצבא הצרפתי-ונציאני בראשות ברנאר דאבורדייא לא הצליחו להביא את כוח הצבא הבריטי תחת פיקודו של ויליאם הוסט לפעולה צבאית מתוכננת ומרוכזת. הצרפתים עסקו במסע של הסתערויות לא מתוכננות באוקטובר 1810, דאבורדייא העלה כ- 700 חיילים איטלקים על האי ליסה בזמן שהוסט חיפש לשווא את השייטת הצרפתית בדרום הים האדריאטי. האי נותר בשליטת גיימס לו ורוברט קינגסטון, שני פרחי קצונה בצי, שהעבירו לערים את כל אוכלוסיית האי, ביחד עם הציוד שלהם. עיר הנמל הנטושה סנט ג'ורג (St. George) נותרה בשליטת היחידות האיטלקיות. הצרפתיים והאיטלקים שרפו מספר כלי שיט בנמל ושבו אחרים, אך נסוגו אחרי שבע שעות – לפני שובו של הוסט. יתר השנה הייתה שקטה - השייטת הבריטית רכשה עליונות באזור בעקבות תגבור של אוניות הצי המלכותי הבריטי.

בתחילת 1811 החלו שוב מסעות הכיבוש והתקפות בריטיות לאורך החוף האיטלקי,שעודדו את דאבורדייא לערוך פשיטה נוספת על ליסה. הוא אסף שש פריגטות וכלי שיט קטנים יותר, וגייס מעל 500 חיילים איטלקים בפיקודו של קולונל אלכסנדר גיפלנגה. השייטת שהרכיב דאבורדייא הייתה גדולה מזו הבריטית הן במספר החיילים והספינות והן בכמות הנשק. תוכניתו של ברנאר דאבורדייא הייתה לגבור על שייטת הוסט ואז לפשוט על האי ולשבות את המחזיקים בו. פעולה זו הייתה מחסלת את האיום הבריטי באזור הים האדריאטי למשך החודשים שיבואו.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שייטת דאבורדייא אותרה כשהיא מתקרבת לאי ליסה ב-12 במרץ 1811 ב-3 לפנות בוקר על ידי קפטן גורדון בפעילות שגרתית של אוניות הצי הבריטי. גורדון הפנה את הספינות לכיוון מפרץ ג'ורג' באי ליסה ופנה מערב, השייטת הבריטית המתינה לגישה הצרפתית בקו הקדמי, דאבורדייא הפליג דרך הצפון חוף של האי בתוך חצי מיל של קו החוף. בשעה 06:00 בבוקר התקרב דאבורדייא לצי הבריטי, וקיווה לעבור לפני הספינה בראש הקו הבריטי בכיוון מזרח עם ה פריגטה הצרפתית דאנה, שהובילה את המהלך. דאבורדייא התכונן לשבור את הקו הבריטי בשני מקומות ולהרוס את השייטת הבריטית באש הצולבת. מעל שלוש השעות השייטות המשיכו לסגור זו על זו, אך הרוחות הגבילו אותם לקצת מעל שלושה קשרים.

הוסט, שהיה בן חסות של הוריישו נלסון, זכר את השפעת השראתו של נלסון על חייליו בקרב טרפלגר. הוסט רצה להכניס רוח קרב באנשיו עקב המצב הקשה שבו הם היו נתונים ואמר: "זכרו את נלסון". דאבורדייא הבין שאין לו סיכוי לעבור את הקשת הפעילה של הבריטים בגלל מהירות האנייה הבריטית, ובנוסף הוא לא יכול לשבור דרך הקו שלהם מכיוון שהאניות הבריטיות סגרו קירבה זו לזו. דאבורדייא חיפש דרך לתקוף את האנייה השנייה בקו הבריטי, אוניית הדגל של הוסט ה. מ.ס. אמפיון HMS Amphion. דאבורדייא היה לחוץ מאוד ורצה מאוד לנצח למרות הקושי, והבין שיש לו יתרון בכמות הספינות. הוא שלח חיילים איטלקיים, שנתנו לו את ההזדמנות להכניע את הצוותים הבריטיים.

היריות הראשונות של הקרב נורו ב- 09:00 בבוקר, על ידי הבריטים. הבריטים תקפו את ספינות ההובלה הצרפתיות, פייבוריט Favorite ודאנה Danaé. השייטת הצרפתית עצרה את האש של הבריטים למספר דקות, דאבורדייא אסף את החיילים והימאים שלו לתוך הקשת של "פייבוריט" כדי להגדיל את ההשפעה מההתקפה שלו. הפעם באה אוניית הדגל שלו במגע עם הספינה אמפיון HMS Amphion. הוסט היה מודע לכוונות של דאבורדייא וליתרון הצרפתי במספר הספינות, בעקבות המצב הזמין תותח ימי גדול 5.5 אינץ' 140 מ"מ לסיפון של אמפיון. התותח הכיל מעל 750 כדורי מוסקט musket balls. הספינות עמדו במרחק של מספר יארדים מהספינה אמפיון שתקפה. הוסט נתן הוראה לפתוח באש והתותח ירה מיד והרס את חרטום הספינה הצרפתית פייבוריט. עשרות מאנשי הספינה הצרפתית נפצעו ותריסר נהרגו, ביניהם דאבורדייא. אלוף משנה גיפלאנגה פיקד על הספינה פייבוריט ואמפיון המשיכה לירות עליהם. הקרב בין הצי הבריטי לצרפתי נמשך גם בעורף. הספינה דאנה Danaé, הייתה המובילה וכמה מהאניות הצרפתיות באו בזווית שבה יכלו לכוון את התותחים שלהם כלפי ספינה הבריטית האחורית ביותר בה.מ.ס., ושני הצדדים המשיכו בירי כבד והתקפות מוחצות.

תמרוני הוסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו של דאבורדייא, קפטן אוניית פלור, קפטן פרידייר, הורה לספינות הצרפתיות והוונציאניות להתקיף את הקו האנגלי ישירות. הספינה פייבוריט החבוטה ניסתה גם היא להקיף את אמפיון ולהרוס אותה לפני השמדתה באש צולבת ע"פ תוכניתו הראשונית של דאבורדייא. יתרת השייטת הצרפתית-ונציאנית פעלה על פי תוכנית זו וניסו לנצל את יתרונם המספרי כדי להביס את השייטת הבריטית. הוסט William Hosteהיה מוכן לאירוע זה והורה מיידית לספינותיו לפנות דרומה ומזרחה לכיוונים מנוגדים. מהלך זה גרם לשייטת הצרפתית ונציאנית להיכנס לבלבול. פייבוריט לא הצליחה להגיב ונכנסה לאזור סלעי ונהרסה. בעקבות המצב האיחוד הצרפתי- ונציאני התפרק. הספינות הצרפתיות פלור (Flore) ובלונה הצליחו להגיע לספינה הבריטית הכי נדירה אמפיון שמצאה עצמה לכודה בין שתי הפריגטות. הדבר גרם להאטה בקו הבריטי כך שהספינה הצרפתית דנאה הצליחה להכות ב- וולאג הספינה HMS Volage, הבריטית ולהשאיר אותה עם תותח אחד בלבד.

המרדף[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב ליסה

הספינה הוונציאנית "קורונה" עירבה את הספינה הבריטית "סרברוס" בדו-קרב. במהלכו ספגה הסרברוס מכות קשות, אך הצליחה גם להסב נזק לספינה האיטלקית. חילופי האש המשיכו עד שהספינה שאקטיב גרמה לספינות הצרפתיות דאנאה, קורונה וקרולינה לסטות מזרחה. בעורף, אמפיון הצליחה להסיט את פלור הצרפתית וגרמה לנזק רב וקציני הספינה הצרפתית הניפו את דגלם כהצהרת כנע. קפטן פרידייר נפצע קשות באירוע ולא לקח חלק במהלכים הבאים של פלור. אמפיון אז התקיפה את בלונה ובפעילות נמשכה עד 12:00 בצהרים אילצה את הספינות האיטלקיות להיכנע. במהלך הקרב הספינה הקטנה "פרינסיפסה אוגוסטה" פתחה באש מרחוק על אמפיון עד שהפריגטה הצליחה לירות בהם ולהבריח אותם. הוסט שלח סירה קטנה כדי לקחת בשבי אבל בעקבות הנזק שספג לא הצליח הוסט להוציא ספינה לים שתתפוס את פלור. הוסט היה מודע לקושי של אמפיון, הקצינים של פלור שביצעו תיקונים חפוזים במהלך העימות בין אמפיון ובלונה, הצליחו להפליג לנמל הצרפתי על אף שכבר נכנעו.

אקטיב, הספינה הבריטית היחידה שנותרה במצב לחימה התקדמה לעבר קורונה ותפסה אותה ב-12:30 בתעלה בין ליסה והאי הקטן של ספלמדון. הפריגטות שטו אחת מסביב לשנייה במשך השעה. ובסופו של דבר נכנעה קורונה לאקטיב אך, אקטיב ספגה מכה קשה גם כן והקרב הגיע לסופו משום שהשייטת הבריטית הייתה חלשה מכדי להמשיך.

ניצולי השייטת הצרפתית-ונציאנית הגיעו לחוף מבטחים: קרולינה ודנאה ניצלו את הקונפליקט בין אקטיב וקורונה כדי לברוח בעוד שפלור עדכנה כל ספינה בריטית שפגשה בדבר כניעתה. כשפלור הייתה חופשייה מהשייטת הבריטית היא הפליגה למקום בטוח והגיע ללסינה ואחריה הגיעו קרולינה ודנאה (Danaé).

סיום הקרב ותוצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שפייבריט נהרסה כליל, כל 200 אנשי צוותה הגיעו בשלום לחוף. הם תכננו לצעוד לנמל סנט ג'ורג' ולכבוש אותו תחת פיקודו קולונל די. פלנגה. שני קציני ים בריטים שנותרו לפקד על העיר ארגנו את האוכלוסייה המקומית כחומת מגן על הנמל וצעדו לכיוון הנמל. הקצינים הבריטים הודיעו לדי. פלנגה שהשייטת הבריטית תגרום לתבוסה של הכוח שלו, אך אם ייכנע מיד התבוסה תהיה קשה פחות. די פלנגה הבין שמעמדו בסכנה, בנמל סנט ג'ורג' הספינה הוונציאנית לדולה התגנבה לתוך מפרץ הנמל וכמעט כבשה את הספינה הסיציליאנית ויניקטוואר במימי הים ליסה. הצוותים הבריטים התאמצו קשות להגן על השבויים שלהם. קורונה עלתה באש וגבתה 5 אנשים מספר רב של פצועים. בעיות קשות נצפו גם על סיפון של בלונה קפטן הספינה דוהודו תכנן להצית את ספינתו "בלונה". דוהדו נפצע באופן אנוש בפעולה וכן ציווה על סגנו להמשיך במשימה. הסגן הבטיח לו אבל הוא העביר את השליטה לצוות הבריטי הזוטר. דוהדו מת בעודו מאמין שמשימתו הושלמה בהצלחה. הוסט נותר בים ליסה כשהוא משייט בספינתו המפיון המפורקת. הוסט זעם על התנהגות קציני פלור ושלח הודעה שבה ביקש לוותר על ספינתו כפי שביקש בכניעתו הראשונית. קציני פלור בבריחתם הפרו חוק ימי בלתי רשמי. פלור הצליחה לעבור ללא פגע דרך השייטת הבריטית רק משום שהודיעה על כניעתה. הצרפתים מהספינה בלינסינה לא נענו להודעת הוסט והשייטת הבריטית נאלצה לחזור לליסה כדי לגרום לתהליכים בינלאומיים הנושא הכיבוש והכניעה להתרחש. אחרי הקרב מספר בנפגעים לשני הצדדים היה רב, 190 אנשי צוות בריטי נהרגו בקרב. קפטן הובס והורנבי נפצעו קשה והשייטת הבריטית נהרסה כליל, המצב בצד האיטלקי- צרפתי היה קשה יותר, אך אין נתונים מדויקים על מספרי הרוגים או פצועים.

לפחות כ-150 איש מצוות פיבוריט נהרגו ו200 אנשים נלקחו בשבי. כ 70 אנשים נהרגו מצוות בלונה. והנפגעים מצוות קורונה היו רבים אך אין מספר מדויק. לפחות 700 איש נהרגו בצוות האיטלקי –צרפתי מס' האנשים הבחירים שנהרגו היה רב, ביניהם נמנו קומודור דאבארדייא קפטן ניילרי ודוהדו. בנוסף קפטן פרידייר נפצע קשה בקרב. הוסט ניסה שוב לאלץ את צרפת למסור את ספינה פלור אך, מאמצים אילו נדחו על ידי הקפטן של דה- נאה שקיבל שליטה על השייטת הצרפתית הספינות הצרפתיות- איטלקיות שניצלו ועגנו בסרגוסה כדי לחדש את ההספקה לספינות. אבל שייטת הבריטית גלתה אותם והטביעה את ספינת ההספקה בפרנזו Parenzo, הדבר גרם לנסיגה של הצרפתים מהאזור. בבריטניה מהלכי הוסט צוינו לשבח. וסגני השייטת הועלו לדרגת סרן, הקפטנים קבלו מדליה כאות הוקרה על פעילותיהם במלחמה. בהגיעם לבריטניה קורונה ובלונה עברו שיפוץ מאסיבי, שודרגו ונקנו על ידי הצי המלכותי. השליטה באזור הייתה יציבה וברורה. כאשר התגבור הצרפתי באזור האדריאטי עזב את נמל טולון Toulon בסוף מרץ הם נרדפו ונשלחו לצרפת על ידי קפטן אוטייא עוד לפני שעברו את קורסיקה. בחודשים הנותרים של 1811 פריגטות צרפתיות ובריטיות המשיכו להיאבק בים האדריאטי, המאבק המשמעותי התרחש בנובמבר 1811 שבהלכו שייטת צרפתית מתקדמת ומיומנת הושמדה למהלך זה היו השלכות לטווח הארוך. פעולת ההרס של אחת השייטות הכי חזקות והמוות של דאבארדייא שנחשב לאדם דומננטי ובעל מנהיגות וכריזמה חיסלה כליל את היכולת הימית של הצרפתים להלחם האימפריה העות'מאנית, כפי שתכננה מראש.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליסטר הורן,2005 כמה רחוק מאוסטרליץ הוצאת דביר
  • גלבוע אמיר 1976, נאפוליאון ותקופתו הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה
  • Adkins, Roy & Lesley (2007). The War for All the Oceans. Abacus. ISBN 0-34911-916-3.
  • Chandler, David (1999 [1993]). Dictionary of the Napoleonic Wars. Wordsworth Military Library. ISBN 1-84022-203-4.
  • Grocott, Terence (2002 [1997]). Shipwrecks of the Revolutionary & Napoleonic Era. Caxton Editions. ISBN 1-84067-164-5.
  • Henderson, James (1994 [1970]). The Frigates, An Account of the Lighter Warships of the Napoleonic Wars. Leo Cooper. ISBN 0-85052-432-6.
  • Gardiner, Robert (2001 [1998]). The Victory of Seapower. Caxton Editions. ISBN 1-84067-359-1.
  • Ireland, Bernard (2000). Naval Warfare in the Age of Sail. Harper Collins. ISBN 0-00414-522-4.
  • James, William (2002 [1827]). The Naval History of Great Britain, Volume 5, 1808–1811. Conway Maritime Press. ISBN 0-85177-909-3.
  • Smith, Digby (1998). The Napoleonic Wars Data Book. Greenhill Books. ISBN 1-85367-276-9.
  • Woodman, Richard (2001). The Sea Warriors. Constable Publishers. ISBN 1-84119-183-3.