קרב ליסה (1866)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב ליסה 1866
Die Seeschlacht bei Lissa.jpg

הקרב הימי של ליסה, מאת קארל פרדריק סורנסן, 1868
עימות:

מלחמת העצמאות השלישית של איטליה

תאריך:

20 ביולי 1866

מקום:

בקרבת האי ליסה, הים האדריאטי, כיום ליד חופי קרואטיה

תוצאה:

ניצחון לצי האוסטרי

הצדדים הלוחמים
Flag of Italy (1861-1946).svg
ממלכת איטליה
Flag of the Habsburg Monarchy.svg
האימפריה האוסטרית
מפקדים

Flag of Italy (1861-1946).svg
קרלו די פרסאנו

Flag of the Habsburg Monarchy.svg
וילהלם פון טגטהוף

כוחות

12 אוניות מחופות שריון
10 סיירות
4 ספינות תותחים
סה"כ הכח כ-68000 טון

7 אוניות מחופות שריון
ספינת קיטור כפולת-סיפון
6 סיירות
12 ספינות תותחים
סה"כ הכח כ-50000 טון

אבידות

2 אוניות מחופות שריון טבועות
620 הרוגים
40 פצועים

30 הרוגים
138 פצועים

קרב ליסה נערך ב-20 ביולי 1866 בין הצי האוסטרי לצי האיטלקי (ה-Regia Marina) סמוך לאי ליסה (Lissa, כיום ויס, Vis) שבים האדריאטי. היה זה הקרב הימי הגדול הראשון בו השתתפו אוניות קיטור מחופות שריון, ואחד האחרונים בו נעשה שימוש מכוון בניגוח אוניות היריב. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ של הצי האוסטרי.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב ליסה התחולל כחלק ממלחמת העצמאות השלישית של איטליה, שנערכה במקביל למלחמה האוסטרו-פרוסית.

בתחילת העשור השביעי של המאה ה-19, קיוותה האימפריה האוסטרית להמשיך ולשלוט בגרמניה דאז, בעיקר בגלל גישתן של מספר מדינות מקומיות (states) שהעדיפו מנהיגות אוסטרית חלשה על שליטה פרוסית הדוקה. אף על פי כן, באמצע 1864 הבין קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון שמלחמה נגד פרוסיה הינה בלתי נמנעת, אם אוסטריה אכן מעוניינת להמשיך ולהחזיק במחוזות אלה. המניע המיידי לפרוץ המלחמה האוסטרו-פרוסית היה רצונה של ממלכת פרוסיה לספח את דוכסות הולשטיין (Holstein). אוסטריה ופרוסיה לחמו קודם לכן יחדיו נגד דנמרק במערכה קצרה ב-1864, להבטחת עצמאותן של דוכסויות שלזוויג (Schleswig) והולשטיין, ובאורח זמני עד להחלטה סופית בעניינן של דוכסויות אלה ניתנה השליטה על שלזוויג לפרוסיה, והשליטה על הולשטיין ניתנה לאוסטריה.

המלחמה האוסטרו-פרוסית, שנודעה גם כמלחמת שבעת השבועות, התרחשה בשנת 1866 בין האימפריה האוסטרית לממלכת פרוסיה, על השליטה באזורי גרמניה ובעיקר סיפוח דוכסות הולשטיין, והסתיימה בניצחונה של פרוסיה ובהשתלטותה על כל שטחי הקונפדרציה הגרמנית דאז.

באפריל שנה זו נכרתה ברית צבאית בין איטליה לפרוסיה, בתיווכו של נפוליאון השלישי קיסר צרפת. איטליה ראתה במצב זה הזדמנות להצטרף למלחמה ולמאבק באימפריה האוסטרית, ולזכות בשיחרור מחוז ונטו הצפוני שהיה בשליטה אוסטרית. חלקה של איטליה היה לוחמה קרקעית נגד האוסטרים בחזית הדרומית, וכן איום על הצי האוסטרי בים האדריאטי, בעיקר באזור החוף הדלמאטי, תוך השענות על עליונות מספרית של הצי האיטלקי.

יש לציין שעם הכרזת המלחמה עם איטליה ביוני 1866, הצי האוסטרי לא היה מוכן לה כלל. שיתוף הפעולה הזמני עם פרוסיה שנתיים קודם לכן יצר באימפריה האוסטרית אווירה של רגיעה ו'סיום כל המלחמות', והתחושה הייתה שגם אם יש היגיון בטיפוח מוגבל של צבא קרקעי, ההוצאות הכספיות העצומות הכרוכות בבניית צי צבאי הינן בבחינת ביזבוז כספים משווע. אשר על כן, רוב הספינות האוסטריות היו במצב מוכנות חלקי, ובאמצעם של תהליכי שיפוץ וחימוש שונים שנעצרו. בנוסף, יש לציין כי מספר תותחים ימיים כבדים שהוזמנו ממפעלי קרופ הפרוסיים נעצרו ולא סופקו לאוסטרים, כתוצאה מאמברגו צבאי של פרוסיה.

במהלך חודש יולי זכו האיטלקים במספר ניצחונות קרקעיים נגד האוסטרים, אך אלה הועמו כנגד התבוסה המחפירה בקרב קוסטוצה היבשתי, ובקרב ליסה הימי. כללית, הצטרפותה של איטליה למלחמה לא היוותה סיוע משמעותי לפרוסיה, ומנגד איפשרה לכוחות האוסטריים לנחול הצלחות צבאיות מול כוחות איטלקיים עדיפים בגודלם.

בסיום המלחמה אכן הועבר מחוז ונטו לידי האיטלקים כתמורה להשתתפותם במלחמה, על אף הישגיהם הדלים ותבוסותיהם בקרבות שונים.

הציים ומקום הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי ליסה הינו חלק מארכיפלג האיים הדלמטיים המשתרע במקביל לחלק הצפוני מזרחי של הים האדריאטי. קבוצת איים זו, כיום חלק מקרואטיה, הייתה בשליטת האימפריה האוסטרית במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19, ושליטה בה הייתה מפתח חשוב לשליטה צבאית ומסחרית בים האדריאטי. האי ליסה, המערבי ביותר והמרוחק יחסית משאר האיים הדלמטיים, נתפס כנקודה אסטרטגית וחשובה במיוחד, ומכאן השאיפה של הברית הפרוסו-איטלקית להשתלטות עליו.

הצי האיטלקי יצא מנמל אנקונה (Ancona) בצפון החוף האדריאטי בצד האיטלקי, והפליג מזרחה לכיוון האי ליסה , ואילו הצי האוסטרי יצא מנמל פסאנה (Fasana) שבצפון קרואטיה של היום, והפליג דרומה. שני הציים התבססו על שילוב של אוניות מפרשים לא-משוריינות מונעות בקיטור ואוניות מחופות שריון, אף הן בעלות הנעה במפרשים ובמנוע קיטור גם יחד.

השייטת האיטלקית מנתה 12 אוניות משוריינות ו-17 אוניות לא משוריינות, בעוד השייטת האוסטרית כללה 7 אוניות משוריינות ו-11 לא-משוריינות. האוסטרים נפלו מיריביהם גם במספר תותחי אוניותיהם (276 לעומת 121) ובמסת הנשק הכוללת שלהן (53,236 טון לעומת 23,538). אוניית צריח אחת בלבד נטלה חלק בקרב - "אפונדטורה" (Affondatore) האיטלקית.

בראש השייטת האיטלקית עמד הרוזן בן ה-60 קרלו די פרסאנו (Carlo di Persano), יליד חבל פיידמונט (Piedmont) בצפון איטליה, ואילו על השייטת האוסטרית פיקד וילהלם פון טגטהוף (Wilhelm von Tegetthoff) בן ה-39.

תוכנית הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי האוסטרי התוקף הורכב מ-3 פלגות. הפלגה הראשונה התבססה על האוניות האוסטריות המשוריינות. הפלגה השנייה התבססה על אוניית מערכה "קייזר" (Kaiser), הגדולה והחזקה אך מיושנת בהיותה ספינת עץ לא משוריינת, וכן 5 פריגטות. הפלגה השלישית התבססה על ספינות התותחים הקטנות, וספינות הסוחר החמושות. ספינת הסוחר "סטאדיון" הפליגה לפני הצי, ושמשה כספינת תצפית.

שלוש הפלגות נערכו בתבנית של שלושה טריזים ("V"), האחד מאחורי השני. הפלגה הראשונה, בפיקודו של אדמירל-משנה טגטהוף, הייתה ממוקמת בחזית הכוח האוסטרי. מאחוריה הפלגה השנייה הלא-משוריינת בפיקודו של קומודור אנטון פון פץ (Anton von Petz), ובחלק האחורי הפלגה השלישית המורכבת מהספינות החלשות ביותר.

האסטרטגיה האוסטרית, מתוך מודעות לנחיתות היחסית של הצי האוסטרי בכוח האש, התבססה על כניסה מהירה למצב לחימה, פתיחה באש תותחים מטווח קצר, וכן יצירת אירועי ניגוח והטבעה של ספינות האיטלקיות על ידי ספינות אוסטריות, ועל ידי כך ניסיון לשבירת את רוח הלחימה האיטלקית.

הצי האיטלקי מצידו, על אף עליונות במספר כלי השיט וכוח האש הפוטנציאלי, לא היה כלל במצב של מוכנות לקרב. האיטלקים היו עסוקים בהערכות לנחיתת כוחות על האי ליסה עצמו, כשהגיעה אליהם הידיעה על התקדמות הצי האוסטרי לכיוונם, במגמת עימות וקרב ימי. פרסאנו, המפקד האיטלקי, ביטל את העגינה והנחיתה והורה לצי להיערך בחזית ישרה ספינה לצד ספינה לקראת העימות. מאוחר יותר שינה דעתו וביטל פקודה זו, ופקד על הערכות ב-3 פלגות מסודרות בטור עורפי, הערכות שהייתה מקובלת בקרבות הימיים בעידן ספינות המפרש.

הדיוויזיה האיטלקית הראשונה בחוד הכח התבססה על הספינות פרינסיפה דה קאריגאנו (Principe di Carignano), קאסטלפידארו, (Castelfidardo) ואנאקונה (Ancona), בפיקודו של אדמירל ואקה (Vacca). קפטן-ראשון פאה די ברונו (Faà di Bruno) פיקד על פלגה השנייה במרכז הטור, שהתבססה על הספינות פלסטרו (Palestro), רה ד'איטליה (Re d'Italia) וסאן מרטינו (San Martino). הפלגה השלישית בחלק האחורי של הטור, בפיקודו של קפטן אוגוסטו ריבוטי (Augusto Riboty), התבססה על מאריה פיאה (Maria Pia), פורטוגאלו (Portogallo) וורזה (Varese) כספינת המאסף של הכח. בסך הכל היו לצי האיטלקי 11 אונייה מחופת שריון בקו המערכה. שאר הספינות, בנויות העץ, פוזרו לאורך הקו בין האוניות המשוריינות. כיוצאת דופן, הספינה אפונדאטורה (Affondatore) מוקמה בצד המרוחק של הפלגה השנייה, מחוץ לקו המערכה. ייתכן שאדמירל פרסאנו שמר עליה כעתודה לעת הצורך.

קרוב למועד פרוץ הקרב עצמו, פרסאנו גרם לבלבול נוסף בצי האיטלקי בכך שהעביר את דגל הפיקוד שלו לאפונדאטורה. הפלגה השנייה והשלישית האיטו את מהירות התקדמותן כדי לאפשר לרה ד'איטליה להוריד סירות למים ולאפשר למפקד לעבור לאונייה אחרת, אך הפקודה להאט את המהירות לא הגיעה לפלגה הראשונה שהמשיכה בשיוט קדימה במלוא המהירות, ובכך נוצר רווח בקו המערכה האיטלקי. החרפה נוספת במצב נגרמה מכך שאדמירל פרסאנו לא העביר כלל את ההודעה על העברת דגל הפיקוד, ובמשך כל הקרב המפקדים האיטלקיים צפו לעבר ספינת הדגל הוותיקה רה ד'איטליה לקבלת פקודות, במקום לעבר אפונדאטורה.

10 בבוקר – הערכות ותחילת לוחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערך הקרב בשעה 10:00, לפני פרוץ הלחימה

תוך התעלמות מאזהרות על "ספינות חשודות באופק" שהגיעו אליו מחיילי תצפית, אדמירל פרסאנו איפשר למעשה לצי האוסטרי להיערך בעמדת מארב, ולתקוף את הצי האיטלקי עוד במהלך הערכותו. טגטהוף, בהבחינו ברווח שנוצר בקו המערכה האיטלקי בין הפלגה הראשונה לשנייה, הניע את כוחותיו לכיוון רווח זה והתמקד בהדיפת הספינות האיטלקיות וניגוחן. הוא איפשר לצי האיטלקי להיות בעמדה שבה האחרון יכול היה לעשות חציית T, ולירות על ספינותיו מכל התותחים האיטלקיים – הקידמיים והאחוריים, כל זאת לצורך השגת מגע ומרחקי ניגוח במהירות האפשרית. ואכן, עם התקרבות הצי האוסטרי, פתחה הפלגה האיטלקית הראשונה בפיקוד ואקה באש כבדה על הספינות המתקדמות. האוסטרים יכלו להשיב אש רק באמצעות תותחי החרטום הקלים.

מאחר שפרסאנו היה בעיצומו של מהלך העברת הדגל שתואר לעיל, לא ניתנה כל פקודת קרב מסודרת למפקדים האיטלקיים. הפלגות השנייה והשלישית לא הצטרפו ללחימה, והצי האוסטרי הצליח לחצות את 'אזור המוות' של אש הפלגה הראשונה תוך ספיגת נזקים רציניים, אך ללא אבידות בספינות. הספינה דרכה (Drache) בכנף הימנית הקיצונית של הפלגה האוסטרית הראשונה נפגעה 17 פעמים מפגזים כבדים, איבדה את התורן הראשי ואף איבדה זמנית את כושר ההנעה שלה. ראשו של מפקד הדרכה קפטן פון-מול (von Moll) נערף מפגיעת פגז, אך המשנה לפיקוד קרל וייפרכט (Karl Weyprecht) השתלט על הספינה והחזיר אותה למצב לחימה.

בשעה 10:43 בבוקר הצליחו האוסטרים להגיע לעמדות מגע קרובות עם הצי האיטלקי. הספינות סלמנדר (Salamander), הבסבורג (Habsburg) וקייזר מאקס (Kaiser Max) מהאגף השמאלי של הפלגה האוסטרית הראשונה העסיקו את ספינות הפלגה האיטלקית הראשונה, ואילו ספינות האגף הימני דרכה, דון חואן (Don Juan) ופינץ אויגן (Prinz Eugen) לחמו בפלגה האיטלקית השנייה. פרסאנו, ממוקם על האפונדאטורה, הספינה החזקה ביותר בצי האיטלקי, הקפיד בשלב זה להישאר מחוץ לטווח לחימה.

תוך ניצול הבלבול בצי האיטלקי, קומודור אנטון פון פץ, מפקד הפלגה האוסטרית השנייה, ניצל את ההזדמנות ותקף ישירות את הפלגה האיטלקית השלישית שבעורף הקו האיטלקי. ספינות העץ שלו, ללא שריון, התמודדו עם האוניות המשוריינות והמודרניות החמושות בתותחים כבדים, אך על אף האש הכבדה שניתכה עליהן החזיקו מעמד. הפריגטה מונעת-המדחף נוורה (Novara) נפגעה 47 פעמים, ומפקדה קפטן פון קלינט (von Klint) נהרג. הספינה ארצהרצוג פרידריך (Erzherzog Friedrich) נפגעה על ידי פגז כבד מתחת לקו הציפה, אך נשארה לצוף, ואילו הספינה שווזרנבורג (Schwarzenburg) יצאה מכלל פעולה על ידי אש איטלקית כבדה וצפה ללא שליטה.

רגעי ההכרעה – התקפות הניגוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהבחינו במהלך הקרב שנטה לרעת האיטלקים, פרסאנו אזר אומץ ונכנס בעצמו לקרב, בניסיון לנגוח את ספינת העץ מונעת-המדחף "קייזר", במקום את אחת האוניות המשוריינות שלחמו בפלגה האיטלקית השנייה במרחק קטן ממנו. הקייזר הצליחה להתחמק מהאפונדאטורה. בראותו זאת, ניסה מפקד הרה די פורטוגאלו להניע את ספינתו לכיוון הקייזר תוך ירי אש כבדה לעברה.

אדמירל טגטהוף (במרכז) במהלך קרב ליסה, ציור מאת Anton Romako
ספינת העץ Kaiser נוגחת את האוניה המשוריינת Re di Portogallo במהלך קרב ליסה, ציור מאת Eduard Nezbeda

ברגע האחרון, קפטן פון פץ סובב את הקייזר לכיוון הספינה התוקפת. הקייזר נגחה בחוזקה בצידה של הרה דה פורטוגאלו, וחלקה הקידמי נקרע ונשער תקוע בגופה של הספינה האיטלקית. האיטלקים ניצלו את ההזדמנות להמטיר אש כבדה על הקייזר, תוך הרס התורן הראשי וארובת הקיטור. העשן שהיתמר מהקייזר היה כה כבד, עד כי בתימרון לקראת נגיחה נוספת שתי הספינות איבדו קשר עין האחת עם השנייה וההתמודדות ביניהן הסתיימה.

בערך באותו זמן, טגטהוף תקף בספינת הדגל שלו, הארצהרצוג פרדיננד מאקס, את ספינת הדגל האיטלקית המקורית, דה ד'איטליה ואחריה את הפלסטרו. בשתי המתקפות אירעו פיצוצים שגרמו נזק ניכר לאיטלקים – במיוחד לפפלסטרו, שהחלה לעלות באש.

תוך מפגן אומץ לב ראוי לציון, קפטן קפליני (Cappellini) מפקד הפלסטרו הורה לאנשיו על נטישת הספינה, אך הודיע להם כי הוא נשאר על הספינה וכי ינסה לכוון אותה אל מחוץ לשדה הקרב. הצוות הנאמן סירב לנטוש ולהשאיר את הקפטן לבד, והפלסטרו התפוצצה בסופו של דבר בשעה 2:30 אחר הצהרים. רק 19 ניצולים שרדו מהצוות המקורי בן 230 הלוחמים.

בינתיים, ספינת הדגל ארצהרצוג מאקס איגפה את ספינתו של קפטן-ראשון פאה די ברונו רה ד'איטליה, תוך ירי אש כבדה ואחריו ניגוח יעיל של הספינה האיטלקית. סייעה למהלך זה החלטה אומללה של צוות הרה ד'איטליה להניע את מדחפי האוניה לאחור ברגע הקריטי, מתוך ניסיון להימנע מלחלוף מול חרטום הספינה האוסטרית. חור בגודל 6 מטר נוצר מתחת לקו המים של רה ד'איטליה, דגלי הכניעה הונפו, והספינה טבעה בתוך מספר דקות. מסופר שהקפטן האיטלקי ירה בעצמו מיד לאחר הפקודה להנפת דגלי הכניעה.

ארצהרצוג פרדיננד מאקס הפגועה התרחקה בצליעה, לאחר שנפגעה מ-3 ניגוחים שלה עצמה בספינות איטלקיות. האנקונדה האיטלקית סגרה עליה בניסיון תקיפה וניגוח. התותחנים האיטלקיים הנרגשים קיבלו הזדמנות ירי מצוינת, כשצידה המלא של הספינה האוסטרית נחשף לפניהם בטווח כינון ישיר, אלא שמתוך התרגשות שטענו את התותחים באבק שריפה בלבד, ושכחו את הפגזים עצמם.

לאחר ההתמודדות עם הרה דה פלסטרו בשלב המוקדם יותר של הקרב, והתחמקות ממאריה פיאה מהפלגה האיטלקית השלישית, קומודור פון פץ על הקייזר מצא עצמו חשוף בטווח קרוב לאפונדאטורה על אף היותה מטרה אידאלית לניגוח, קייזר שרדה בסופו של דבר כאשר אדמירל פרסאנו פקד להפנות את אפונדאטורה לאחור.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב בין קייזר ואפונדאטורה היה האירוע המשמעותי האחרון בקרב. לאחר טביעתן של שתי אוניות משוריינות, הצי האיטלקי נסוג וניצחון הצי האוסטרי היה ברור, למרות חילופי אש ארטילריים מטווחים ארוכים שנמשכו בין הצדדים במשך מספר שעות נוספות. לוחמיו של טגטהוף, רובם ככולם ממחוז ונציה (צפון מזרח איטליה של היום) ומאזור קרואטיה, הריעו לניצחון על האיטלקים וצעקו "ויווה סאן מרקו!" (Viva San Marco), קריאת הקרב והניצחון האופיינית של הרפובליקה הוונציאנית. בדרך מקרה, קרב זה היה הפעם הראשונה והאחרונה שהאפונדאטורה השתתפה בפעילות מבצעית עד לפירוקה בשנת 1907.

אדמירל פרסאנו חזר לאיטליה והכריז על ניצחון גדול, שעורר התרגשות וחגיגות שמחה מוקדמות, עד שפורסמו תוצאות הקרב האמיתיות. הוא הועמד למשפט צבאי בעוון פחדנות בשדה הקרב, וסולק מהצי האיטלקי. לעומתו, טגטהוף חזר למולדתו כגיבור, קודם לדרגת תת-אדמירל ונחשב עד היום כאחד מגדולי המפקדים הימיים בהיסטוריה האוסטרית.

קרב ליסה היה במידה רבה חסר חשיבות בהיבט הכולל של המלחמה האוסטרו-פרוסית. התבוסה האיטלקית הועמדה בצל הניצחון הפרוסי המוחץ על הצבא האוסטרי בקרב קוניגרץ (Königgrätz). האימפריה האוסטרית, מושפלת על ידי פרוסיה ומאויימת על ידי צבאו של נפוליאון השלישי, קיסר צרפת, הסכימה למסור את חבל ונציה לממלכת איטליה על אף הכישלון האיטלקי המחפיר בשדה הקרב. ובכל זאת, הישגיו של טגטהוף בשדה הלוחמה הימית התבררו ככלי יעיל לחסימת האיטלקים מהשתלטות על האיים הדלמטיים, שבעבר היו בשליטת ונציה.

ההצלחה היחסית של אסטרטגיית ניגוח האוניות בקרב ליסה הובילה מתכננים צבאיים בעשרות השנים שלאחריו לחימוש אוניות חדשות באילי ניגוח. גישה תכנונית זו גרמה למספר תאונות טביעה של ספינות שניזוקו מאילי הניגוח של ספינות אחיות מאותו צי. הניגוח עצמו מעולם לא שב לשמש כטקטיקת קרב יעילה מאז קרב ליסה .

פרשנים מודרניים טוענים כיום כי קרב ליסה התרחש במהלך תקופת התפתחות צבאית ימית, בה השריון היה חזק משמעותית מהתותחים הימיים המצויים. מציאות זו השתקפה מרמתה הנמוכה של התותחנות בצי האיטלקי, ומהתופעה בצד האוסטרי לפיה מספר ספינות (כולל פרדיננד מאקס) אולצו לצאת לקרב ללא שריון וחימוש מלא כתוצאה מהאמברגו הפרוסי.

קייזר, באופן יוצא דופן, הכריזה על עצמה ככשירה לפעילות מלאה בבוקר שלאחר הקרב. מאוחר יותר, לאחר המלחמה, היא הוסבה לאונייה משוריינת ונשארה בשירות עד לשנת 1910. מבצעיה הייחודיים, בהתמודדותה עם 4 אוניות משוריינות מטווח קצר בהיותה עדיין אוניית עץ, נראים כיום חסרי תקדים ומעולם לא שוחזרו בקרב ימי אחר כלשהו.

סדר כוחות – פירוט ספינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי האיטלקי הצי האוסטרי
ספינות משוריינות הדיוויזיה הראשונה (משוריינות)
Affondatore (ספינת הדגל של הצי) Erzherzog Ferdinand Max (ספינת הדגל של הצי)
Re d'Italia (ספינת דגל של השייטת) Habsburg
Re di Portogallo Kaiser Max
Regina Maria Pia Don Juan d'Austria
San Marino Prinz Eugen
Castelfidardo Drache
Ancona Salamander
Principe di Carignano
Formidabile הדיוויזיה השנייה (ספינות עץ)
Terrible Kaiser (ספינת דגל של השייטת)
Palestro Novara
Varese Schwarzenburg
Radetzky
ספינות עץ Donau
Gaeta Adria
Maria Adelaide Erzherzog Friedrich
Duca di Genova
Garibaldi
Principe Umberto
Carlo Alberto
Vittorio Emanuele
San Giovanni
Governolo
Guiscardo

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Naval Warfare 1815-1914, by Lawrence Sondhaus
  • Ironclads: An Illustrated History of Battleships from 1860 to WWI, by Peter Hore)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]