קרב משור
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת שכירי החרב | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 239 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המצור על קרתגו | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב תוניס | |||||||||||||||||
| מקום | לא זוהה בוודאות, באזור תוניס. | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון קרתגי מוחץ. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||
קרב משור התרחש בשנת 239 לפנה"ס, בין כוח קרתגי בפיקודו של חמלקרת ברקה, לבין כוח מורדים תחת פיקודו של ספנדיוס. הקרב התרחש במעבר צר בהרים שלא זוהה בוודאות עד ימינו. אולם פוליביוס מכנה אותו "משור" על שם צורתו המשוננת. הקרב הסתיים בניצחון קרתגי מוחץ, ולאחריו נראה היה שמלחמת שכירי החרב קרובה מאי פעם לסיום. אולם כישלון הקרתגים בקרב תוניס שם לאל את כל הישגי הקרב.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת שכירי החרב
לאחר סיום המלחמה הפונית הראשונה התחייבה קרתגו לשלם לרומא פיצויי מלחמה בסך 3,200 כיכר כסף במשך 15 שנים. לפיכך לא היה באפשרות קרתגו לשלם לשכירי החרב שלחמו בצבאה את המגיע להם. לפיכך החליטה המועצה לכנס את כל השכירים יחד כדי לשכנע אותם לוותר על חלק מהשכר.[1] השכירים קובצו בעיר קיסה, וחנו נשלח אליהם למשא ומתן. אולם חנו היה זר לשכירים שלא חיבבו אותו, והשכירים איימו לעלות על קרתגו העיר. לפיכך שלחו הקרתגים את גיסקו שהיה יותר מוכר לשכירים למשא ומתן חדש. גיסקו הצליח להגיע להסדר עם השכירים, אולם שני בעלי אמביציות מאתוס הלובי, וספנדיוס הקמפני, החזיקו בדעה שהרצון הטוב של הקרתגים הוא אך זמני עד שהשכירים יתפזרו ואז יהיה קל יותר להשמיד אותם.
בעזרת טרור והסתה הצליחו השניים להפוך למנהיגים בפועל של השכירים. גיסקו הרגיש בדבר ופעם העליב את השכירים כשאמר להם לדרוש את שכרם ממאתוס.[2] השכירים נעלבו ובזזו את המטען של הנציגים הקרתגים. את גיסקו ועמיתיו לקחו במאסר. ספנדיוס ומאתוס החליטו לנצל את התלהבות החיילים והשביעו אותם להילחם לנצח בקרתגו. כל ערי אפריקה המשועבדות לקרתגים הצטרפו גם הן למורדים, וסיפקו להם ציוד ואספקה. כך נפתח המאבק המכונה מלחמת שכירי החרב.
חנו התמנה כמפקד הצבא הקרתגי. הוא יצא לסייע לערים אוטיקה והיפקארה שהיו נתונות במצור. אולם חנו שלא היה איש צבא נחל כישלון חרוץ. הוא הצליח להדוף התקפה של המורדים, אולם לאחר מכן שיכור ניצחון הזניח את חייליו ואפשר למורדים להתלכד מחדש ולהשמיד אותם בהפתעה. בלחץ ההמונים הוחזר חמלקרת ברקה, גיבור המלחמה ברומא, אל הזירה.[3] הוא השמיד כוח של ספנדיוס בקרב מקאר, והחזיר לקרתגים מעט מביטחונם העצמי. לאחר הקרב ערקו אל צבאו 2,000 פרשים נומידיים תחת פיקודו של נארוואס ממחנה המורדים.[4] לאות תודה העניק חמלקרת את בתו הצעירה לנארוואס.
כדי למנוע עריקות דומות בעתיד, הוציא ספנדיוס את גיסקו להורג באכזריות. והכריז שמעתה הקרבות יתנהלו ללא רחמים, וכל שליח קרתגי יוצא להורג.[5] חמלקרת נקט קו דומה והשליך אל רגלי פיליו כל שבוי.[6] במקביל התמרד גם חיל המצב בסרדיניה, והמושל בוסטאר נרצח.[7] כעת הטילו המורדים מצור על קרתגו עצמה. אולם היריבות האישית בין חנו לחמלקרת מנעה כל פעולה יעילה, על כן הוחלט לפטר את אחד מן השניים. בבחירת החיילים[8] פוטר חנו, וחמלקרת נותר המפקד היחיד. הוא פעל במהירות להסרת המצור, ויחד עם נארוואס ניתק את דרכי האספקה של המורדים, ואילץ אותם להתפלג. ספנדיוס יחד עם אוטאריטוס הגאלי, וזארזאס האפריקאי, עזב את המצור בראש 50,000 איש ויצא להביס את חמלקרת.[9]
הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצבא הקרתגי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – צבא קרתגו
קרתגו השתמשה לרוב בשכירי חרב, ורק הקצינים וחלק מהפרשים היו פונים. אולם כעת כאשר השכירים התמרדו נאלצו הקרתגים לשלוח לקרב את אזרחי העיר. מרבית צבאו של חמלקרת היה מורכב מבני קרתגו, ומיעוטו מעריקים מהצבא המורד.
הקרתגים צעדו אז לקרב בשיטת חומת מגנים הדומה לפלנקס היווני. מאוחר יותר החלו להשתמש בשיטה המאניפולארית. גם חימושם היה דומה לאלו של הופליטים יוונים, קסדה עשויה ברונזה, שריון חזה מקשקשים או פשתן, מוקיים, מגן עגול וחנית קצרה.
מעט מאוד ידוע על איכותם של הפרשים בני קרתגו. אולם חמלקרת נעזר בפרשים הנומידיים של נארוואס, שנודעו כפרשים איכותיים במיוחד. הם רכבו על סוסים ללא רסן או אוכף ולרוב השליכו כידוני הטלה תוך כדי דהירה. הם נעזרו גם בחרבות קצרות ומגן קל. הם לא הוגנו בשריון וחלקם עטו עורות של בעלי חיים כגון נמרים. כמו כן חמלקרת נעזר בפרשים בני תערובת שנודעו בשם לובי-פונים, חמושים במגנים עגולים וחניתות.
יתרון הקרתגים על המורדים בא מחיל הפילים שלהם. הקרתגים השתמשו לרוב בפילים מזן פיל צפון אפריקני. פילים אלו היו קטנים יותר מהפילים האסייתיים, אם כי אוזניהם היו גדולות יותר וגבם קעור. גובהם היה 2.5 מטר והם היו כנועים ונוחים לאילוף. משקלם היה כמעט 6 טון, והם נשאו על גבם מגדל שבתוכו ישבו שניים שלושה אנשים קשתים או מטילי כידונים. מלבד זאת היה גם נהג שכיוון את הפיל. במקרה שהפיל איבד שליטה נהגו הקרתגים לתקוע גרזן או אזמל בין עיניו.[10] לעיתים נדירות השתמשו הקרתגים גם בפילים אסייתיים גדולים יותר אך קשים לשליטה.
צבא המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבא המורדים היווה תערובת של שלל עממים שונים, ביניהם לובים, איברים, גאלים, נומידיים, וכו' מה שהקשה לפקד עליהם וגרם לא פעם לחיכוכים בינם לבין מפקדיהם.
הלובים לחמו במבנה הדוק, הם השתמשו בעיקר בחניתות קצרות ומגנים עגולים. מיגונם כלל קסדות ושריון חזה עשוי פשתן. האיברים לחמו במבנה אחיד, הם לבשו טוניקות סגולות, וחבשו קסדות עור. הם השתמשו בעיקר בכידוני הטלה ובחרבות פלקטה. הגאלים לחמו ברובם ללא שריון, וחלקם אף לחמו בעירום. הם השתמשו בחרבות ארוכות שנועדו בעיקר לשיסוף, ולרבות מהן אף היה קצה מעוגל.
אסטרטגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האסטרטגיה של המורדים הייתה פשוטה, לאתר את צבאו של חמלקרת לנצל את היתרון המספרי ולהשמיד אותו. חמלקרת לעומת זאת קיווה להחליש את המצור על קרתגו, ובו זמנית לגרור את המורדים למארבים ולבצע גיחות וכך לשחוק את צבאם בהדרגה. יתרונו של חמלקרת בפרשים ובפילים היו גלוי לעיני ספנדיוס, שזכר את קרב מקאר בו חמלקרת עשה שימוש יוצא דופן בפיליו. על כן החליט ספנדיוס להשתדל לגרור את חמלקרת לקרב במעברים צרים. שם הפילים יתקשו לנוע והפרשים יאבדו את יתרונם.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקור היחיד הנמצא בידינו המתאר את הקרב הוא פוליביוס, המתאר את הקרב בצורה לקויה למדי. אולם ממנה משתמע התיאור הבא.
המורדים ספגו אבדות כבדות בשל לוחמת הגרילה האכזרית שניהל חמלקרת. על כן כדי למנוע זאת החליט ספנדיוס להכניס את חייליו למעבר צר שפוליביוס מכנה "משור" על שום צורתו המשוננת.[11] המקום לא זוהה בוודאות כיום. חמלקרת הקיף אותם בחפירות ובסוללות וחנה בעמדה נוחה. המורדים סבלו ממחסור כבד וציפו לעזרה מתוניס. אולם העזרה לא הגיעה, ועד אז לא נותר למורדים מזון. על כן בלית ברירה החליט ספנדיוס לבקש שלום מחמלקרת. זה האחרון הסכים בתנאי שיוסגרו לו ספנדיוס, אוטאריטוס, וזארזאס. וכן שבעה מנהיגים נוספים. החיילים יוכלו לעזוב לאחר שיוותרו על נשקם.
ספנדיוס נאלץ להסכים לתנאים, אולם החיילים שלא ידעו על החוזה, סברו שרומו. ועל כן מיהרו לאחוז בנשק. חמלקרת פעל בזריזות, והקיף אותם בפיליו ובפרשיו. הקרב היה קצר ובסופו נהרגו 40,000 מורדים, מתוך ה-50,000 שהיו. בין ההרוגים היו גם אוטאריטוס, וזארזאס. ספנדיוס נפל בשבי.
תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב החזיר לקרתגים את ביטחונם העצמי האבוד. ונראה היה שהמלחמה עומדת להסתיים. אולם חניבעל אחד מקציניו של חמלקרת נהג בפזיזות ואפשר למאתוס להביס אותו בקרב תוניס. אולם מאוחר יותר חמלקרת הצליח להביס גם את מאתוס ולסיים את המלחמה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
- Dexter Hoyos, Truceless War, Carthages Fight for Survival, 241 to 237 BC, History of Warfare 2007.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמת שכירי החרב, באתר Soldiers of Misfortune (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 66.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 70.
- ^ פוליביוס אינו מציין במפורש שחמלקרת נבחר בלחץ ההמון אולם רומז על כך מספר פעמים
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 78.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 80.
- ^ דיודורוס, ספר 25, 3.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 79.
- ^ בחירת המפקד בידי החיילים הייתה מקובלת מאוד בקרתגו.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 84.
- ^ שארל פיקאר, חיי יום יום בקרת חדשת, עמ' 141.
- ^ פוליביוס, ספר ראשון, 85.